בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בית אביב-יפו ב-עמ"ת 35750-09-11 (מפי כב' השופט צ' קפאח) מיום 27.9.2011. בהחלטה, בוטלה החלטת בית משפט שלום (מפי כב' השופט מ' לנדמן) שהורתה לשחרר את המבקש למעצר בית מוחלט בקהילה שיקומית (ת"פ 40918-12-10, ניתנה ביום 7.9.2011). כתב האישום 1. ביום 26.10.2010 הוגש כנגד המבקש כתב אישום. כתב האישום מייחס למבקש עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירת חבלה או פציעה כשהעבריין מזויין לפי סעיף 335(1) בצירוף סעיף 334 לחוק העונשין, וכן עבירת החזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. 2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 22.12.2010 כשהוא שרוי בגילופין, תקף המבקש את טר קורוסטלוב, (להלן: החבר) ודקרו באמצעות סכין בחזהו. החבר נמלט לחדר השירותים בדירה בה שהו השניים. המבקש דלק אחריו, וניסה לפרוץ את דלת חדר השירותים בכוח, תוך שהוא מאיים להורגו. בהמשך, שבר את הדלת וניסה לדקור בשנית את חברו, שתפס בידו האוחזת בסכין ומנע ממנו מלעשות כן. לאחר חילופי מהלומות בין השניים, ברח החבר מהדירה ונסע לבית החולים. בעת שנעצר המבקש, הוא החזיק ברשותו את הסכין בה תקף את החבר. הליכי המעצר 3. בקשת המעצר עד תום ההליכים הליכים הוגשה בד בבד עם כתב האישום כנגד המבקש. בית המשפט השלום בתל אביב- יפו (מפי כב' השופט ש' בקר), נעתר לבקשה. בהחלטתו ציין שבאותה העת לא נמצאה למבקש מסגרת טיפול שתהיה מוכנה לקלוט אותו. ערר על החלטה זו נדחה ביום 24.3.2011 על ידי השופט צ' קפאח בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בהחלטה שהדגישה את מסוכנותו של המבקש. ביום 12.5.2011, במסגרת הדיון בהליך העיקרי בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו בת"פ 40918-10-12 (כב' מ' לנדמן), הודה המבקש בכתב אישום מתוקן (שתוקן באותו מעמד או בזמן סמוך לו. הנוסח המדויק אינו בפניי - מ.נ.). הוא הורשע בשתיים מתוך שלוש עברות שנכללו בכתב האישום המקורי. לגבי המבקש הוגש תסקיר מבחן, לגביו נערכו בהמשך השלמות שונות, והתאמתן של חלופות המעצר השונות נבחנה בהתאם לנסיבותיו של המבקש. בהמשך, התקבל המבקש למסגרת טיפולית בקהילת "מלכישוע" (להלן: "מלכישוע"). בדיון שהתקיים ביום 7.9.2011 הורה השופט לנדמן על שחרורו ממעצר לצורך השתלבותו ב"מלכישוע". בהחלטתו קבע השופט כי שוכנע שהסיכוי לגמילתו של המבקש הוא ממשי ומצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. 4. על החלטתו של השופט לנדמן הגישה המדינה ערר. בעררה טענה המדינה כי המבקש הינו אדם מסוכן ואין להעלות על הדעת את שחרורו לכל מסגרת הנעדרת סורג ובריח. תסקיר משלים שביקש השופט קפאח, המליץ על שחרורו של המבקש ל"מלכישוע". השופט התייחס לרושם שהתקבל אודות המבקש בשירות המבחן, וקבע כי זה משקף מסוכנות ברמה השוללת את אפשרות שחרורו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי אומנם החלטת בית המשפט השלום הינה מסוג העניינים לגביהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב, אולם מדובר באחד מאותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם התערבות כזאת נדרשת. קביעתו זו התבססה על הסיכוי הממשי להמלטות המבקש ועל המסוכנות הנשקפת ממנו. בקשת הרשות לערור 5. בבקשת הרשות לערור, שוטח עו"ד באומן, בא כוח המבקש שורה של טיעונים שבגינם, לדעתו, יש לקבל את הבקשה. בא כוח המבקש טוען כי לא גובשה עדיין הלכה עקרונית לעניין המבחנים החלים בעת מתן רשות לערור. במסגרת זו מועלות מספר שאלות עקרוניות. ראשית, נטען כי יש לבחון את היקף ההתערבות הראוי של ערכאת ערר בהחלטות שחרור שניתנות במסגרת התיק העיקרי (וזאת להבדיל מהחלטות שניתנו במסגרת הליכי מעצר). לדידו של עו"ד באומן, התערבות בהחלטות שחרור שניתנו על ידי שופט הדן בתיק העיקרי הינן החלטות המערבות שיקולי ענישה, והתערבות בהן צריכה להיעשות אך במקרים בהן ישנה טעות או כאשר העונש חורג בצורה קיצונית מרמת הענישה הרגילה בנסיבות דומות. לטענתו, לא זה הוא המצב בעניינו. שנית, מעלה בא כוח המבקש שאלה לגבי פרשנות התיקון לחוק מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בא כוח המבקש טוען כי יש לבחון האם התיקון לחוק אכן חל על החלטות שחרור שנתנו במסגרת התיק העיקרי, גם במקרים בהם ביטול ההחלטה פירושה התערבות בשיקולי הענישה של הערכאה הדיונית. לדעתו, במקרים מהסוג האחרון, בהם נכלל גם המקרה דנן, אי מתן זכות ערר, הינה למעשה שלילת אפשרות אמיתית להתגונן כנגד החלטה המשנה בצורה בלתי הפיכה את מצבו של המבקש לרעה. שלישית, נטען כי יש לבחון את הרחבתם של גדרי המקרים בהם תינתן רשות ערר לבית המשפט העליון, כך שנסיבות המקרה דנן יהיו נסיבות בהן תינתן רשות למבקש. רביעית, טוען בא כוח המבקש כי יש ללמוד ולהקיש מההלכות הקיימות בעניין מתן רשות ערעור של אסירים גם לעניין מתן רשת לערור. 