בפני בקשת המבקשת לביטול 104 הודעות תשלום קנס (דוחות חניה) בגין עבירות שבוצעו בעיר נתניה וזאת בשל התיישנותן של עבירות אלו. בבקשתה עתרה המבקשת להורות "על ביטול ועיכוב הליכי גביה ובמיוחד עיקול חשבונות בנק (במיוחד בנק הפועלים סניף מקום נווה רמת גן) ו/או מימוש עיקולים בגין דוחות חנייה לפני למעלה מעשור שנים".. הוסיפה וטענה המבקשת כי "לא קיבלה דרישות התשלום הואיל ולא נשלחו לכתובתה המדוייקות. לטענתה כתובתה הינה ברחוב הירקון מס' 10 סמטה ב' בני ברק ואילו המשיבה שלחה הודעות תשלום הקנס לכתובתה רחוב הירקון מספר 10 מבלי שציינה "סמטה ב". עוד טענה המבקשת כי היא הסובלת מבעיות בריאות קשות מרותקת לכסא גלגלים נכותה הינה בשיעור של 100% מקבלת קצבת סיעוד הכל כמפורט באישור רפואי שצורף לבקשתה. בנסיבות אלו עתרה המבקשת להורות למשיבה לבטל את כל ההליכים שנקטה בקשר להודעות תשלום הקנס ולהורות על ביטול 104 הודעות הקנס נשוא בקשתה. המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות בקשת המבקשת שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בעניין 104 דוחות החניה נשוא בקשת המבקשת, דוחות חניה בגין עבירות שבוצעו בין השנים 1998 - 2001 כמפורט בתדפיס דוחות חניה שצורף כנספח ח' לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"הודעות תשלום הקנס", "דוחות החניה" בהתאמה). עיינתי בבקשה באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, בתגובת המבקשת לתגובת המשיבה, שמעתי טיעוני הצדדים בפני ולאחר ששקלתי בזהירות יתירה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה. להלן הטעמים לדחיית בשת המבקשת: 1. לא צורפה בקשה להארכת מועד בהתאם להוראות החוק: בהתאם לסעיף 229 (א) (2) לחוק סדר הדין הפלילי, (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה. ובהמשך קובע הסעיף כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול לתובע העירוני, הוא התובע המוסמך ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע המוסמך לעניין הביטול. המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתה לביטול פסקי הדין איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ. לעניין זה ראה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מדינת ישראל בו נאמר בין השאר: "המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה, כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה ביהמ"ש קמא להאריך המועד אף לפנים משורת הדין". בע"פ 4448/09 קמר יעקב נגד מדינת ישראל צויין כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו ורק במקרים מיוחדים מקום בו מדובר בנסיבות שאינן תלויות במערער בעטיין לא הגיש בקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס במועד יש להתחשב ולהאריך מועדים ופרט לכך אין להעתר לבקשה להארכת מועדים. עוד נאמר כי "זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בענינו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין". בנסיבות אלו בהן המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתו לביטול פסקי הדין איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ - דין בקשתה להדחות על הסף וכן אני מורה. 2. לא צורפה על ידי המבקשת בקשה לביטול הרשעתה בפלילי והעדר סמכות עניינית לבימ"ש לעניינים מקומיים לדון בבקשת המבקשת לאור העובדה שהחוב נשוא הודעות תשלום הקנס (דוחות החניה) שולם: צודקת המשיבה בטענתה לפיה בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ הרי שמאחר והמבקשת שילמה חובה בגין 104 דוחות החניה נשוא הדיון, הרי שרואים את המבקשת כאילו הודתה באשמה בפני בית משפט, הורשעה ונשאה עונשה. לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק של המבקשת ביום 21.10.10 העביר בנק הפועלים לידי המשיבה ביום 7.12.10 שיק בנקאי שמספרו 