1. בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו חלה התיישנות על דו"ח תעבורה שנרשם לחובת המבקשת, וכי אין לעכב את חידוש רשיון הנהיגה הקבוע שלה בשל אי תשלום הקנס, ואין לעשות עוד לגבייתו (להלן - הבקשה). הרקע 2. מדובר בדו"ח מצלמה מס' 7-00837-38-12 שניתן למבקשת בשל עבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, אשר נעברה ביום 23.12.02 (להלן - הדו"ח). על המבקשת הוטל קנס בסך 250 ש"ח. משלא שילמה המבקשת את הקנס שהוטל עליה, סירבה רשות הרישוי לחדש את רשיון הנהיגה שלה, אך ניתן לה ביום 9.4.06 רשיון נהיגה זמני לששה חודשים (להלן - הרשיון הזמני). 3. הבקשה הוגשה ביום 13.8.06, כארבעה וחצי חודשים לאחר קבלת הרישיון הזמני, והדיון נקבע ליום 23.10.06. הואיל ותוקף הרשיון הזמני פקע ביום 9.10.06 - ניתנה החלטת ביניים ביום 23.10.06 ,לפיה רשאית המבקשת לשלם, בשלב זה, את קרן הקנס בלבד לצורך הארכת תוקפו של הרשיון הזמני עד להחלטה סופית בבקשה. החלטת הביניים ניתנה על מנת לא לפגוע במידה העולה על הנדרש בזכותה של המבקשת לנהוג ולהשתמש ברכבה, וזאת על אף שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר בנסיבות הענין. טענות המבקשת 4. לטענת המבקשת, לא נשלחה לה כל הודעה או אתראה לענין הדו"ח, ונודע לה עליו רק כאשר לא קיבלה כל הודעה בדבר חידוש רשיון הנהיגה שלה ופנתה מיוזמתה, ביום 2.4.06, לחידושו. המבקשת טוענת כי הוסבר לה שלא נשלחה לה הודעת חידוש הרשיון עקב אי תשלום הקנס שנקבע בדו"ח. המבקשת מודה כי במהלך פנייתה נמסר לה כי נשלחו אליה שתי הודעת: הדו"ח עצמו, שנשלח בדואר רשום ביום 29.1.03, והפרש הקנס, שנשלח בדואר רגיל ביום 18.7.03. כמו כן נשלחה למבקשת, בעקבות פנייתה, דרישה לתשלום הקנס בתוספת פיגורים בסכום כולל של 437 ש"ח (נספח ד' לתצהיר המבקשת). על אף זאת, חוזרת המבקשת ומדגישה כי עד לפנייתה ביום 2.4.06 מעולם לא הומצאה לה כל הודעה, התראה, הסבר או התייחסות לענין הדו"ח, הקנס או עיכוב חידוש רשיון הנהיגה. 5. המבקשת טוענת כי העבירה נשוא הדו"ח היא עבירה מסוג "חטא", וחלה התיישנות הן על העבירה עצמה והן על העונש שהוטל עליה. 6. המבקשת מתרעמת על כך כי בשל פרק הזמן הארוך שחלף מהמועד הנטען לביצוע העבירה (23.12.02) ועד למועד פנייתה לרשות הרישוי (2.4.06), מבלי שנשלחה לה כל הודעה כלשהיא, נמנעה ממנה הזכות להישפט על העבירה ולהוכיח חפותה. לטענתה, המשיבה "מחכה בפינה" לאזרח עד לשלב שבו הוא מוצא עצמו מוחזק כ"בן ערובה" בהגיע מועד פקיעת רשיון הנהיגה שלו, מועד שלעתים חל שנים ארוכות אחרי ביצוע העבירה. טענות המשיבה 7. לטענת המשיבה, הסעדים המבוקשים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, שכן הם מוציאים האחד את השני. לא ניתן לטעון בעת ובעונה אחת כי העבירה התיישנה וכן כי העונש על אותה עבירה התיישן. טענה לפיה העונש (הקנס בענייננו) התיישן, משמעה כי לא נפל פגם בעצם ההרשעה. 8. המשיבה טוענת כי על המבקשת לבחור בסעד בו היא מעוניינת - תקיפת ההרשעה או תקיפת העונש. היה ותבחר המבקשת בתקיפת ההרשעה מחמת התיישנות - עליה לפנות לבית המשפט לענייני תעבורה, שהוא המוסמך לדון בענין זה. כך גם לעניין תקיפת הדו"ח עקב אי קבלת ההודעה עליו. טענות מסוג זה נוגעות אף הן להתיישנות העבירה, ועל כן הערכאה המוסמכת לדון היא בית המשפט לענייני תעבורה. מאידך, מודה המשיבה כי אם תבחר המבקשת בתקיפת העונש מחמת התיישנות וביטול הליכי הגביה של הקנס על פי הדו"ח - הרי שקיימת סמכות עניינית לבית המשפט זה לדון בסעדים אלה. 9.