עניינה של ההחלטה שלפני הינו בבקשת התובעים (להלן:"המבקשים") ליתן צו מניעה זמני במסגרתו יימנעו הנתבעים (להלן:"המשיבים") מלהמשיך בביצוע עבודות בניה בהם החלו בגוש 15513 חלקה 7 וכן כי יימנעו מלעשות שימוש בדרך עפר שבחלקה 4 בגוש הנ"ל הכל בשטח שבתחום המושבה מגדל. ביום 11/06/09 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ולאחר קבלת תגובתם של המשיבים התקיים דיון שלאחריו הוגשו סיכומים בכתב. בד בבד עם הגשת הבקשה הוגש כתב תביעה במסגרתו התבקש בית המשפט להורות על סילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין שבמחלוקת (אותן חלקות כמצוין לעיל). בנוסף עתרו המבקשים למתן צו מניעה קבוע שיאסור המשך ביצוע עבודות הבניה בחלקה 7 וימנע את השימוש בדרך העפר שבתחומיה של חלקה 4. כמו כן עתרו המבקשים לפיצויים בגין נזקים שגרמו המשיבים למטע זיתים שברשות המבקשים הנטוע בחלקות הללו. טענות המבקשים המבקשים טוענים כי הם המחזיקים בחלקות 7 ו-4 שבגוש 15513, ובחלקות נוספות סמוכות במגדל וחזקה זו נמשכת ברציפות החל משנת 1942 ואילך. בכל השנים הללו עיבדו המבקשים את המקרקעין, ניקו אותם הביאו אליהם מים, ולפני כ-30 שנה לערך נטעו בהם מטע עצי זית אשר טופח ונשמר על ידם מאז ועד היום. חזקה ממושכת זו, הינה ברשות או בהסכמה, בדיעבד או מכללא ללא כל מחאה ובעיקר (כאמור בכתב התביעה) מעניקה להם זכויות קנייניות מכוח התיישנות רוכשת. נטען, כי במהלך חודש מרץ 2009 הגיעו לפתע למקרקעין מודדים מטעם המשיבים. עובדה זו נודעה למבקשים מפי אחד מר זחאלקה. אותו זחאלקה, כך נטען, הציע כי המשיבים ישלמו למבקשים בגין העצים שבשטח כמקובל אך מיד לאחר מכן טען כי המשיבים מסרבים לשלם על העצים. לאחר מספר ימים הגיע המשיב 1 לביתם של המבקשים יחד עם בנו והקבלן שבונה בשטח, והצדדים הסכימו כי בעבור עצי הזית הנטועים בחלקה 7 והרכוש שייפגע כתוצאה מהבנייה, ישלמו המשיבים למבקשים סך של 1,000 ₪ לעץ. המבקש הודיע למשיב כי כל סיכום חייב לקבל ביטוי בהסכם כתוב באמצעות עו"ד. בשלב זה שילם המשיב למבקשים סך של 1,000 ₪. לאחר מכן, הואיל והמשיבים החלו עוקרים עצי זית מבלי להגיע להסדר חתום עם המבקשים, הודיע המבקש למשיבים כי בדעתו לפנות למשטרה בשל הפגיעה ברכוש. בנסיבות העניין הופיע המשיב אצל המבקש פעם נוספת ושילם מקדמה בסך של 4,000 ₪. המבקש שוב הודיע למשיב כי יש לחתום על חוזה באמצעות עו"ד בלעדי חוזה הסכמה - אין. לקראת סוף חודש מאי להפתעת המבקשים החלו המשיבים לפרוץ דרך מעבר לחלקה 7 במקרקעין שאינו בבעלותם וללא אישור. תוך כדי כך פגעו המשיבים במטע עצי הזית שברשות המבקשים בחלקה 4 והרסו צנרת מים. נכדו של המבקש חסם את הדרך הפרוצה אולם הנתבעים פרצו את החסימה. עבודות הבניה בחלקה 7 בוצעו בניגוד גמור להוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969. המשיבים סילקו ידם של המבקשים בכוח מהחלקה בכך שעקרו כ-30 מעצי הזית של המבקשים (כמעט כל העצים