138939 על סך של 27,668 ₪ לצורך תשלום החוב בגין 104 דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס( (ראה מכתב בנק הפועלים - נספח א' לתגובת המשיבה). המבקשת הגישה כפי שציינה בבקשתה "בקשה לביטול דוחות חניה ועיכוב הליכי גבייה" לבית משפט לעניינים מקומיים בנתניה ואולם היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול הרשעותיה בפלילים בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ. בענין זה בע"א 3758/06 יעקב שאוליאן נ' עיריית תל אביב שם נקבע כי יש לפעול בדרך הבאה: "... ברגע ששילמו את הקנס חל סעיף 229 (ח) לחסד"פ לפיו רואים את המערער כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים והורשע ונשא את עונשו. כך גם אין לקבל את נסיונם של המערערים לאבחן את עניינם מפס"ד וקס שלא מדובר בעניינם בתקיפה ישירה של ההרשעה וביטולה (שכן מבחינתם הם כופרים בכך) אלא בתביעת נזיקין על הליכי גביה שלא כדין. מדובר למעשה בתקיפה של ההרשעה (ואין זה משנה אם תקיפה ישירה או עקיפה) שכן רק אם תבוטל ההרשעה ניתן יהיה לתבוע בעוולות נזיקיות בגין פעולות הגביה שנעשו בגין אותן דוחות חניה שלא שולם בגינן. המערערים לא יכולים "לעצום עיניים" להתעלם מההרשעה הפלילית שקיימת לפי החוק, בין אם שילמו את הדוחות ובין אם לאו, ולהמשיך ולטעון שהם כופרים בהרשעה ובדוחות ושאין כלל הרשעה ודוחות בזמן שבפועל הם לא ביקשו לבטלם ו/או להישפט אלא שילמו את הקנסות (גם אם תחת מחאה)... לכן "דרך המלך" הינה ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדוחות נשוא התביעה ורק אם יקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערערים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דוחות אלו. ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גביה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, אך טענות אלו צריכות להיות מנותקות מהטענה לגבי התיישנות העבירה ואי ביצוע העבירה, טענות היכולות להיטען רק אם ביטול פסק הדין המרשיע. כך יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגביה, גם אם הם בוצעו מכוח הוראה כדין. כך לדוגמא אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר על ידי הגובים וגרימת נזקים לרכוש ו/או לגוף במהלך ביצוע פעולות הגביה הנ"ל. כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגביה בטענה שנעשו שלא על פי דין. לדוגמא פעולות גביה שנעשו בגין דוחות שבוטלו, או במקרה נשוא הערעור בו טוענים המערערים לעוולות נזקיות לנזק שנגרם להם על ידי המשיבים עקב פעולות גביה שבוצעו לאחר תשלום השיק בגין הדוחות על ידי אשתו של המערער. מדובר במקרים אלו בטענות שאינן קשורות להתיישנות העבירה ו/או ביטול ההרשעה, טענות הצריכות להתברר בבית המשפט האזרחי. לכן המלצנו לצדדים כבר בשלב הדיון בערעור את המלצתנו כפי שהומלצה, ומשלא נתקבלה (על ידי המערערים) ניתן פסק דיננו. לעומת לזאת, לא ניתן להעלות טענות נזקיות המהוות למעשה אצטלה לטענות המנסות לתקוף את עצם קבלת הדוח ותשלומו או אי תשלומו שהביאו להרשעה פלילית בהתאם לכך וטענות המנסות לעקוף הרשעה זו בדרך של עוולות נזקיות בגין הליכי גביה שנעשו עקב הרשעה זו, אותה יש לבטל ראשית בבית המשפט לעניינים מקומיים כדי שניתן יהיה לתקוף את פעילות הגביה שנעשו לאכיפתה". על המבקשת היה לפנות לבית משפט לעניינים מקומיים בבקשה לבטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פרוט בקשתה ונימוקיה לביטול ההרשעה לגבי כל אחד ואחד מ-104 דוחות החניה משבחרה המבקשת לשלם את חובה על פי דוחות החניה ולהגיש בקשה לבימ"ש לעניינים מקומיים שעניינה כפי שציינה "בקשה לבטול דוחות חניה ועיכוב הליכי גביה, שעה שהיה עליה להגיש בקשה לביטול הרשעותיה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ דבר שלא עשתה כאמור - הרי שדין בקשתה להדחות כאמור וכך אני