לענין התיישנות העונש, טוענת המשיבה כי העבירה נשוא הדו"ח היא בבחינת "עוון" ולא "חטא", ועל כן טרם חלפה תקופת ההתיישנות, שהיא 10 שנים. דיון 10. השאלות שעומדות בפנינו הן כדלקמן: (א) האם רשאית המבקשת לטעון בעת ובעונה אחת הן להתיישנות העבירה והן להתיישנות העונש; (ב) האם בידי בית משפט זה סמכות לדון בטענות ההתיישנות, כולן או חלקן; (ג) האם העבירה נשוא הבקשה היא מסוג "חטא", ולכן חלה התיישנות וכתוצאה מכך אין לעכב את חידוש רשיון הנהיגה של המבקשת בשל אי תשלום הקנס, או שמא מדובר בעבירה מסוג "עוון", וטרם חלפה תקופת ההתיישנות לגביה. נדון בשאלות האמורות, אחת לאחת, אך תחילה עלינו לפרט את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית למקרה דנן. המסגרת הנורמטיבית 11. תקנה 172 ב לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן - תקנות התעבורה) קובעת: "רשות הרישוי רשאית שלא ליתן רשיון נהיגה או שלא לחדש רשיון עד שמבקש הרשיון או חידושו יוכיח, לפי דרישתה, כי כל קנס שנתחייב בו בדין בשל עבירת תעבורה או בשל עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב - שולם". "עבירת תעבורה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת התעבורה כ"עבירה על פקודה זו ועל התקנות לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה". 12. במקרה דנן, הדו"ח ניתן למבקשת עקב הפרה נטענת של הוראות תקנה 54 לתקנות התעבורה, שעניינה מהירות מרבית. מכאן, שאין מחלוקת שמדובר בעבירת תעבורה כהגדרתה בפקודת התעבורה, והמחלוקת מתמקדת בשאלה האם חלה התיישנות, ובמילים אחרות - האם חייבת המבקשת בתשלום הקנס לצורך חידוש רשיון הנהיגה שלה. מהותה של עבירת תעבורה 13. סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - החסד"פ) מקנה סמכות לשר המשפטים, בהסכמת השר הממונה ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאיננה פשע, תהא עבירת קנס, וכן לקבוע את שיעורי הקנס. מכח הסמכות האמורה, הוכרזו עבירות תעבורה בצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002, כעבירות קנס. 14. המחוקק קבע שני סוגים של עבירות קנס - ברירת קנס וברירת משפט. על פי סעיף 222 לחסד"פ, אם נעברה עבירת קנס על ידי אדם פלוני, רשאי מי שהוסמך לכך למסור לו הזמנה שבה יואשם באותה עבירה ותינתן לו הברירה לשלם קנס בשיעור שנקבע במקום להישפט על העבירה (להלן - ברירת קנס). סעיף 228 לחסד"פ קובע כי עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה, היא בגדר ברירת משפט, ורשאי מי שהוסמך לכך למסור לאדם שעבר עבירה מסוג זה "הודעת תשלום קנס". על פי סעיף 229(א) לחסד"פ, מי שנמסרה לו הודעה כאמור, ישלם את הקנס תוך 90 ימים, אלא אם כן הגיש בקשה לביטול הקנס או הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה (להלן - ברירת משפט). 15. הן במקרה של עבירת קנס מסוג ברירת קנס והן במקרה של עבירת קנס מסוג ברירת משפט, אם שולם הקנס - רואים את המשלם כאילו הודה באשמה בפני בית משפט, הורשע ונשא את עונשו. 16. לא שולם הקנס בברירת קנס - רואים את ההזמנה שנמסרה כאילו היתה הזמנה למשפט (סעיף 224 לחסד"פ). לא שולם הקנס בברירת משפט, ולא הוגשה בקשה לביטול הקנס או הודעה שיש ברצונו של האדם להישפט על העבירה - יראוהו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס (סעיף 229 (ח2) לחסד"פ). 17. על פי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 (להלן - התקנות), קיימת "חזקת מסירה" בעבירות קנס, דהיינו רואים את ההודעה על ביצוע העבירה (הדו"ח), את ההודעה לתשלום הקנס או ההזמנה למשפט כאילו הומצאו כדין אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחו בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן (להלן - חזקת המסירה). 