בחלקה). כל זאת נעשה ללא פניה לערכאות המתאימות תוך עשיית דין עצמי וקביעת עובדות בשטח. זאת בנוסף לפריצת דרך שלא כדין בחלקה 4 אשר גרמה נזק נוסף לעצים ורכוש. בהקשר זה נטען כי פעולותיהם הנ"ל של המשיבים הינם אף בבחינת הפרת הוראה חקוקה שכן כריתתם של עצי הזית בנסיבות העניין עומדת בניגוד לסעיף 15 לפקודת היערות. נטען כי בשיקולי מאזן הנוחות הנזק שייגרם למבקשים במידה והצו לא יינתן עולה על הנזק העלול להיגרם למשיבים במידה ועבודות הבנייה ייעצרו. דחיית הבקשה תעמיד את המבקשים בפני "שוקת שבורה" כלשונם בכל הקשור למימוש עתידי של פסק דין לסילוק יד שכן לא מן הנמנע כי עד מתן ההכרעה יבנו כבר מבני קבע במקרקעין. באשר לטענת השיהוי שהועלתה מצד המשיבים נטען כי פעילות קידוח הכלונסאות החלה יום אחד בלבד (10/06/09) טרם הגשת הבקשה דנן (11/06/09) ועל כן דין הטענה להדחות. טענות המשיבים המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם אין כל עוררין על זהות הבעלים בחלקה 7 המשיבים הינם הבעלים הרשומים של חלקה זו החל משנת 1996. מנגד, המבקשים לא הציגו ולו בדל ראיה הקושרת אותם אליהם במישרין או בעקיפין כמו גם ליתר החלקות הסובבות את חלקת המשיבים. באשר לעצי הזית הנטועים בחלקה נטען כי הם מהווים חלק בלתי נפרד מהחלקה וזאת על פי הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין הקובע כי הבעלות בקרקע חלה גם על הנטוע עליו, וזאת אף אם נטעו ע"י אחר. לגבי "פריצת הדרך" בחלקה 4, טענו המשיבים כי הגישה לחלקה 7 בתחומה מתבצעות עבודות הבנייה, עוברת בדרך עפר קיימת כדרך גישה לבתים נוספים באזור, ובכל מקרה הבעלות בחלקה 4 אינה שייכת למבקשים כי אם למר חייקין הלל ומנוהלת בפועל על ידי האפוטרופוס בכללי. לטענת המשיבים, אין כל עילה לצו המניעה שכן למעשה לא נותרו עצי זית בשטח המיועד לבניה ולפיכך אין כל הצדקה להמשך עיכובן של עבודות הבנייה. העצים שנעקרו נעקרו בהסכמה, ואף שולם פיצוי בסך של 5,000 ₪. הותרת צו המניעה על כנו בנסיבות העניין מסבה למשיבים נזק חמור שכן הפסקת עבודות הבניה בקרקע שהינה בבעלותם גורמת להם נזק כספי רב. המשיבים כבר נקשרו עם קבלן מטעמם לצורך הבנייה, ומחויבים בפיצוי כספי כלפיו בסך של 10,000 ₪ לכל שבוע בו עבודה אינה מתבצעת. לעניין הפרת החובה החקוקה נטען כי כוחו של הסעיף הרלבנטי לפקודת היערות יפה רק לעצי זית מוגנים מכוח צו שניתן על ידי שר החקלאות. עוד טענו המשיבים כי הבקשה לוקה בשיהוי חמור. לדבריהם, עוד ביום 28/11/08 הוצא ופורסם היתר הבניה בחלקה 7 אך המבקשים לא טרחו להגיש התנגדות מטעמם. זאת ועוד, כבר בחודש מרץ 2009 החלו עבודות ההכנה לבניה אשר כללו מדידות והבאת ציוד וחומרי בניה לחלקה, כשהמבקש מודע למהלכים אלה. ביום 30.4.09 החלו בעבודות הבנייה, ובמועד הגשת הבקשה כבר יצקו כלונסאות בשטח. לטענת המשיבים השיהוי מעיד כין המבקשים אינם מעוניים בעצי הזית אלא בסחיטת כספים והתעשרות על חשבון המשיבים. ועוד, בשל השתהות המבקשים בשלב זה לא נותרו על עצי זית על האזור בו נבנה הבית כך שלא נותר כל טעם בצו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ולאחר עיון בנספחים השונים אשר צורפו לבקשה ולתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטול הצו שניתן במעמד צד אחד, ואנמק. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה. בנוסף ישקול בית המשפט שיקולי מאזן הנוחות וכן שיקולי יושר, היינו האם הבקשה הוגשה בתום לב והסעד צודק וראוי בנסיבות העניין. אם כן על המבקש צו מניעה זמני להוכיח תחילה כי יש לו עילת תביעה בת קיימא המתבססת על זכות קיימת שמכוחה טובים סיכוייו לזכות בתום ההליך בסעדים המבוקשים על ידו. מבלי להידרש לקביעה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית הרי שדי בכך שיקבע כי אין עסקינן בתביעת סרק וכי התביעה מעלה שאלה רצינית הראויה לדיון (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח' פ"ד נו(1) 529, 2001). לטענת המבקשים מחזיקים הם במקרקעין שבבעלות המשיבים וזאת מאז שנת 1942. מדובר חזקה של ממש על דרך של עיבוד הקרקע במהלך כל השנים כאשר ב - 30 השנים האחרונות נטוע בשטח מטע עצי זית. חזקה זו מקנה להם, כך לשיטתם זכויות קנייניות וזאת מכוחה של התיישנות רוכשת. אציין, טרם בדיקת טענה זו לגופה, כי דומני שטענה זו אינה יכולה להתקבל וזאת גם לו הייתה בידיהם זכות קניינית כאמור. במסגרת התנהלותם של הצדדים זה עם זה עוד בחודשים מרץ ואפריל, ראו המבקשים עצמם לזנוח את הטענות לזכויות קנייניות במקרקעין ככל שהיו בפיהם, וזאת הלכה למעשה בהציעם למשיבים (או בקבלם הצעת המשיבים) להסדיר את פינוי העצים מהשטח בתמורה לפיצוי כספי (סך של 1,000 ₪ לכל עץ). נראה כי הצדדים התכוונו להגיע לידי הבנות לפיהן יוסכם ביניהם על תשלום כספי בעד עצי הזית שייכרתו על ידי המשיבים לצורך עבודות הבניה בחלקה 7, אך בנסיבות כאלה ואחרות שעוד יובררו, חוזה טרם נחתם. עדות למצב עניינים זה נמצאת הן בהתנהגותם של המבקשים והן בהתנהגות המשיבים. המבקש עצמו טען בתצהירו כי עם תחילת עבודות הבניה בחלקה 7 ביקש המשיב לנהל עימו משא ומתן באשר לגורל העצים ואף סוכם על תשלום בעדם. דברים אלו סוכמו לאחר מו"מ בין הצדדים (סעיף 8 לתצהירו). המבקש אמנם התעקש כי נושא זה יוסדר ויטופל באמצעות עורך דין, אך קיבל לידיו מהתובע סך של 5,000 ₪ (עמ' 3 ש' 9-12; סעיפים 8 ו - 9 לתצהירו). גם השתהותם של המבקשים מלפנות לבית המשפט במשך התקופה מאז חודש מרץ עת היו מודדים בשטח או למצער במשך 6 שבועות מאז תחילת הבנייה (30.4.09) מלמדת על הוויתור כאמור. מדובר בשיהוי של ממש. מסקנות דומות ניתן לגזור גם מהתנהגות המשיב שאף הוא היה שותף לאותה הסכמה. ראיה לכך מצויה בכך שטרח ושילם למבקשים סך של 5,000 ₪ עבור העצים, וזאת בשתי הזדמנויות. את טענתו של המבקש לפיה התשלום בוצע בגין "שכנות טובה" או כ"מחווה" מחמת ידיעתו על מטעים אחרים של המבקשים מסביב לחלקה 7 לא מצאתי לקבל. טענה זו אין בה כל הגיון ואין היא נשענת על הסבר כלשהו אשר יבהיר מדוע עליו להתנדב ולשלם למבקשים סכומי כסף ללא סיבה וצידוק ענייני. (ראה דבריו בעמ' 7 ש' 15-27). סבורני כי המשיב ידע היטב כי בשטחו נטועים עצים של המבקשים ועליו לפצותם בגין עצים אלה ולפיכך שולם התשלום. על יסוד האמור לעיל נראה כי עיקר המשקל בבקשה זו מצוי בסעדים הכספיים ואף במידה ויש זכות קניינית למבקשים, הרי שנכונים היו לוותר עליה. אדרש רק בקצרה לעניין הראיות בדבר התיישנות רוכשת. דומני כי אין די בדברים שהוצגו לעניין זה. גם אם אשתכנע כי המבקשים מחזיקים בחלקה 7 כבר מראשית שנות הארבעים, התיישנות הופכת להיות התיישנות רוכשת רק למי שמצליח לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני. ראה דבריו של כבוד השופט חטיב בע"א 1268/07 מדינת ישראל נ' טלאל סעיד. "בעקרון "התיישנות" גם בדיני מקרקעין הינה דיונית ומהווה מחסום בפני הגשת תביעה, בדר"כ טענת התיישנות הינה טענת הגנה. יחד עם זאת בנסיבות מסוימות ובמילוי תנאים שסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני קובע, התיישנות הופכת להיות התיישנות רוכשת המקנה למי שמצליח לעמוד בתנאים הדרושים על פי סעיף 78 זכות קניינית במקרקעין. יצויין תחילה כי הוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני חלה על קרקע מסוג מירי או מוקופה והיא חלה אך ורק כאשר מדובר ביחסים בין המחזיק לשלטון" ובהמשך: "התנאים הדרושים לקיומה של התיישנות על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות וכפי שאלה מצאו ביטוי בפסיקת בתי המשפט הינם א. המקרקעין מסוג מירי או מוקופה. ב. המדינה הינה צד להתיישנות. ג. חזקה נוגדת ועיבוד רצוף בפועל למשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות ...". ברור על כן כי אף אם יעמדו המבקשים בתנאי השלישי נראה כי אין חולק באשר לאי התקיימותם בנסיבות ענייננו של התנאי הראשון והשני. אסכם ואומר כי בנקודה זו נראה כי סיכוייה של התביעה אינם מן הגבוהים. לשאלת מאזן הנוחות גם בנקודה זו שוכנעתי כי ידם של המשיבים על העליונה. מן התמונות שצורפו עולה כי בערב מתן הצו רובם המכריע של העצים נכרת כבר לצורך עבודות הבניה (אציין כי חלקם נכרתו עוד בטרם שולם סך של 4,000 ₪ למבקשים בהתאם לאמור בבקשתם) משכך הם פני הדברים נראה כי פוטנציאל הנזק של המבקשים כבר הגיע לקצה מימושו. בנסיבות העניין, סבורני כי הנזק העלול להיגרם למשיבים רב יותר. מדובר במקרקעין שבבעלותם ובהתאם להיתר הבנייה שבידיהם יש לאפשר להם לממש את הזכות ולבנות את ביתם. זאת ועוד, נגרמים נזקים כספיים מצטברים בגין עיכוב עבודות הבנייה. לסיכום צו המניעה שניתן ביום 11.6.09 מבוטל. בנסיבות העניין ונוכח העובדה שמצאתי כי המשיבים ידעו שעל החלקה נטועים עצים של המבקשים, ולא ביקשו לפנותם באמצעות הסדר סופי, אלא עשו דין לעצמם, איני עושה צו להוצאות. התיישנות רוכשתהתיישנות