מורה. 3. העדר סמכות עניינית לעניין הסעדים המבוקשים בבקשה: (א) "בקשה לביטול דוחות חניה" כפי שנתבקשה, אינה במסגרת העניינים המצויים במסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984 אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד. משכך הדבר הרי שביהמ"ש לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת המבקשת שעניינה "בקשה לביטול דוחות חניה" ומשכך דין בקשת המבקשת להידחות מחוסר סמכות עניינית וכך אני מורה. זאת ועוד, המבקשת עתרה בבקשתה לביטול 104 דוחות חניה (הודעת תשלום קנס). הסמכות לדון בבקשות לביטול דוחות חניה נתונה לפי סעיף 229 (א) (1) לחוק סדר הדין פלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 לתובע העירוני אשר הוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה (להלן "התובע המוסמך") ומשכך בקשות לביטול דוחות יש להגיש לתובע העירוני שהוא המוסמך היחידי לביטול דוחות החניה. המבקשת פנתה לבימ"ש זה הוא בימ"ש לעניינים מקומיים טרם פניה לתובע המוסמך, ומשכך דין בקשתה להדחות גם מטעם זה. אין אלא להביא מדברים שנאמרו בב"ש 1022/06 וזו לשונם: "מאחר והמחוקק קבע סדרי דין פשוטים וברורים הרי שמשמעות הגשת הבקשה לבית המשפט במישרין ללא פניה לתובע תחילה, הינה, לטעמי, אי מיצוי הליכים מוקדמים. במקרה כאמור המבקש שלא פנה לתובע דין הבקשה להדחות בשל אי מיצויים של ההליכים המוקדמים" ובהמשך נאמר "...באשר לבקשות שעניינן בעקיפין הוא ביטולה של הודעת תשלום הקנס הרי שיש להגישן בראש ובראשונה לתובע גם אם חלף המועד (90 הימים) והתובע ידון בהם כאמור בסעיף 229(ה). הגשת הבקשה בחלוף הזמן ישירות לביהמ"ש משמעותה בחירת מסלול התדיינות עוקף תובע" (ההדגשה שלי - א.ט.) כך גם בב"ש 1036/07 נאסר אחמד נ' עיריית נתניה נקבע: "...אוסיף ואומר כי דין בקשת המבקש להדחות גם מהטעם שהמבקש לא מיצה הליכים מוקדמים ולא נקט בדרך הסטטוטורית בה היה עליו לנהוג טרם פנה לביהמ"ש. כך בענייננו, המבקש בחר שלא לפעול בדרך הסטטוטורית אלא פנה ישירות לביהמ"ש במסלול התדיינות עוקף תובע, לא מיצה את ההליך היחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ ומשכך אף מטעם זה דין בקשתו להדחות וכך אני מורה" ("ההדגשה שלי - א.ט.). המבקשת בענייננו לא מיצתה הליכים מוקדמים ולא נקטה בדרך הסטטוטורית בה היה עליה לנהוג טרם פנתה לביהמ"ש אלא פנתה ישירות לביהמ"ש במסלול התדיינות עוקף תובע ובכך לא מיצתה את ההליך הייחודי שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ. נפסק לא אחת כי ביהמ"ש לא יזקק לטענות שנוהלו בפניו לראשונה כאשר קיים מסלול סטטוטורי ומשכך כאמור אף מטעם זה דין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה. ב. העדר סמכות עניינית להורות על ביטול ו/או עיכוב הליכי גביה: בקשת המבקשת לפיה בית המשפט יורה על ביטול ועיכוב הליכי הגביה אינה מצויה אף היא במסגרת העניינים שבסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מקומיים, סמכות הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד. מכאן, שבית משפט לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת המבקשת לבטול ו/או עיכוב הליכי גביה ולהעניק לה את הסעד אותו בקשה ומשכך דין בקשתה להדחות אף מטעם זה, וכך אני מורה. אין אלא להפנות לדברים שנאמרו בענין זה בע"פ 7444/06 הרפז יחזקאל נ' עיריית באר שבע ואח' בו נקבע: "אולם, דין היה שבקשת המערער בביהמ"ש לעניינים מקומיים תדחה על הסף שכן לא היה זה מסמכותו העניינית להיזקק לה מלכתחילה. סמכותו העניינית של בימ"ש לעניינים מקומיים הינה כקבוע בסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984. .. נמצא לנו איפוא כי הבקשה כפי שהובאה בפני בימ"ש קמא לא היתה בגדר סמכותו העניינית של בימ"ש קמא, כערכאה הדנה בעבירות מהסוג המפורט בסק 55(א) לחוק בתי המשפט. מהותה של בקשת המערער