18. המסקנה לעניננו מכל האמור עד כה היא כדלקמן: הדו"ח נשוא הבקשה מתייחס לעבירת תעבורה ולכן הוא בגדר עבירת קנס מסוג ברירת משפט, כאמור בסעיף 228(א) לחסד"פ. קיימת לגבי הדו"ח חזקת מסירה. הואיל והקנס נשוא הדו"ח לא שולם על ידי המבקשת - רואים אותה כאילו הורשעה ונגזר עליה הקנס בסך 250 ₪, כפי שנקבע בדו"ח. האם העבירה נשוא הבקשה היא עבירה מסוג "חטא" או מסוג "עוון" 19. סעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), קובע את סיווגי העבירות מסוג "עוון" ומסוג "חטא" כך: "עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים, ואם העונש הוא קנס בלבד- קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; "חטא" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. 20. ומהו אותו שיעור קנס בשל עבירה שעונשה הוא "קנס שלא נקבע לו סכום"? התשובה לכך מצויה בסעיף 61(א) לחוק העונשין, שעניינו שיעור הקנסות. על פי סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, אם קבוע לעבירה קנס שלא נקבע לו סכום - מדובר בקנס בסכום עד 12,900 ₪ (לפי העדכון משנת התשס"ג). 21. סעיף 62 לפקודת התעבורה, כפי שתוקן ביום 27.1.00 בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס - 2000 (להלן - תיקון 51), קובע כי אם עבר אדם על הוראה מהוראות פקודת התעבורה והעבירה היא עבירת קנס שדן בה בית משפט - ניתן להטיל עליו קנס בשיעור של פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, דהיינו - עד סכום של 16,125 ₪. מכאן, שהקנס המקסימלי המוטל על עבירת תעבורה מסוג ברירת קנס (עבירה מן הסוג שבה הורשעה המבקשת) עולה על הסך של 12,900 ₪, ובכך מסתווגת העבירה האמורה כ"עוון" ולא כ"חטא." בהקשר זה יצויין, כי בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון 51 נאמר במפורש כי מטרת התיקון היא לקבוע כי עבירת קנס תהא בגדר "עוון" שכן קביעה כי עבירות תעבורה, שהן עבירות קנס, תהיינה בגדר "חטא" יש בה כדי להחטיא את המטרה ולהעביר מסר שלילי לציבור (ראה הצ"ח התש"ס, עמ' 18). 22. המבקשת טוענת כי סעיף 62 האמור אינו חל על העבירה נשוא הבקשה, אלא חל סעיף 68 לפקודת התעבורה ממנו משתמע, לטענתה, כי העונש על הפרת הוראה מהוראות תקנות התעבורה הוא הקנס שהוטל על אותה עבירה, ובענייננו - קנס של 250 ₪, המתאים לסיווג העבירה כ"חטא". אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 68 לפקודת התעבורה קובע: "העובר על תקנה שהותקנה לפי פקודה זו, דינו כאמור בסעיפים 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות". מכאן, שעל כל עבירה על תקנות התעבורה מוחל, בין היתר, סעיף 62 לפקודת התעבורה כפי שתוקן בתיקון 51. הואיל והעונש המקסימלי עולה, כאמור, על הסך של 12,900 ₪ מכאן שעסקינן בעבירה מסוג "עוון". לענין זה ראה ע.א. 6296/05 (מחוזי - ירושלים) סלאמה נ' מדינת ישראל מיום 20.9.05 (להלן - פס"ד סלאמה), שבו נאמר: "...העונש המרבי הקבוע לעבירות הוא זה שקבוע בחקיקה הראשית, וברירות הקנס שניתנות בהתאם לצווים השונים אינן גורעות מסיווג העבירה על פי חקיקה זו. לא מתקבל על הדעת שסיווגה של עבירה ייקבע על פי רצונו של הנאשם, ירצה לשלם את ברירת הקנס - תהיה העבירה חטא; לא ירצה לשלם את ברירת הקנס ויבוא לבית המשפט - תהיה העבירה עוון". 