6. עוד טוען בא כוח המבקש כי בנוסף לשאלות העקרוניות העולות בעניין, קיימים נימוקים נוספים המצדיקים, לטענתו, מתן רשות לערור וביניהם; קיומם של שיקולי צדק המחייבים את מתן הרשות; בחינת המאוזנות של שחרורו של המבקש לשיקום אל מול האינטרס במעצרו; הערכת היתר של בית המשפט המחוזי בדבר מסוכנותו של המבקש; סיכויי הצלחת ההליך הטיפולי והטענה כי חלופת המעצר מאיינת את מסוכנותו של המבקש. 7. המדינה טוענת כי מקרה זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור ומכל מקום, היא תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי לגופה, מטעמיה. דיון והכרעה 8. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי להכרעה בשלב זה ישנה משמעות מרחיקת לכת, וכך אמר: "המתווה הנורמטיבי: הגם שמדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, ניתן לערור על החלטת השחרור מכח סעיף 53 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים התשנ"ו-1996). אודה, כי אני ער למשמעות לטווח רחוק שיש בהחלטתי בהליך זה. אני ער לכך כי במובן מסוים אני ממיר את שיקול דעתי בשיקול דעת ערכאת הערעור. אם אדחה את ערר התביעה, היא תוכל להגיש ערר רק בתום ההליך אשר יהיה קרוב לוודאי בעוד שנתיים ימים ואז ספק אם ערכאת הערעור תוכל להתערב באופן מהותי בענישה לאחר שהמשיב השלים טפול גמילה ארוך טווח. אם אקבל את הערר, אמצא קובע לשופט הדן בתיק העיקרי, תוואי ברור ומוגדר של שילוח המשיב למאסר ממושך ובכך במובן מסוים. (כך במקור - מ.נ.) על כן, יש להתערב בשיקול דעת בית משפט קמא במסגרת השיקולים לעונש, רק במקרים חריגים וקיצוניים." נוכח דברים יוצאי דופן אלה, סברתי כי ראוי ליתן רשות ערעור ולשמוע טענות הצדדים על פה, דנתי בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. את דברי אומר בזהירות כדי לא להשפיע על גזר דינו של בית משפט השלום או על ערעור עליו. בסופו של יום, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ראויה יותר. אינני משתיתה החלטתי על כך שאין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אחרי ככלות הכל בית המשפט המחוזי התערב בהחלטת בית משפט השלום, אף שהיה מודע היטב לכך שהתערבות כזו היא חריגה. כמו בית המשפט המחוזי משתיתה אני את החלטתי על מסוכנותו הרבה של המבקש שאינה מאפשרת לשחררו ולו לחלופה של גמילה. כתב האישום בו הודה המבקש מצביע על מסוכנות רבה עד למאוד. התסקיר שהוגש לקראת הדיון ב-3.7.2011 מצביע על כך שבשנת 2006 החל המבקש טיפול בגמילה סגורה לנפגעי סמים, אך הטיפול הופסק לאחר חצי שנה בשל התנהגותו, בין השאר במסגרת טיפולית דומה. אני מוכנה לקבל כי המבקש מאס באורח חיים התמכרותי, אך מהתסקיר עולה מודעות נמוכה לבעייתיות שבדפוסי התנהגותו. שירות המבחן ציין מפורשות "אנו ספקנים באשר ליכולתו לגייס את הכוחות לתהליך טיפולי אינטנסיבי ומתמשך הדורש הכרה והתמודדות ישירה עם תסכולים, מטענים רגשיים ודפוסים התנהגותיים בעייתיים..." בית משפט השלום עצמו סבר כי הסיכוי בהליך הגמילה "אינו רב". בתסקיר הנוסף עליו הורה בית המשפט המחוזי צוין גם כן: "למרות הרצון הכן שמבטא איסלם ביחס לטיפול בהתמכרותו, אנו ספקניים גם כיום באשר ליכולתו לגייס את הכוחות לתהליך טיפולי אינטנסיבי ומתמשך הדורש הכרה והתמודדות ישירה עם תסכולים, מטענים רגשיים ודפוסים התנהגותיים בעייתיים, מלבד הצורך להתמודד עם בעיות השתייה." אני סבורה שבמכלול הנתונים הללו ונוכח הסיכוי הנמוך של הצלחת הטיפול היה נכון להעדיף את האינטרס הציבורי ואת הצורך בהגנה על הציבור, ולא היה מקום לשחרור. 9. על כן דוחה אני את הערר. מעצר ביתמעצר