בפני בימ"ש קמא היתה למעשה עתירה כנגד חוקיות פעולתה של הרשות המקומית בדרך גביית הקנסות. ברור שעתירה זו אינו עולה עם מסגרת סמכותו של בימ"ש לעניינים מקומיים כקבוע בסעיף 55 (א) לחוק בתי המשפט. העולה מן הדברים הינו כי דין היה שביהמ"ש קמא ידחה על הסף בקשת המבקש כפי שהובאה בפניו בשל חוסר הסמכות העניינית לדון בה. 4. לבקשה לא צורף תצהיר כנדרש: בפס"ד עפ"א 159/08 דורון ויטוריו אפריים נ' עיריית חדרה, נקבע שלבקשה לביטול דוחות חניה חובה לצרף תצהיר תומך. תצהיר זה יהיה זהה לתצהיר המצורף לבקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר וכך נאמר: "תצהיר התומך בבקשה לביטול קנסות חניה מסוג זה דומה לתצהיר שיש לצרף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ד - 1982 מורה כי בית המשפט יהיה רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם "... אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. כדי שיוכל בית המשפט לקבוע כי באי ביטול פסק הדין יש משום עיוות דין על המבקש לפרט בבקשתו עובדות שיצביעו, לפחות, על ספק באשמתו. במקרה זה לא פירט המערער בפני בית המשפט קמא כל גרסה בתצהירו, למעט הטענה כי אינו זוכר שקיבל קנסות. מאחר והרכב בבעלותו (ועניין זה לא הוכחש) בהחלט יתכן כי העבירה בוצעה על ידי אדם אחר ואולם המבקש לא טען כי אלא רק ציין כי אינו זוכר שביצע עבירות חניה. למעשה למעט הכחשה כללית אין הכחשה מפורטת ומפורשת לביצוע עבירות החניה באמצעות רכב שבבעלותו. סבור אני כי בכך לא מילא המערער את חובתו לספק גרסה שתצדיק ביטולו של דו"ח שנשלח אליו כדין מאחר ולא התמלאו התנאים המצדיקים ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר התייצבות" (ההדגשה שלי א.ט.). משנקבעה דרך ייחודית להגשת בקשה ומשהמבקשת לא עמדה בתנאיה ולא צרפה תצהיר כחוק לבקשתה - אף מטעם זה דין בקשתה להידחות וכך אני מורה. 5. בקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר: מהרישומים המצויים בידי המשיבה עולה כי המבקשת הגישה בקשה לביטול דוחות החניה באמצעות בנה, ביום 1.4.07. ביום 13.5.08 נשלחה לבנה של המבקשת החלטת התובע העירוני המוסמך, הדוחה את הבקשה לביטול הדוחות מאחר ולא קיימת התיישנות. כמו כן, נמסר לבנה של המבקשת בהחלטת התובע כי עיריית נתניה מתעתדת לצאת במבצע מוגבל בזמן (מבצע 2008) אשר מפחית את סכום החוב. החלטת התובע העירוני צורפה כנספח ב' לתגובת המשיבה. ביום 4.8.08 פנתה המבקשת בשנית אל המשיבה באמצעות ב"כ עו"ד גדי רחמים, וביום 6.8.08 נשלח אל ב"כ המבקשת מכתב תשובה מהתובע העירוני המוסמך. מכתב התשובה צורף כנספח ג' לתגובת המשיבה. ב"כ המבקשת פנה ביום 3.9.07 אל חברת הגביה הדס בבקשה לקבל תיעוד רלוונטי ביחס לדוחות .ביום 5.10.07 חברת הגביה שלחה אל ב"כ המבקשת רשומות מוסדיות בהתאם לבקשתו. מכתב ב"כ המבקשת צורף כנספח ד' לתגובת המשיבה. מכתב התשובה של חברת הגביה צורף כנספח ה' לתגובת המשיבה. לאחר משלוח התיעוד המבוקש על ידי ב"כ המבקש המבקשת לא טרחה להסדיר חובה או לפנות בבקשה לבית המשפט בהתאם למועדים הקבועים בחוק, ומשכך נמשכו כנגדה הליכי הגביה בגין חובה. לאחר משלוח דרישת תשלום נוספת בגין החוב בחודש מאי 2010 ,פנה שוב ב"כ המבקשת ביום 22.6.10 טען שוב להתיישנות וביקש קבלת העתקי אישורי משלוח בדואר. ביום 3.8.10 נשלח לב"כ המבקשת מכתב תשובה אשר לו צורפו רישומיה המוסדיים של המשיבה, שהוכרו בפסיקת בתי המשפט כרשומות מוסדיות לכל דבר ועניין, וכן צורפו אישורי משלוח דואר. עוד נמסר במכתב כי למבקשת עומדים 14 ימים לצורך הסדרת חובה, שאם לא כן יימשכו הליכי הגביה כסדרם. פניית ב"כ המבקשת צורפה כנספח ו' לתגובת המשיבה. מכתב התשובה של חברת הגביה צורף כנספח ז' לתגובת המשיבה. חרף קבלת כל המכתבים בעניינה לא שילמה המבקשת חובה ואף לא טרחה לפנות לבית המשפט במועד סביר מקבלת המכתבים בעניינה, אלא בחלוף למעלה משנתיים וחצי מקבלת החלטת התובע העירוני הראשונה ,ולאחר שבוצעו נגדה כדין פעולות גבייה מתקדמות הכוללות עיקולים. בב"ש (י-ם) 12739/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים התייחס בית המשפט לשיהוי הניכר שבהגשת הבקשה ודחה מטעם זה בלבד בקשת המבקשת בציינו כדלקמן: "תהא טענתה של המבקשת אשר תהא, לא היתה כל הצדקה לגרור עניין זה עוד שמונה שנים, לטמון ראשה בחול,לצבור עוד הודעות לתשלום קנס, ולהסתתר מאחורי הטענה, כאילו אמנם לא קיבלה הודעות רשמיות על תשלום הקנסות. הקנסות בשל עבירות החניה הרבות - ואף רבות מאד - שעברה, כבר התיישנו העבירות והתיישנו העונשים. בית משפט זה איננו מוסמך להידרש לבקשה שהגישה המבקשת ולקבוע שהמשיבה איננה רשאית לפעול לגביית הקנסות .אולם, אפילו הייתי רואה בבקשה משום בקשה להישפט וזאת כדי לטעון שהעבירות וכך גם העונשים, התיישנו, אין מקום לקבלה משהוגשה לאחר שהמבקשת המתינה זמן כה ממושך, מעל ומעבר לכל זמן סביר. כך כאמור בעוד שלא יכולה להיות כל מחלוקת שהמבקשת ידעה על הקנסות כאמור - לפחות אלו שניתנו עד שנת 1999 - כבר לפני למעלה משמונה שנים... רק בשלב זה, השלב שבו ננקטה פעולה ש"נגעה" באופן ממשי בכספיה של המבקשת, היא פנתה לבית משפט זה, כדי שיורה על ביטול של כל הודעות תשלומי הקנסות, שמהם בחרה המבקשת להתעלם באופן בוטה במשך כל השנים... לפיכך, לנוכח השתלשלות האירועים כמתואר, דומה כי אין עוד מקום לספק, שבנסיבות אלו אין כל הצדקה לאפשר למבקשת להישפט עתה באיחור כה רב. גם אין כל מקום לאפשר לה לטעון טענות כאלה ואחרות בעניין התיישנות, או בכל ענין אחר. כך בייחוד משעה שאפילו נטענו אותן טענות בעניין התיישנות, היו הן נדחות, מן הטעמים שעליהם אעמוד בהמשך הדברים. בנסיבות העניין, ולאור סעיף 229 (ח2) בחוק סדר הדין הפלילי, יש לראות במבקשת כמי שהורשעה בבית משפט, ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשולם הקנס. זאת מאחר שלא שולם הקנס, משחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעות תשלום הקנס וכך גם חלף המועד לבקש להישפט. בנסיבות אלו, כאמור, גם אין כל הצדקה לאפשר למבקשת לבקש להישפט באיחור כה רב (בהתאם לסעיף 230 בחוק. כפי שכבר נאמר, לא זו בלבד שאין כל מקום לקבוע את אשר ביקשה המבקשת כי המשיבה איננה זכאית לפעול לגביית כספי הקנסות, אלא שראוי היה שהמבקשת תשלם את הקנסות שהוטלו עליה. לרשות המבקשת עמדו שלל הזדמנויות ואמצעים כדי לנסות ולהתמודד עם הודעות תשלום הקנס שניתנו לה. היא יכולה היתה לבקש להפחיתם ואף לבקש להישפט ולשטוח את טענותיה. ראוי היה שכך תעשה. אין דרכו של בית משפט זה "לחנך" את הציבור, ואף לא הבאים - או המבקשים לבוא - בשעריו. אך דומה כי ראוי היה שלא להטריח שלא לצורך את התובעים הממונים על ביצוע החוק, ואת הגורמים השונים מטעם המשיבה אשר נדרשו פעמים כה רבות לחמישים ושמונה הודעות תשלום הקנס בשל עבירות חניה של המבקשת משך כל השנים, מאז הוצמדו אל מכוניתה בחמישים ושמונה הזדמנויות שונות בין השנים 1993 - 2007 .על כך ניתן להוסיף את הזמן היקר ואת המשאבים הרבים שנדרשה רשות ציבורית להקצות למטעה זו, ואף את הזמן הקר שגם בית המשפט נדרש להקדיש לענין זה" (ההדגשה שלי א.ט.). העולה מהקובץ שבקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל תימוכין וללא כל הסבר להגשתה באיחור וכל כולה, כפי שציינה בצדק המשיבה, תולדה של הליכי גבייה שננקטו נגדה לתשלום חובותיה בגין הודעות תשלום הקנס (דוחות החניה) ומשכך דין בקשתה להידחות אף מטעם זה וכך אני מורה. 6. העדר פירוט טענת קבלת ההודעות (התיישנות): המבקשת טוענת טענה כללית לפיה קיימת התיישנות העבירות. המבקשת איננה מפרטת מועד ספציפי של עילת היווצרות התיישנות, לגבי כל אחת מהעבירות המיוחסות לה ואופן היווצרותה. נקבע זה מכבר כי על המבקש לפרט בתביעתו ובבקשתו את כל העובדות הרלוונטיות להקמת העילה ,לרבות מועד היווצרותה, אולם המבקשת לא עשתה כן בענייננו. יתרה מכך, בית המשפט בע"פ 80082/06 ,מקובר רונית נ' מדינת ישראל לא ראה בעין יפה העלאת טענת התיישנות כללית מבלי לפרט וקבע בהחלטתו כדלקמן: "...מצופה ממערער הטוען טענת התיישנות, כי ייכבד וייכנס לפרטי העניין ויפרוש בפני ביהמ"ש את מסכת האירועים, כולל תיארוך, על מנת שביהמ"ש יוכל להסיק כי בשים לב למועד ביצוע העבירה ובשים לב למועד הגשת הדוח או הגשת כתב האישום - אכן התיישנה העבירה .במקרה דנן הסתפקה המערערת בהעלאת טענת התיישנות כללית. סתמה ולא פירשה .המערערת לא פירטה את מועדי החניה נשוא הדוחות, אף לא את מועדי משלוח הדואר הרשום, ומשכך, ובהיעדר ראיה למועד משלוח הדוחות, לא יכול ביהמ"ש לערוך את המניין הדרוש לצורך הסקת מסקנת ההתיישנות". כך בענייננו - המבקשת העלתה טענת התיישנות כללית, סתמית וללא כל פירוט,סתמה ולא פרשה, ומשכך דין טענתה זו להידחות וכך אני מורה. 7. העדר סמכות עניינית לעניין התיישנות העונש: ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית לדון בהתיישנות העונש בהתאם לפס"ד פסי שם קבע בית המשפט העליון באופן חד משמעי כי כל טענה לפיה העונש התיישן תידון בביהמ"ש האזרחי ולא בביהמ"ש הפלילי ואין אלא להביא מדברים אלו כפי שנאמרו כלשונם: "השאלה לדיון ולהכרעה בערעור שלפנינו היא לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס...המערער עבר עבירות קנס...המערער לא שילם את הקנסות...ופנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם...בית המשפט המחוזי פסק, כי העניין יובא בפני בית המשפט המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש - בית משפט השלום...כאשר נעברת עבירת ברירת משפט, ניתנה הבחירה למקבל הודעת תשלום קנס לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית משפט לתעבורה (סעיף 229 (א) לחוק סדר הפלילי) המערער לפנינו לא עשה אף אחד מאלה. לא שולם הקנס ולא ניתנה הודעה על רצון להישפט נקבע בפסיקת בית משפט זה לא מכבר כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחוייב בתשלום כפל קנס (בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב יפו [1]) ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 549 לפסק דינו של השופט מצא)...בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט(נוסח משולב) הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית משפט הדן בעניין אזרחי... מסקנתי היא איפא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית משפט אזרחי, שבענייננו, על פי הסעד המבוקש, הוא בית משפט השלום. הסעד ההצהרתי המתבקש בענייננו הוא מסוג הסעדים שאותם מוסמך בית משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הבירור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות". לאחר פס"ד פסי התקבל פס"ד בבית משפט העליון ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עירית ת"א אשר המשיך את גישת פס"ד פסי. לאחר פס"ד וקס ניתנו שורה ארוכה של פסקי דין אשר קבעו כולם כי בשאלת התיישנות העונש (להבדיל משאלת התיישנות העבירה) הסמכות נתונה לבימ"ש האזרחי ובעפ"א 80254/07 אורליה משי נ' עירית גבעתיים קבעה כב' השופטת שיצר כדלקמן: "...כפי שכבר נפסק בפסקי דין רבים ובכללם פסק דין שנתתי בה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב הדיון היום יצומצם לבקשה לביטול פסק הדין בטענה שהמבקשת לא קיבלה כלל לידיה את הדוח, וכן בטענה להתיישנות העבירה, אך לא בטענה להתיישנות העונש שאיננה בסמכותו העניינית של בית משפט זה" (ההדגשה שלי א.ט.). גם כב' השופטת הילה גרסטל בפס"ד בר"ע (ת"א) 2323/06 לא ראתה בעין יפה העלאת טענת התיישנות מבלי להבחין בין טענת התיישנות עבירה להתיישנות העונש וקבעה: "...בכתב התביעה שהגיש לבית משפט לתביעות קטנות תקף המבקש את השתלשלות העניינים כמכלול, נימק את תביעתו באי סדרים במשלוח דואר וכתוצאה מכך בהתיישנות של העבירות והקנסות. הוא לא הבחין ולא התייחס בנפרד לחוקיות הקנסות והתיישנותם מחד גיסא ולהתיישנות העונש מאידך גיסא, כפי שעשה בבר"ע דנן תוך שהוא מסתמך על פסק דינו של כב' השופט אטדגי מיום 9.2.06 בה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב, שניתן לאחר הגשת תביעתו. למבקש לא קנויה זכות שבית משפט יעשה את מלאכת ההפרדה עבורו ולכן לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא..." (ההדגשה שלי א.ט.). כך בענייננו - לאור העובדה שהתיישנות העונש אינה בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים - דין בקשת המבקשת להידחות גם מטעם זה. 8. לא זו אף זו - אף לגופו של ענין דין בקשת המבקשת להידחות - וכך אני מורה. מרישומי מחשב רשות החניה עולה כי לחובתה של המבקשת 104 דוחות חניה (הודעות תשלום קנס). העבירות נשוא דוחות החניה בוצעו בין השנים 1998 ל-2001 הכל כמפורט בתדפיס דוחות החניה שצורף לתגובת המשיבה בכתב - נספח ח'. מאז רישום דוחות החניה חלפו שנים רבות במהלכן לא נקטה המבקשת בפעולה כלשהי על מנת להסדיר את תשלום דוחות החניה ו/או על מנת להישפט בגינם. המבקשת הגישה מספר בקשות לתובע העירוני המוסמך לביטול הדוחות. בקשות אשר נדחו על ידי התובע העירוני המוסמך הכל כפי שפורט בהחלטה זו. מאחר ודוחות החניה לא שולמו על ידי המבקשת במועדיהם, הקנסות המקוריים הפכו לחלוטים וצברו כפל קנס ומשכך סכום החוב בגין דוחות החניה עמד על סך 27,373ש"ח. נכון למועד הגשת בקשת המבקשת לביהמ"ש כשסכום זה מורכב מסכום חוב הקנסות המקוריים בצירוף כפל קנס תוספות ופיגורים בהתאם לחוק וכן הוצאות גביה בסך של 295 ₪ (כמפורט בנספח ח' לתגובת המשיבה). דוחות החניה הונחו על חלון הרכב על פי החוק ולאחר מכן נשלחו למבקשת הודעות תשלום הקנס בדואר רשום, בהתאם לתקנה 41 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי , תשל"ד - 1974 (להלן:"התקנות") לכתובתה הרשומה במועד הרלוונטי במשרד התחבורה, שהינה רחוב הירקון 10 בני ברק, בהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ב - 1974 רואים את הודעות תשלום קנס אלה (דוחות החניה) כאלו התקבלו אצל המבקשת כדין. בענין חזקה זו קבע בית המשפט בב"ש (י-ם) 12739/07, דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים כדלקמן: "...במילים אחרות, כל טענה שאותה נסתה המבקשת לטעון, כי לא ידעה על הודעות תשלום הקנס, מוטב היה לה אילו לא נטענה. כפי שציינה באת כוחה של המשיבה, בעניין זה יפים דבריו של כבוד המשנה לנשיא מ' אלון בבג"צ 207/89 מאיר מלכה נ' שר המשפטים ,פ"ד מד (4) 129 (1989): חזקה על העותר - לפיה ההנחה שבחוק שקיבל את ההודעות על עבירות התעבורה שעבר ועל הקנס שהוא חייב בו.ולא זו אף זו מדובר ב-14 הודעות שנשלחו לעותר, וכל הודעה נשלחה שלוש פעמים, לטענת העותר לא הגיעה אליו אף לא אחת מ-42 הודעות אלו. זוהי תופעה מתמיהה, שאין הדעת סובלתה. שמענו שדברי דואר אחרים הגיעו אליו במשך כל התקופה הארוכה הזאת". אם כך נאמר ביחס לארבע עשרה הודעות בלבד, אזי בענייננו מדובר ב-104 הודעות! רשומות המשיבה הוכרו כרשומות מוסדיות ואין אלו להפנות לדוגמא: ב"ש 1054/06, ב"ש 1058/06, ב"ש 1057/06, ב"ש 1036/07, בע"א 21232-06-09, בע"א 14868-07-09 שם הוכרו רשומותיה של המשיבה כרשומות מוסדיות בהתאם לכל דין ועניין. בתי משפט הכירו ברשומות עירייה כרשומות מוסדיות וזאת בהתבסס על העובדה שהרשומות נערכות במהלך עבודתה התקינה של העירייה וראה בעניין זה עת"מ 4218/07 ,שוטוב איגור נ' עיריית חיפה, חנ (נצ') 5961-05-08 ,חנ (נצ' 5957-05-08 וב"ש (י-ם) 12739/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים. רישומיה המוסדיים של המשיבה מעידים על משלוח הודעות תשלום הקנס לכתובתה הרשומה של המבקשת כדין בהתאם לרשום במשרד הרישוי, וכי ההודעות נתקבלו כדין. ראה דפי היסטורית מצבים ל-10 דוחות מדגמיים שצורפו לתגובת המשיבה. וגם כך ראה דפי היסטורית מצבים וכתובות ל-10 דוחות מדגמיים שצורפו לתגובת המשיבה וסומנו כנספח יב'. ראה אישורי משלוח דואר מדגמיים שצורפו לתגובת המשיבה כנספח יג'. בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי עפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית ת"א הרי שניתן להוכיח בשתי דרכים את מסירת דבר הדואר לרשות הדואר וככתוב: "תקנה 44 לתקנות סד"פ , יוצרת חזקת מסירה בעבירות מהסוג שלפנינו, לפיה רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין, בלא חתימה על אישור מסירה, כאשר השולח הוכיח כי אכן ההודעות נשלחו בדואר לנמען. למעשה, ישנן שתי דרכים להוכיח מסירת דבר הדואר לרשות הדואר: א. ע"י הצגת אישור של רשות הדואר על קבלת דבר הדואר למשלוח. ב. ע"י אישור הדואר על התוצאות האופרטיביות של המשלוח, דהיינו:"לא נדרש" "סירב לחתום" וכו'. גישת בית המשפט בע"פא מור מילמן אומצה על ידי בית המשפט בב"ש 3/8/0002076 מרצל ברונשטיין נ' עיריית תל אביב שם נקבע: "מתגובת המשיבה עולה כי נשלחו למבקש הודעות לתשלום הקנס בדואר רשום ולכתובת המעודכנת במשרד הרישוי... הודעות תשלום הקנס נשלחו בטרם חלפה תגובת ההתיישנות ומהמסמכים שצרפה המשיבה די בהם כדי להוכיח לכאורה, את משלוח ההודעות למבקש בדואר רשום ובמועד הקבוע בחוק (ראה פס"ד של כבוד השופטת שיצר בע"פ 800074/07 מילמן אפרת נ' עיריית ת"א ) לאור האמור אני דוחה טענת ההתיישנות. על החלטה זו הוגש ערעור ובעפ"א 80173/08 קבע בית המשפט הנכבד שלא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט בב"ש 3/8/0002076. בפס"ד 1517/05 מגן נ' עיריית גבעתיים נקבע: "חזקה המסירה הקבועה בתקנה 44א' לתקסד"א הינה חזקה ככל החזקות שבדין (ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים , פ"ד נו (2) 787) ,והיא משתלבת במגמת המחוקק בחסד"פ לקבוע סדרי דין מקלים יותר בעבירות קנס, הנחשבות כקלות, ומאזנת בין הצורך להגן על זכויות הנאשם, כי הודעת תשלום הקנס תגיע לידיו ותינתן לו האפשרות לשלם את הקנס או לבקש להישפט, ובין ההתחשבות ביכולותיה ובאמצעיה של הרשות המקומית לפעול כדין בכל הקשור להמצאת אלפי ורבבות דוחות החניה לנמעניהם , הוכחת ההמצאה ושימור הראיות הכרוכות בכך למשך תקופה ארוכה. הסכום, שגובה הרשות המקומית, על פי אותו דו"ח אינו מצדיק הקצאת משאבים מרובים לביצוע האמור לעיל, ואין להחמיר איתה יותר מן הנדרש בהוכחת ההמצאה כדין". (הדגשה שלי א.ט.). מחומר הראיות למדים ברורות כי הודעות תשלום הקנס (דוחות החניה) נשלחו למענה של המבקשת כדין לא קיימת התישנות העבירות ומשכך דין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה. אוסיף ואומר כי טענתה הכללית של המבקשת לפיה המען אליו נשלחו הודעות הקנס אינו תקין, אין בה ממש. דינה להדחות וכך אני מורה. מצילום תעודות הזהות שצורפו על ידי המבקשת לבקשתה עולה כי הכתובת המופיעה בתעודות זהות אלו שצורפו הינה רחוב הירקון 10 כניסה ב' בני ברק ולא כפי שניסתה המבקשת לטעון, בהתבססה על הרישום בתעודת הזהות אלו כביכול שכתובתה רחוב הירקון 10 סימטה ב', די בכך כדי לדחות טענותיה. יתרה מכך, ולמעלה מן הצורך יודגש בזאת כי הודעות תשלום הקנס נשלחו למען הרשום של המבקשת כפי שרשום במשרד הרישוי (משרד התחבורה) בעת ביצוע כל אחת מהעבירות נשוא דוחות החניהובהתאם לשאילתא שצורפה כנספח ט' לתגובת המשיבה הרי שמענה הרשום של המבקשת במרשמי משרד הרישוי במועד הרלוונטי לביצוע כל אחת מהעבירות נשוא דוחות החניה הינו רחוב הירקון 10 בני ברק לסיכום, מכל הטעמים האמורים שפורטו - בקשת המבקשת נדחית. אני מחייבת המבקשת לשלם למשיבה הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל. החלטתי תישלח לצדדים בדואר רשום בצירוף אישורי מסירה לב"כ הצדדים. קנסעירייההתיישנות