23. האמור בפס"ד סלאמה מהווה גם תשובה לטענת המבקשת כי על פי סעיף 35(א) לחוק העונשין, אין להטיל עליה עונש העולה על הקנס שנקבע לעבירה בתקנות התעבורה, קרי קנס של 250 ₪ בלבד. כפי שעולה מן האמור בפס"ד סלאמה, העונש שנקבע בתקנות התעבורה הוא למעשה העונש שנקבע בחקיקה הראשית (סעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה דרך סעיף 221 לחסד"פ). סיווג העבירה כ"עוון" על פי סעיף 62 המתוקן אינו עומד בסתירה להוראות סעיף 35(א) לחוק העונשין. 24. משהגענו למסקנה שלפנינו עבירה מסוג "עוון" - הרי שתקופת ההתיישנות עליה, מכח הוראות סעיף 9(3) לחסד"פ, היא 5 שנים, ואילו תקופת ההתיישנות על העונש, מכח הוראות סעיף 10(2) לחסד"פ, היא 10 שנים. האם רשאית המבקשת לטעון להתיישנות העבירה והעונש, בעת ובעונה אחת, והאם רשאית היא לבקש סעדים אלה בבית משפט זה? 25. המבקשת מכוונת למעשה לשלושה סעדים שונים - מחיקת ההרשעה בגין עבירת התעבורה, ביטול הקנס, והסרת המניעה לחידוש רשיון הנהיגה (ראה פרוטוקול מיום 23.10.06, עמ' 2 שורות 15-18). לטענת המשיבה, טענה לפיה העונש התיישן משמעה כי לא נפל פגם בעצם ההרשעה, ולכן שני הסעדים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אכן יש סתירה הגיונית בין טענה לענין התיישנות העבירה לבין טענה בדבר התיישנות העונש. אם התיישנה העבירה, ממילא אין רלבנטיות לעונש, ומאידך, אם נטען להתיישנות העונש - מכאן שהטוען טענה זו מודה למעשה כי לא נפל פגם בעצם ההרשעה. אולם, גם אם תתקבל טענת המבקשת שהיא זכאית לתבוע את כל הסעדים בעת ובעונה אחת ואין סתירה ביניהם - עדיין אין לקבל את טענתה כי בידי בית משפט זה מצויה הסמכות העניינית לגבי כולם. 26. משמעות הטענה בדבר מחיקת ההרשעה מהמרשם עקב התיישנות העבירה היא למעשה, כי דין ההרשעה שקמה מכח סעיף 229(ח2) לחסד"פ, עקב אי תשלום הקנס, להתבטל. במלים אחרות, מדובר בדרישה לביטול תוצאתו של הליך פלילי. בה"פ 201211/05 (שלום ת"א) מנדלוביץ נ. עירית תל-אביב מיום 9.2.06, הגיע בית המשפט למסקנה, לאחר שניתח את פסקי הדין של בית המשפט העליון בע.א. 8080/99 וקס ואח' נגד עירית תל-אביב ואח' (תק-על2005, 2467) (להלן - פס"ד וקס) וכן בע.פ. 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715, כי טענה להתיישנות עבירה יש לטעון בפני אותה הערכאה שמוסמכת לבטל את ההרשעה, ובענייננו - בית משפט לענייני תעבורה. (ראה לענין זה גם ת"ק (בית שמש)1071/06 קפאח נ. מדינת ישראל שניתן ביום 18.9.06). 27. לענין שאלת ביטול ההרשעה, טוענת המבקשת כי מהוראות סעיף 25(ג) לפקודת התעבורה עולה כי הוראות סעיף 25, שעניינו סמכותו של שופט תעבורה, אינן גורעות מסמכותו של שופט שלום אחר, שאינו שופט תעבורה, לדון בעבירות תעבורה ולכן מצויה בידי בית משפט זה הסמכות העניינית לדון גם בטענת התיישנות העבירה. מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה הפרשנות האמורה לסעיף 25 לפקודת התעבורה מאיינת את ההפרדה שיצר המחוקק בין בית משפט לעניינים אזרחיים לבין בית משפט לעניינים פליליים, ובענייננו - בית משפט לענייני תעבורה. בהקשר זה ניתן להסתמך על דברי בית המשפט העליון בפס"ד וקס: "...אכן אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של ההרשעה שלשיטתם התקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי..." 28. לאור האמור, ככל שמדובר בבקשה להצהיר כי יש למחוק את העבירה נשוא הדו"ח עקב התיישנות העבירה - נעדר בית משפט זה סמכות עניינית להענקת הסעד המבוקש, ועל המבקשת לפנות, אם רצונה בכך, לבית המשפט לענייני תעבורה. הוא הדין לגבי טענות המבקשת לענין אי קבלת הודעה כלשהי בענין הדו"ח נשוא הבקשה והקשורות ב"חזקת מסירה" לפי תקנה 44א לתקנות התעבורה. גם ענין זה מסור בידי