לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), מיום 4.8.2013, בה"פ 10441-05-12, אשר דחה את תביעתה של המערערת לפסק דין הצהרתי, שלפיו דרישת החוב מיום 4.11.10 וכן הקנסות החלוטים שבגינם הוצאה דרישת החוב, והנוגעים להעסקת עובדים זרים על ידי המערערת התיישנו והם בטלים. ביום 18.7.05 הוטלו על המערערת קנסות מנהליים מכוח חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות") בשל העסקת 9 עובדים זרים שלא כדין. 513 אין מחלוקת, כי הודעות הקנס נשלחו לכתובתה הרשומה של המערערת, מכוח סעיף 123 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה, וחזרו בסימון "לא ידוע" ביום 22.7.05. ביום 7.11.05 הונפקו מחדש הודעות הקנס ונשלחו למערערת בשנית. ההודעות הוחזרו בסימון "לא נדרש" ביום 17.11.05. לטענת המערערת בכתב התביעה, דרישת החוב התקבלה אצלה לראשונה רק ביום 20.12.10, כאשר הקנסות המינהליים שבגינם הוצאה הדרישה מעולם לא התקבלו אצלה, וביום 7.8.11 עוקל רכב של המערערת. יש לציין, כי ביום 11.8.11 פנתה המערערת לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב להארכת מועד להגשת בקשה להישפט (המ"ש 19762-08-11), וכן הגישה ביום 24.8.11 בקשה לעיכוב הליכים (להלן - ההליך בביה"ד לעבודה). בקשות אלו נמחקו בהסכמת המערערת תוך שמירה על טענותיה והמערערת פנתה בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום, לסעד הצהרתי לפיו הקנסות שהוטלו התיישנו, שכן על פי הפסיקה הליכים כנגד הקנסות בשל טענת התיישנות יידונו בבית משפט אזרחי. לטענת המערערת הקנסות התיישנו בשל התיישנות העונש מכוח הוראות סעיף 22א(ג)(2) לחוק העבירות המינהליות, הקובע התיישנות של 5 שנים מהיום שבו הוטל הקנס. לטענת המערערת מהמועד שבו הוטלו הקנסות, ביום 18.7.05, ועד למועד שבו הומצאה לה הדרישה לראשונה, ביום 20.12.10, חלפה התקופה בת 5 השנים ולכן חלה התיישנות על הקנסות. לטענת המדינה (להלן: "המשיבה"), מכיוון שביום 7.11.05 נשלחה למערערת הודעת קנס נוספת, ומכוח תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, התשמ"ו - 1986 (להלן: "תקנות העבירות המינהליות") הקובעת כי היום העשרים לאחר המשלוח ייראה כתאריך ההמצאה, יש לראות כמועד ההמצאה את יום 27.11.05 והיום הקובע לעניין 5 השנים שבסעיף 22א לחוק הוא 27.12.05 (30 ימים ממועד ההמצאה שנקבע בתקנה 15 לתקנות), ולכן לא חלפה תקופת ההתיישנות במועד שבו התקבלה ההודעה נשוא התביעה (20.12.10). עוד טענה המדינה בבית משפט קמא, כי ביום 11.4.06 וביום 19.9.06 נשלחו למערערת על ידי המרכז לגביית קנסות שתי הודעות נוספות בדואר רשום. לטענתה, יש לראות במכתבים אלו "פעולות שנעשו לשם אכיפת העונש", המאריכות את תקופת ההתיישנות, וגם מסיבה זו העונש לא התיישן. פסק הדין של בית המשפט קמא בפסק דינה, סקרה השופטת המלומדת קמא את הוראת סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות הקובע, כי לעניין התיישנות עבירה יראו את מועד הטלת הקנס כמועד העמדה לדין, בעוד לעניין התיישנות העונש, ציינה השופטת, כי על פי סעיף 22א'(ג)(1) לחוק, יראו את המועד הקבוע לתשלום הקנס המנהלי "כמועד שבו פסק הדין נעשה חלוט". עוד ציינה, כי בהתאם לסעיף 22א(ג)(2) לחוק, "על אף האמור בפסקה (1), לא יחלו בגביית קנס מנהלי שהוטל בשל עבירה מסוג עוון, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שהוטלו הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר, עברו חמש שנים". על כן, סברה השופטת המלומדת, כי יש לראות את המועד בו החלה תקופת ההתיישנות ביום בו הקנס הפך לחלוט, ולפיכך קיבלה את עמדת המדינה לפיה המועד שבו הומצאה הודעת הקנס השנייה היה ביום 27.11.05 (20 ימים לאחר המשלוח - בהתאם לתקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות), ומשום כך המועד בו נעשה פסק הדין חלוט (30 יום לאחר מכן, ביום 27.12.05) הוא המועד הקובע למניין 5 השנים לפי סעיף 22א(ג) לחוק, אשר טרם הסתיימו ביום בו התקבלה ההודעה אצל המערערת (ביום 20.12.10). מכיוון שטעמים הקשורים במערערת עצמה הם אלה שהביאו לכך שההודעות לא התקבלו אצלה (אי עדכון כתובת רשומה ברשם החברות), קבעה השופטת שיש לראות את ההודעות כאילו נמסרו למערערת מכוח "חזקת המסירה" אשר מקימה ידיעה קונסטרוקטיבית אצל המערערת. עוד ציינה השופטת, כי על פי הפסיקה ההודעות שנשלחו לתובעת בשנת 2006 בדואר רשום "החזירו את מרוץ ההתיישנות לנקודת התחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" ומכאן, שגם עקב כך לא התיישן העונש. טענות המערערת לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא עת קבע כי מועד הטלת הקנס הינו המועד המאוחר ולא המועד הראשון בו הוטלו הקנסות וזאת לאור "הודעת בעל דין" מצד המשיבה אשר ציינה בסעיף 9 לכתב התשובה כי הקנסות "בסיבוב השני" נשלחו "למעלה מהנדרש" ועל כן יש לראות את המועד הראשון כמועד הקובע. עוד טוענת המערערת, כי גם אם ניתן לראות בהודעת הקנס השנייה (מיום 7.11.05) כתחילת מועד ההתיישנות, אזי יש לראות ביום 27.11.05 את מועד הטלת הקנסות (7.11.2005 + 20 ימים לפי תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות), או לכל המאוחר ביום 7.12.05 (היום בו הוחזרו ההודעות בסימון "לא נדרש" (17.12.05 + 20 ימים לפי תקנה 15 לתקנות). בהקשר זה טוענת המערערת, כי טעה בית משפט קמא משחישב את תחילת תקופת ההתיישנות רק "משהפך הקנס לחלוט", על פי סעיף 22א(ג)(1) לחוק העבירות המנהליות, שכן לטענתה במקרה דנן גובר סעיף 22א(ג)(2) הקובע כי המרוץ מתחיל כבר ביום "שהוטל הקנס". אשר לדרישות התשלום שהומצאו למערערת בשנת 2006 טוענת המערערת, כי בית משפט קמא התעלם מכך שהמשיבה לא המציאה את הדרישות עצמן אלא את אישורי המסירה בלבד, ומכך שתצהיר הגב' סלומון מהמרכז לגביית קנסות לפיו אכן נשלחו דרישות תשלום מהווה "עדות מפי השמועה", שכן הדרישות לא נשלחו על ידה אלא על ידי אחר ולפני למעלה מ-6 שנים. עוד טוענת המערערת בהקשר זה, כי כלל לא ניתן לראות בדרישות אלה כהמצאות שמאפסות את מירוץ ההתיישנות, שכן אלה לא הומצאו בהתאם לחוק המרכז לגביית קנסות (אגרות והוצאות), התשנ"ה - 1995, (להלן: "חוק המרכז לגביית קנסות") אשר קובע כי: "לא ינקטו צעדים לגביית החוב לפי חוק זה בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב.... ודרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984", כאשר בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי יש לבצע מסירה לתאגיד ב"הנחת" הכתב בכתובתו הרשומה ואין די ב"שליחתו" בדואר רשום כפי שעשתה המשיבה. טענות המשיבה המשיבה סומכת ידיה על קביעות בית משפט קמא. לטענתה, תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות קובעת חזקת מסירה שעל פיה יראו את המסמך לאחר 20 יום כאילו הומצא ונמסר אף אם לא נתקבל בפועל. המדינה הדגישה בטיעוניה את חשיבותה של חזקת המסירה ככלי ראשון להבטחת ביצוע אפקטיבי של הליכי גביה. לטענתה, חזקת המסירה מעבירה את הנטל אל המערערת להוכיח כי לא קיבלה את דרישות התשלום. עוד טוענת המשיבה, כי יש לראות במשלוח ההודעה הנוספת בחודש 11/2005 כ"מסירה מחדש" וממילא הליך שכזה איננו פוגע במערערת אלא מיטיב עמה, בשל חישוב מחדש של הפרשי הריבית וההצמדה. עוד נטען, כי ההודעות משנת 2006 מאפסות אף הן את מירוץ ההתיישנות, וכי גם מטעם זה יש לדחות את הערעור. בהקשר זה נטען, כי מקומן של טענות המשיבה בדבר הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט קמא, לרבות בדבר תצהירה של הגב' סולומון, היה בפני הערכאה הדיונית, אולם לאחר שוויתרה המערערת על חקירת המצהירה, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים אלה, שהרי למשיבה עומדת בעניין זה חזקת התקינות המינהלית. אשר לטענת המערערת שלפיה ההמצאות משנת 2006 לא בוצעו על פי תקנות סדר הדין האזרחי (בהתאם לחוק המרכז לגביית קנסות), מקורה בטעות של המערערת, שכן תקופת ההתיישנות מוגדרת בחוק העבירות המינהליות ולא בחוק המרכז לגביית קנסות. המסגרת הנורמטיבית העבירות המינהליות שבגינן נקנסה המערערת הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט. סדרי הדין לגבי עבירות אלה קבועים בחוק העבירות המינהליות ובתקנות שהוצאו מכוחו. סעיף 22א לחוק העבירות המינהליות קובע את המועדים להתיישנות העבירה המנהלית על פי סיווגה ובהתאם את התיישנות העונש. סעיף 22א(ג)(1) לחוק העבירות המינהליות קובע, כי לעניין התיישנות העונש יראו את המועד הקובע לתשלום הקנס כמועד שבו נעשה פסק הדין חלוט: "לענין התיישנות עונש כאמור בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עונש, לפי הענין, יראו את המועד הקבוע לתשלום הקנס המינהלי כמועד שבו פסק הדין נעשה חלוט". ואולם, סעיף 22א(ג)(2) מסייג וקובע הסדר שונה עבור עבירה מסוג עוון: "על אף האמור בפסקה (1), לא יחלו בגביית קנס מינהלי שהוטל בשל עבירה מסוג עוון, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שהוטל הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר, עברו חמש שנים". כאמור, בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי משילובן של הוראות אלה, יחד עם תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, יש ללמוד כי המועד הקבוע לתשלום הקנס, לעניין התיישנות העונש, הינו המועד בו נעשה פסק הדין חלוט (בהתאם להוראת סעיף 22א(ג)(1), כלומר 30 יום לאחר "תאריך ההמצאה", אשר לפי תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות הינו היום ה-20 לאחר המשלוח בפועל. בעניין זה, צודקת המערערת כי יתכן ונפלה טעות מלפני בית משפט קמא, שכן על פי נוסחו של סעיף 22א(ג)(2), על אף האמור בסעיף 22א(ג)(1) לעיל, תקופת ההתיישנות תחל "מיום שהוטל הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר". כאמור, על פי הסדר זה תקופת ההתיישנות תחל ביום שהוטל הקנס - קרי מיום ההמצאה, 20 יום לאחר המשלוח בפועל וזאת מבלי להוסיף את התקופה בת 30 הימים בה פסק הדין טרם נעשה חלוט. על כן, צודקת המערערת כי תקופת ההתיישנות החלה לכל המאוחר ביום 7.12.05. אולם, גם אם נצא מנקודת הנחה זו, עדיין נותר לבחון האם ההמצאות שבוצעו למערערת בשנת 2006 הפסיקו את מרוץ ההתיישנות בשל היותן המשך הביצוע של גביית הקנס. כאמור, ביום 11.4.06 וביום 19.9.06 נשלחו למערערת על ידי המרכז לגביית קנסות שתי הודעות תשלום נוספות בדואר רשום. לטענת המערערת אין לראות באישורי מסירה אלה אשר התקבלו על ידי בית המשפט קמא כפעולות ביצוע המאפסות את מירוץ ההתיישנות. במישור העובדתי טוענת המערערת, כי המשיבה הציגה בפני בית המשפט קמא את אישורי המסירה להודעות התשלום אך לא הציגה את הודעות התשלום עצמן, וכי התצהיר שניתן על ידי הגב' סלומון מהמרכז לגביית קנסות מהווה עדות מפי השמועה שכן הגב' סלומון לא העידה כי היא זו ששלחה את ההודעות. טענות אלה מקומן היה בפני בית המשפט קמא, ומשוויתרה המערערת על חקירת המצהירה, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית (ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 663 (1993)). בהקשר זה יש לציין, כי באישור המסירה שצורף לתשובת המשיבה בהמרצת הפתיחה הופיע מספר התיק (זע2531/05) במרכז לגביית קנסות, מספר ייחודי לכל קנס בנפרד, ואשר מתאים למספר שהופיע בדרישת התשלום שנשלחה למערערת ביום 4.11.10 וגם מטעם זה נחה דעתנו כי אין מקום להתערבות בית המשפט של ערעור בקביעה זו. במישור המשפטי טוענת המערערת, כי אין לראות בהודעות שנשלחו כממשיכות את "פעולות הביצוע" של הקנס, שכן סבורה היא כי על המצאות אלה חל סעיף 5 לחוק המרכז לגביית קנסות הקובע, כי "לא ינקטו צעדים לגביית החוב לפי חוק זה בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב.... ודרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984". לטענת המערערת, משלא שלחה המשיבה את מכתבי דרישות התשלום בשנת 2006 בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי הדורשות "הנחת" הכתב בכתובתה הרשומה - אין לראות במשלוח ההודעות בדואר כמאפסות את תקופת ההתיישנות. מנגד טוענת המשיבה, כאמור, כי החיקוק הרלוונטי לקביעת דרכי ההמצאה בענייננו הינו חוק העבירות המינהליות והתקנות שהוצאו מתוקפו ועל כן אין כלל מקום להידרש לאמור בחוק המרכז לגביית קנסות. כפי שיפורט להלן, בחינת המסגרת החוקית המסדירה את פעולות האכיפה של הקנס מלמדת כי הדין עם המשיבה. אכן, משהפך הקנס לחלוט (או לענייננו משחלפה תקופת 20 הימים לאחר משלוח הקנס כקבוע בתקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות) רואים במקבל הודעת הקנס כמי שהורשע ונגזר דינו (רע"א 10200/07 מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (1.4.2008)) (להלן: "טחורש"). משלא שולם הקנס חל סעיף 18 לחוק העבירות המינהליות הקובע כי "הוראות פקודת המיסים (גביה) יחולו על גבייתו של קנס מינהלי שלא שולם במועדו... כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה" (ראו והשוו סעיף 229(ב) לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 70 לחוק העונשין הקובעים הסדרי גביה דומים). הקנס החלוט כמוהו כחוב פסוק ובידי המדינה לגבותו באמצעות המרכז לגביית קנסות (סעיף 1(13) לחוק המרכז לגביית קנסות). ואולם, העובדה שדרישות התשלום משנת 2006 נשלחו על ידי המרכז לגביית קנסות, אין בה כדי להביא למסקנה כי המצאה אשר אינה עומדת בכללי ההמצאה הקבועים בחוק המרכז לגביית קנסות אינה מהווה "חידוש ביצוע" המביא לאיפוס תקופת ההתיישנות. זאת, משום שתקופת ההתיישנות בענייננו מוגדרת בחוק העבירות המינהליות (סעיף 22א(ג)(2) לחוק העבירות המנהליות) ובתקנות שהוצאו מתוקפו, ולא בחוק המרכז לגביית קנסות, אשר מגדיר את אופן הביצוע של הליכי הגביה בפועל. על כן, על ביצוע ההמצאה ועל חידוש הביצוע לצורך מניין תקופת ההתיישנות יחולו הכללים הקבועים בחוק העבירות המינהליות, אשר מאפשרים לבצע המצאה במשלוח בדואר רשום ואינם דורשים את "הנחת" הכתב (סעיף 15 לתקנות העבירות המינהליות). יש לציין, כי הדברים נכונים גם לגבי פעולות אכיפה של קנס שהוטל שלא על פי חוק העבירות המינהליות, שכן על פעולות שעניינן תקופת התיישנות העונש יחולו בכל מקרה הוראות סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) הקובע כי: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום" (ראו לעניין תחולת הדינים סעיף 3(ב) לחוק המרכז לגביית קנסות הקובע כי "חוב ייגבה בהתאם להוראות חוק זה, ובשינויים המחוייבים בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה)"; וראו גם סעיף 3(ה) לחוק המרכז לגביית קנסות הקובע: "אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בדרכי גביה אחרות הקבועות בחיקוק אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק"). כאשר לגבי מניין תקופת התיישנות העונש נקבע, כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש [...] נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (ראו: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.2013); (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 548 (1998); עניין טחורש לעיל). וגם מטעם זה דין טענות המערערת להידחות. כאמור, על אף שבמקרים אלה דובר בדו"חות חניה שניתנו על פי פקודת העיריות [נוסח חדש], בעוד בענייננו מדובר בקנסות שהוטלו על פי חוק העבירות המינהליות, בשני המקרים פעולות הביצוע של העונש מבוצעות על פי פקודת המיסים (גביה) ועל כן נראה, כי אין מניעה להקיש מכך גם לגבי משמעותן של פעולות אכיפה שמבוצעות כלפי קנסות שהוטלו מכוח חוק העבירות המינהליות. על יסוד האמור לעיל, יש לראות בהמצאות שבוצעו למערערת ביום 11.4.06 וביום 19.9.06 פעולות הממשיכות את ביצוע העונש ומחזירות את מרוץ ההתיישנות לראשיתו (כך שיחל מיום 19.9.06). על כן, במועד משלוח הדרישה ביום 4.11.10 טרם חלפה תקופת ההתיישנות על ביצוע העונש. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למדינה הוצאות משפט בסכום של 15,000 ₪. מהפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט יועבר סכום זה למדינה והיתרה תושב למערערת באמצעות בא כוחה. קנס מנהליקנסהתיישנות