בית המשפט לענייני תעבורה. התיישנות העונש (ביטול הקנס) והסרת המניעה לחידוש רשיון הנהיגה 29. הסעדים המבוקשים שנותרו בפני בית משפט זה הם הצהרה כי העונש התיישן והסרת המניעה לחידוש רשיון הנהיגה הקבוע של המבקשת. כאמור, אין מחלוקת שסעדים אלה מצויים בתחום סמכותו של בית משפט זה. עיקר מעייניה של המבקשת נתונים לחידוש רישיון הנהיגה שלה וכתוצאה מכך מבקשת היא להראות שאין עליה לשלם את הקנס מחמת התיישנות העונש, ושדרישת רשות הרישוי בענין זה אין לה על מה לסמוך. כפי שנאמר לעיל, עבירת התעבורה נשוא הדו"ח הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, ואין היא מסווגת כ"חטא" כטענת המבקשת, אלא כ"עוון". כל עוד לא נקבע על ידי בית המשפט לענייני תעבורה כי העבירה נשוא הדו"ח התיישנה - הרי שהעונש, קרי הקנס שהוטל על פי הדו"ח, שריר וקיים - אלא אם כן חלפה תקופת ההתיישנות לגביו. 30. האם במקרה דנן חלפה תקופת ההתיישנות לגבי הקנס? כזכור, לפי סעיף 10 (2) לחסד"פ תקופת ההתיישנות על העונש בעבירה מסוג "עוון" היא 10 שנים. הואיל ו"חזקת המסירה" חלה גם על ההודעה לתשלום הקנס, הרי שגם אם נניח כי ההודעה עצמה לא נשלחה למבקשת בדואר רשום ולכן אינה עומדת בדרישות תקנה 44א לתקנות - אין מחלוקת שהדרישה החוזרת, מיום 2.4.06, שהגיעה לידיעת המבקשת כשבוע לאחר מכן (ראה סעיף 12 לבקשה), אכן נמסרה לה. בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב יפו, פ"ד נב(2) 542 נקבע: ..הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה ביצוע העונש כמשמעותו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי ... נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו..." 31. הואיל וכל הפעולות לענין הדו"ח נשוא הבקשה, לרבות הדרישה החוזרת לתשלום הקנס מיום 2.4.06, נעשו בתוך תקופת ההתיישנות - בת 10 השנים - אין לקבל את טענת המבקשת כי העונש התיישן. (ראה לענין זה גם ת.ק (ת"א) 10031/03 עובדיה שלום ואח' נ. עירית בני ברק מיום 17.2.04 וכן ה.פ. 630/03 (שלום ירושלים) עו"ד שניידשר אמיר נ' מדינת ישראל מיום 25.1.04, שהאמור בהם אך מחזק את מסקנתנו לפיה לא חלה התיישנות במקרה דנן, הואיל ועובדותיו של המקרה שלפנינו שונות מאלה שבפסקי הדין האמורים). 32. הואיל וכאמור לא חלה התיישנות על הקנס נשוא הדו"ח, והואיל והקנס לא שולם על ידי המבקשת - הרי שלאור האמור בתקנה 172 ב לתקנות התעבורה פעלה רשות הרישוי כדין בסרבה לחדש למבקשת את רישיון הנהיגה עד לתשלום הקנס. ניתן אף לומר שהנפקת הרישיון הזמני היתה לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר למבקשת להסדיר את תשלום הקנס. 33. יחד עם זאת, עלי להעיר הערה כללית - נראה שאין זו התנהלות תקינה מצד רשות הרישוי בהימנעותה ממשלוח, מבעוד מועד, אתראה לאזרח כי רשיונו לא יחודש כל עוד לא ישולמו הקנסות שהוא חייב בהם. על רשות הרישוי לשקול שינוי בענין זה, ובכך תימנע התחושה השלילית עליה מצביעה המבקשת לפיה האזרח מוחזק כ"בן ערובה", לענין תשלום הקנסות, בהגיע מועד פקיעת תוקף רשיון הנהיגה שלו. סוף דבר 34. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: (א) הבקשה נדחית. (ב) לצורך קבלת רשיון נהיגה קבוע, על המבקשת לשלם את מלוא סכום הקנס שהוטל עליה בדו"ח, לרבות תוספת פיגורים כחוק. שולמה קרן הקנס בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 23.10.06 - על המבקשת לשלם את ההפרש תוך 30 ימים מהיום שבו יגיע לידיה פסק דין זה. (ג) המבקשת תישא בהוצאות הבקשה, וכן תשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועהקנסהתיישנות