התיישנות ריבית והצמדה מזונות

האם יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 346,808 ₪ בגין תשלומי משכנתא שלטענת התובע הוא שילם, מעבר לסכום שהיה עליו לשלם בהתאם להסכם גירושין שנחתם בין הצדדים בשנת 1985? א. רקע עובדתי 1. הצדדים נשאו זל"ז בשנת 1977 והתגרשו בשנת 1985. 2. עובר לגירושיהם, חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.11.85 (להלן: "הסכם הגירושין"). 3. בין היתר, נקבעו הוראות אלו בהסכם הגירושין: "8. ביחס לזכויות בני הזוג במשק החקלאי ובבית הבנוי ב... (להלן: "המשק") יחול ההסדר המפורט להלן: א. בסמוך לאחר הסכם זה יועמד המשק למכירה כפנוי בשוק הפתוח וזאת למרבה במחיר. הבעל מתחייב לגרום לכך שתהיינה לו כל הסמכויות החוקיות למכור את המשק והוא ישיג במידת הצורך יפוי כח בלתי חוזר מאביו לצורך מכירת המשק כאמור לעיל וזאת מיד בסמוך לאחר חתימת הסכם זה. ב. לצורך ביצוע מכירת המשק... מתמנים בזה עוה"ד... ככונסי נכסים אשר יפעלו למכירת המשק למרבה במחיר... עורכי הדין ימכרו את המשק למרבה במחיר לרבות לאחד מהצדדים להסכם וזאת תוך 6 חודשים ממועד אישור הסכם זה... ה. יתרת התמורה נטו... תתחלק בין שני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. ו. על אף האמור בס"ק ה' לעיל, מוסכם בזה כי מתוך חלקו של הבעל יקוזז חלקו של הבעל בקשר עם ההלוואה שלקחו שני בני הזוג... עד לסך של 14,000 דולר... מחושב ע"פ השער היציג שישרור ביום ביצוע התשלום לאישה. הסך הנ"ל הינו סך חלקו של הבעל בהלוואה הנ"ל, קיזוז הסך הנ"ל מחלקו של הבעל ביתרת התמורה נטו יעשה באופן שהסך הנ"ל יועבר לאישה. באם חלקו של הבעל מיתרת התמורה נטו לא יספיק להחזרת החוב הנ"ל לאישה, כולו או חלקו, מתחייב הבעל לפרוע את יתרת חובו לאישה עד לסך של 14,000 $ ע"י כך שהבעל יעביר לאישה מידי חודש בחודשו את התשלומים ששני בני הזוג התחייבו בתשלומם בקשר עם המשכנתא הנ"ל בשיעורים שישררו מידי פעם בפעם ובמועדים הקבועים לתשלום וזאת עד להשלמת החזר הסך של 14,000$ הנ"ל בצירוף הריבית המתחייבת על ההלוואה שנלקחה מהבנק למשכנתאות... ז. מוסכם ומוצהר בזה כי האישה משחררת את הבעל מכל חבות ו/או אחריות בקשר עם ההלוואה שנלקחה ע"י שני בני הזוג ... וזאת כאשר מוסכם בזה כי חלקו של הבעל בהלוואה זו הינו 14,000 $, כל זאת בכפוף לתשלום לאישה מתוך חלקו של הבעל מיתרת התמורה נטו וביצוע התשלומים החודשיים ע"י הבעל כקבוע בס"ק ו' לעיל... 12.מוסכם בזה, כי הבעל יוכל להמשיך ולהתגורר במשק ביחד עם מי שיחפוץ עד למכירתו של המשק ע"י עורכי הדין וזאת ללא כל תמורה". 4. למרות שנקבע בהסכם כי המשק יימכר בתוך 6 חודשים, המשק לא נמכר. לטענת הנתבעת, התובע עשה כל שביכולתו למנוע את מכירת המשק ובינתיים התגורר במשק עם אשתו השנייה, ללא כל תשלום לנתבעת. 5. ביום 26.4.90 מונו ע"י ראש ההוצאה לפועל עורכי דין חילופיים שייצגו בשעתו את הצדדים, לכונסי נכסים לצורך מכירת המשק. 6. כונסי הנכסים ניהלו מו"מ ביניהם שבמסגרתו אמורה היתה הנתבעת למכור את זכויותיה במשק לתובע בתמורה לסכום של 14,000 דולר ארה"ב וכן בכפוף לכך שהמשכנתא תועבר ע"ש התובע והוא ייטול על עצמו את כל ההתחייבויות בגין המשכנתא. 7. ביום 4.12.90 העביר ב"כ הנתבעת לב"כ התובע טיוטת הסכם. 8. ביום 5.12.90 העביר התובע לנתבעת סך של 33,655 ₪ שהיו באותו מועד שווי ערך לסך של 14,000 דולר ארה"ב (השער היציג באותו יום היה 2.018 ₪ לדולר). 9. לאור חילוקי הדעות בין הצדדים, לא נחתם ההסכם והנתבעת המשיכה לשלם בעצמה את כל תשלומי המשכנתא עד שביום 9.5.93 פרע התובע את יתרת המשכנתא שרבצה על המשק, ושעמדה אז על סכום שבין 14 ל- 15 אלף דולר ארה"ב. 10. הנתבעת טוענת כי משלא הגיעו הצדדים להסכם ומשאמר לה התובע כי אם יימכר המשק הוא יאלץ לעזוב את הארץ, היא הסכימה כי מכירת המשק תידחה עד שאחרון ילדיהם של בני הזוג יהפך לבגיר וזאת למען טובת הילדים, ועל מנת שהתובע ימשיך להיות בקשר עימם וימשיך לגור בישראל. 11. בשנת 2000, משנודע לנתבעת כי התובע חתם על הסכם גירושין עם אשתו השנייה והסכם זה עלול לפגוע בזכויותיה שלה במשק, היא הגישה תביעה לאכיפת הסכם הגירושין לבית המשפט ועתרה למכירת המשק ולקבלת מחצית ממנו, כפי שנקבע בהסכם הגירושין. 12. התובע טען בכתב הגנתו כי הנתבעת קיבלה את כל המגיע לה מהמשק, מאחר והצדדים הסכימו כי התובע ירכוש את חלקה במשק והתובע כבר שילם לה את כל הסכום המגיע לה בגין חלקה במשק. התובע אף טען בכתב הגנתו כי: "למיטב זיכרונו... התובעת אף חתמה על מסמך המאשר כי קיבלה את המגיע לה מהסכם הגירושין". התובע טען כי למרות שלא נחתם הסכם ביניהם, הצדדים פעלו ונהגו בפועל על פי הסכם זה, שהרי אם לא כן, מדוע המתינה הנתבעת חמש עשרה שנה לצורך אכיפת הסכם הגירושין? 13. תובענה זו נדונה בפני כב' השופט שוחט וביום 18.3.04 נדחו טענות התובע ובהמ"ש קיבל את עמדת הנתבעת כי היא לא הסכימה למכור את חלקה במשק וכי מעולם לא גובש הסכם אחר בר תוקף, לאחר שנחתם הסכם הגירושין. בהמ"ש אף מינה כונס נכסים למכירת המשק ולביצוע מלא של הוראות הסכם הגירושין. 14. ביהמ"ש קבע כי למרות שהנתבעת חתמה על מסמך ביום 5.12.90 לפיו: "קיבלתי כל הסכום המגיע לי מתוך ההסכם שייחתם אצל עו"ד פלמוני, משלא נחתם ההסכם בסופו של דבר, הרי שאין לראות במסמך זה משום הודאה כי הנתבעת קיבלה את המגיע לה על פי הסכם הגירושין וכל זכויותיה על פי הסכם הגירושין, שרירות וקיימות. 15. בין היתר קבע בהמ"ש בפסק הדין (להלן: "פסק הדין") כי: "... ולאחר ששולם הסכום של 14,000 $ ... שכל כולו מהווה השבה של הסכומים ששילמה התובעת עד שנת 90. בתשלום הסכום האמור לא היה כדי להוות את התמורה המלאה לויתור על חלקה במשק - חד וחלק... בתשובותיה מאשרת התובעת... ומציינת כי הוא לא נשתכלל לכלל הסכם והראיה שהנתבע עצמו לא עמד בהתחייבויותיו על פיו ולא שילם את המשכנתא והיא נאלצה להמשיך ולשלם את התשלומים החודשיים שלה עד שהוא בשנת 93 סילק את היתרה שנותרה... צא ולמד שבדין לא חתמה התובעת על ההסכם והראייה שהנתבע עצמו, כבעבר, לא עמד בהתחייבויותיו. זה ששלוש שנים אחרי הטיוטא שאמורה היתה להשתכלל לכלל הסכם הואיל הוא לשלם את יתרת המשכנתא לסילוק, אחרי שהתובעת המשיכה לשלם (ודוק: 14,000 $ הינו החזר על מה ששילמה רק עד שנת 1990 ומה עם השלוש השנים הנוספות?) אינה מתקנת את ההפרה ובוודאי אינה משכללת את הטיוטא לכלל הסכם... משלא נחתמה הטיוטא אין הסכם ומה שקיבלה התובעת 14,000 דולר הינו רק מילוי של התחייבות אחת בלבד של הנתבע ולא של כל התחייבויותיו, התחייבות להחזיר לה סכומים שהיא שילמה עבורו, סכום שהוא היה צריך להחזיר לה בכל מקרה.... הנתבע לא מילא אחר התחייבויותיו... ולא שילם את ההחזרים החודשיים של המשכנתא. התובעת המשיכה לשלם אותם עד שנת 1993 שאז ורק אז הוא סילק את יתרת החובה בשק בנקאי של 14 אלף או 15 אלף דולר. התובעת נותרה חייבת כלפי הבנק במשך כל אותן שלוש שנים. עובדה זו מלמדת שהנתבע הבין שאין הסכם ואם היה הסכם מדוע הוא לא מילא אחר התחייבותו ושילם את ההחזרים של המשכנתא כפי שהתחייב... התוצאה אליה הגעתי מקבלת חיזוק דווקא מעדותו של הנתבע שהיתה מבולבלת, מהוססת ובלתי אמינה... צא ולמד שהנתבע מצהיר הצהרות שקריות לבית המשפט ועושה שימוש לרעה בהליך המשפטי. כדי להתגונן מתביעתה של ת' (אשתו השניה - נ.ש.) הוא מצהיר שלתובעת מגיע מחצית המשק וכדי להתגונן כנגד התביעה של התובעת לקבלת מחצית המשק הוא מצהיר שהצהרתה שקרית ונבעה מקנוניה. אינני מאמין - חד וחלק - לא לנתבע ולא לעדים מטעמו". 16. ערעור שהגיש התובע על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וכן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחו ופסק הדין הפך לחלוט ביום 11.6.06. 17. להשלמת התמונה יצוין כי המשק נמכר בשנת 2007 ומאחר ומלוא הלוואת המשכנתא נפרעה עוד בשנת 1993, קיבלה הנתבעת את חלקה על פי הסכם הגירושין, ללא התוספת של 14,000 דולר שהיו מגיעים לה בגין המשכנתא, על פי הסכם הגירושין. 18. ביום 27.10.09 הגיש התובע את התובענה נשוא הליך זה שעניינה החזר תשלומי המשכנתא שהתובע שילם בשנים 1990-1993 בגין המשכנתא שרבצה על המשק וכן החזר הסך של 14,000 דולר שהוא שילם לנתבעת בשנת 1990. לטענת התובע, לא היה עליו לשלם סכומים אלו וכל שמגיע לתובעת בקשר לתשלומי המשכנתא על פי הסכם הגירושין, הוא סך של 14,000 דולר ארה"ב, שאמור להיות משולם לה רק לאחר מכירת המשק. לטענתו, על הנתבעת להשיב לו את כל הסכומים ששילם ביתר מעבר לקבוע בהסכם הגירושין. ב. טענות התובע 1. התובע טוען, כי מאחר ובפסק הדין נקבע כי רק הסכם הגירושין בתוקף, הרי שכל סכום שהוא שילם מעבר לסך של 14,000 דולר שהוא התחייב לשלם על פי הסכם הגירושין, על הנתבעת להשיב לו. ואלו לדבריו שלושת הסכומים שהנתבעת חייבת להשיב לו: 2. הסכום הראשון - החזר סך של 14,000 שהוא שילם לנתבעת בשנת 1990 - לטענתו, מאחר ובשנת 1990 הוא שילם לתובעת סך השווה ל - 14,000 דולר, בעוד שעל פי הסכם הגירושין הוא לא היה אמור לשלם סכום זה באותו מועד אלא רק לאחר שהמשק יימכר, הרי שהנתבעת חייבת להשיב לו סכום זה בתוספת ריבית והצמדה כדין מאותו מועד. לטענתו, סכום זה , נכון ליום 15.10.09, עומד על סך של 169,696 ₪ ועל הנתבעת להשיבו לו. 3. הסכום השני - החזרי משכנתא שהתובע שילם בשנים 91-93 - התובע עותר להחזר כל תשלומי המשכנתא שהוא טוען כי העביר ישירות לחשבון הנתבעת מחודש ינואר 1991 ועד לחודש מאי 1993. לדברי התובע, הסכומים ששילם לנתבעת עבור החזרי המשכנתא החודשיים עומדים על סך של 3,374 ₪ סה"כ, ובתוספת ריבית והצמדה כחוק נכון ליום 15.10.09 על הנתבעת להשיב לו בגין מרכיב זה סך של 13,319 ₪. 4. הסכום השלישי - החזר סילוק המשכנתא בשנת 1993 - התובע עותר להשבת הסך של כ - 15,000 דולר ארה"ב שהוא שילם ביום 9.5.93 לצורך פירעון סופי של המשכנתא, מאחר וכאמור, על פי הסכם הגירושין לא היה התובע חייב לשלם עבור המשכנתא יותר מ - 14,000 דולר. לפיכך לטענתו, חייבת הנתבעת להשיב לו סכום זה כשהוא צמוד ונושא ריבית מיום 9.5.93 וסכום זה, נכון ליום 15.10.09, עומד על סך של 163,802 ₪. 5. סיכומו של דבר: התובע טוען כי משלא התקבלה גרסתו כי הוא שילם בשנת 1990 סך של 14,000 דולר עבור רכישת חלקה של הנתבעת במשק ונקבע בפסק הדין כי מעולם לא השתכלל כל הסכם אחר למעט הסכם הגירושין, הרי שעל הנתבעת להשיב לו את כל הסכומים שהוא שילם עבור פירעון המשכנתא בשנים 1990-1993 וזאת בצירוף ריבית והצמדה כחוק. לטענתו, כל מה שמגיע לנתבעת בגין המשכנתא על פי הסכם הגירושין הוא תשלום של 14,000 דולר לפי השער היציג שאמור להיות משולם לנתבעת רק לאחר מכירת המשק. כל סכום מעבר לכך, ששולם על ידו בשנים 1990- 1993 צריך להיות מוחזר לו בצירוף ריבית והצמדה כחוק. ג. טענות הנתבעת 1. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה על הסף מטעמי התיישנות, השתק פלוגתא ומעשה בית דין. כמו כן לטענתה, התביעה לוקה בשיהוי ניכר. 2. הנתבעת טוענת כי היא לא חייבת דבר לתובע ואדרבא, הוא חייב לה כספים רבים. 3. לדבריה, התובע לא פרע את תשלומי המשכנתא משנת 1990 עד 1993 ונקבע כממצא חלוט בפסק הדין דווקא ההיפך, כי הנתבעת היא זו שפרעה את תשלומי המשכנתא עד שנת 1993. 4. הנתבעת טוענת כי התובע עשה שימוש בלעדי לצרכיו הפרטיים בכספי המשכנתא והבריח את הכספים שבגינן נלקחה המשכנתא מלכתחילה, לחו"ל. לדבריה, התובע לא העביר כספים בגין תשלומי המשכנתא לחשבון הבנק שלה. 5. כמו כן לטענתה, התובע עיכב את מכירת המשק למעלה מעשרים שנה תוך שהוא לבדו נהנה מהמגורים במשק ומפירותיו. המשכנתא תפחה מאוד, זאת מאחר והיא לא נפרעה תוך 6 חודשים כפי שנקבע בהסכם הגירושין ועקב העובדה שהתובע הפר את הסכם הגירושין וסירב לשתף פעולה עם מכירת המשק. ד. דיון והכרעה 1. מתי נולדה עילת התביעה? התובע טוען כי מאחר ויסוד התביעה נובע מאי קבלת גרסתו בדבר מהות התשלום בסך של 14,000 דולר שהוא שילם לנתבעת בשנת 1990, הרי שהעילה נולדה רק לאחר שגרסתו זו לא התקבלה בפסק דין חלוט שניתן בשנת 2006. לפיכך לטענתו, תביעתו לא התיישנה וזכותו לקבל בחזרה כספים ששילם ביתר בגין החזרי המשכנתא וזאת בגין שלושת הסכומים שהוא שילם כמפורט לעיל. 2. אציין בפתח הדברים, כי ביחס לטענת התובע כי הוא פרע את תשלומי המשכנתא בין השנים 1990 ל - 1993, ("הסכום השני" כמוגדר לעיל) קיים מעשה בית דין השולל טענה זו. בית המשפט בפסק הדין קבע במפורש ההיפך. בית המשפט פסק כי: "הנתבע ממילא לא מילא את התחייבויותיו... ולא שילם את ההחזרים החודשיים של המשכנתא. התובעת המשיכה לשלם אותם עד שנת 1993 שאז ורק אז סילק את יתרת החובה בשק בנקאי של 14 או 15 אלף דולר" (עמ' 22 לפסק הדין). לפיכך, לא יכול התובע כיום לטעון כי הוא העביר תשלומים לחשבון הנתבעת עבור המשכנתא בשנים אלו (סעיפים 43-44 לסיכומיו), שעה שקיים ממצא שיפוטי חלוט השולל זאת. 3. מאחר וכאמור ניתן פסק דין חלוט ביחס לפלוגתא זו, קיים מעשה בית דין ביחס לממצא זה ויש לדחות מרכיב זה של התביעה על הסף. התובע לא יכול כיום "לפתוח" מחדש נושא זה שכבר הוכרע בפסק דין סופי. 4. נותרו אם כן, שני מרכיבים בתביעה שיש לדון בהם. האחד: התשלום בסך של 14,000 דולר ששילם התובע לנתבעת בשנת 1990 ("הסכום הראשון") והשני: תשלום יתרת ההלוואה ע"י התובע בשנת 1993 ("הסכום השלישי"). 5. התובע טוען כי מאחר ורק בשנת 2006 הפך פסק הדין לחלוט, הרי שיש להתחיל את "מרוץ ההתיישנות" רק ממועד זה. 6. סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". 7. התובע טוען "רק משנדחתה גרסתו העובדתית של התובע ופסק הדין יצר "אמת משפטית" חדשה... אז ורק אז התגבשה מבחינת התובע עילת התביעה" (סעיף 5 לסיכומי התשובה). לטענתו כאמור, רק מיום שנקבע כממצא חלוט כי לא נערך בין הצדדים הסכם חדש, קמה לו הזכות לתבוע השבת הכספים. שהרי, כל עוד שפסק הדין לא הפך לחלוט, הוא סבר כי תתקבל טענתו כי נכרת בין הצדדים הסכם חדש ולפיו בתמורה לתשלום סך של 14,000 דולר ופירעון יתרת ההלוואה הוא מקבל את כל הזכויות במשק. לדבריו, רק לאחר שנקבע באופן סופי כי התשלום בסך 14,000 דולר לא נועד לצורך רכישת חלקה של הנתבעת במשק ולא התקבלה גרסתו כי בין הצדדים נכרת הסכם חדש המשנה את הקבוע בהסכם הגירושין, או אז קמה לו הזכות לתבוע את השבת הכספים ולפיכך עילת התביעה נולדה בשנת 2006. 8. אין בידי לקבל טענה זו. משקבע בית המשפט בפסק הדין כי אף התובע בעצמו לא סבר "בזמן אמת" כי בין הצדדים נכרת הסכם חדש ומשנקבע כי גרסתו אינה אמינה, הרי שהוא לא יכול לטעון כי מרוץ ההתיישנות חל רק מיום שפסק הדין הפך לחלוט. שהרי, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי התובע בעצמו, על פי התנהגותו, לא סבר שקיים הסכם מחייב. על פי ממצאי פסק הדין, התובע לא פרע את תשלומי המשכנתא בשנים 1990-1993 למרות שעל פי דבריו, קיים הסכם חדש שלפיו עליו לשלם את מלוא המשכנתא. בית המשפט קבע כי: "עובדה זו מלמדת שהנתבע הבין שאין הסכם ואם היה הסכם מדוע לא מילא אחר התחייבותו ושילם את ההחזרים של המשכנתא כפי שהתחייב" (עמ' 22 לפסק הדין). 9. משנקבע ממצא זה בפסק הדין, הרי שהיה על התובע להגיש את תביעתו בתוך 7 שנים מיום ששילם את התשלומים בגין המשכנתא ולא במועד המאוחר יותר מכפל תקופת ההתיישנות. אני מקבל את דברי הנתבעת בסעיף 32 לתצהירה כי: "אין להעלות על הדעת שבהמצאת גרסאות עובדתיות שקריות ובמתן עדות שקר בביהמ"ש, יש כדי להאריך לתובע את מועד ההתיישנות באופן שיוכל להגיש נגדי תביעה בגין כספים ששולמו על ידו ולצד ג' - הבנק - לפני למעלה מ- 20 שנה". 10. כמו כן, אני מקבל את טענת הנתבעת בסעיף 14 לסיכומיה, כי לאחר שהנתבעת הגישה את תביעתה כנגד התובע בהליך הקודם בשנת 2000 ובמסגרתו היא הכחישה כי הסך של 14,000 דולר ששילם התובע יועדו לצורך רכישת חלקה במשק אלא נועדו לתשלום המשכנתא, היה עליו להגיש תביעה שכנגד חילופית להשבת הכספים. בתביעה זו, היה עליו לתבוע את השבת הכספים במידה וגרסתו לא תתקבל. ואולם, התובע לא הגיש תביעה נגדית חילופית למרות שבאותו מועד - שנת 2000 - הוא ידע בדיוק מהי גרסת הנתבעת והוא ידע כי אם גרסתה תתקבל, קמה לו לכאורה עילת תביעה כנגדה להשבת כספים. ואולם, התובע לא הגיש תביעה נגדית חילופית וחלפו כתשע שנים מאז ועד שהוגשה התביעה נשוא הליך זה ואף מסיבה זו, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. 11. יפים לעניינו דברי בהמ"ש העליון ( מפי כב' הנשיא ברק) בע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנטה, פ"ד נו(4) 798 בעמ' 807: "טול חוזה מכר, שבמסגרתו הועבר הנכס הנמכר לידי הקונה. עם קבלתו סבר הקונה כי המוכר הפר את החוזה בשל אי התאמה של הנכס לתנאי החוזה. הקונה מודיע למוכר על ביטול החוזה. המוכר סבור כי הוא לא הפר את החוזה, וכי בהודעת הביטול יש משום הפרה של החוזה. ממתי מתיישנת זכותו של המוכר להשבת הנכס הנמכר? התשובה הינה כי זכות זו מתיישנת בחלוף שבע שנים מקבלת הודעת הביטול. אכן, עם מתן הודעת הביטול נוצרה מציאות משפטית חדשה. מציאות זו יוצרת סיכונים וסיכויים חדשים לכל אחד מהצדדים. עליהם לנקוט פעולות הנדרשות מכך. המוכר צריך להחליט על צעדיו הבאים. במסגרתם של אלה עליו להיות מודע לכך כי אם יתברר (בדיעבד) כי הייתה הפרה מצידו, זכותו להשבת הממכר תתיישן שבע שנים לאחר שקיבל את הודעת הביטול. כך למשל, רשאי המוכר להגיש תובענה לפסק דין הצהרתי כי הביטול על ידי הקונה אינו כדין... במסגרת זו רשאי הוא לבקש, לחילופין, כי אם ייקבע שהביטול הוא כדין, יוחזר הנכס אליו... אם שני הצדדים נמנעו מהגשת תביעות כלשהן, על המוכר להיות מודע למירוץ ההתיישנות לעניין תביעת ההשבה שלו. כל אלה ואחרים הם צעדים משפטיים העומדים לרשות המוכר, והמאפשרים לו להדוף ביד אחת את טענת הביטול ולדרוש ביד השנייה את ההשבה בלא שיש סתירה פנימית בין פעולותיו אלה". הייה אם כן על התובע להגיש בשעתו, יחד עם כתב ההגנה, תביעה נגדית חילופית וזאת למקרה וגרסתו העובדתית כי נכרת הסכם חדש תדחה. משהוא לא עשה כן, תביעתו התיישנה. 12. התובע מנסה בסיכומי התשובה, להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 13. לדברי התובע, הנתבעת "יצרה במשך שנים מצג שווא כלפי התובע והסתירה ממנו את עילת התביעה היינו את העובדה כי לא ויתרה על זכויותיה במשק בתמורה לכספים שקבלה מהתובע... ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למונען... העובדות המהותיות הועלמו מעיני התובע ע"י הנתבעת באופן אקטיבי" (סעיף 10 לסיכומי התשובה)... עד למתן פסק הדין סבר התובע בתם לב כי אכן היה הסכם בין הצדדים" (סעיף 14 לסיכומי התשובה). 14. גם טענה זו יש לדחות. כפי שנקבע בע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואח' (ניתן ביום 12.7.10): "סעיף 8 קובע מבחן גילוי אובייקטיבי בעיקרו. הוא אינו מסתפק, לצורך עיכוב מרוץ ההתיישנות, באי ידיעתו בפועל של התובע אודות העובדות הרלוונטיות, אלא מתנה עיכוב כאמור בכך שהעובדות לא היו בידיעתו בכוח. די בכך שתהיה בידי התובע מודעות בכוח בדבר העובדות שנעלמו מידיעתו בפועל, כדי שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל במועדו הרגיל ולא יידחה". 15. במקרה דנן, בפסק הדין נקבע כממצא עובדתי כי התובע "הבין שאין הסכם" עוד בשנת 1990. לפיכך ידיעתו בפועל בדבר עילת התביעה של ההשבה היתה קיימת וידועה לו כבר אז. ואולם, אפילו לשיטת התובע - שנדחתה במפורש בפסק הדין - שהוא ידע אודות טענת האישה כי לא היה כל הסכם חדש רק כשהגישה את התביעה בשנת 2000, הרי שמרוץ ההתיישנות החל לפחות ממועד זה, ותקופת ההתיישנות חלפה כבר שנתיים לפני הגשת תביעה דנן. בשנת 2000, ברור כי היתה לתובע ידיעה בפועל על עילת התביעה, למרות שכאמור, על מנת למנוע את עיכוב מרוץ ההתיישנות די במודעות בכח שבוודאי היתה במקרה דנן. 16. אין גם כל שחר לטענת התובע כי במקרה דנן חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי במקרה של תרמית או אונאה תחל תקופת ההתיישנות "ביום שבו נודע לתובע התרמית או האונאה". 17. בענייננו, כפי שנקבע בפסק הדין, דווקא התובע הוא זה שנקט בתרמית ואונאה כלפי הנתבעת כאשר טען כי נכרת ביניהם הסכם חדש. טענתו כי סבר בתם לב כי נכרת הסכם, נדחתה במפורש ע"י בית המשפט בפסק הדין שקבע כי התנהגותו - בכך שלא שילם את תשלומי המשכנתא שהיה עליו לשלם אליבא דשיטתו כי נכרת הסכם חדש - מלמדת כי אף הוא הבין בזמן אמת כי כלל לא נכרת הסכם חדש. 18. ברור לחלוטין כי לפחות בשנת 2000, כשהגישה התובעת את תביעתה לאכיפת ההסכם, ידע התובע היטב את עמדתה לפיה לא נכרת מעולם הסכם חדש ולמרות זאת, לא הגיש התובע תביעה חילופית, לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבעת כי חלה התיישנות על התביעה ויש לדחות אותה על הסף. 19. ואולם, אף לגופו של עניין אני סבור כי יש לדחות את התביעה על כל מרכיביה. שהרי, על פי הסכם הגירושין היה המשק צריך להימכר בתוך 6 חודשים מיום שהסכם הגירושין אושר, בשנת 1985. 20. מתוך כספי התמורה, אמור היה התובע לשלם לתובעת בגין המשכנתא סך של 14,000 דולר. הנתבעת העידה כי במועד שהצדדים נטלו את המשכנתא בשנת 1982-3 היה גובה ההלוואה כ - 14,000 דולר ארה"ב. לדבריה, במועד חתימת הסכם הגירושין אמור היה הסך של 14,000 דולר שהתובע התחייב לשלם לתובעת, מעבר למחצית תמורת המשק, לפרוע את מלוא המשכנתא (עמ' 19 שורות 14-20). לגרסתה, מאחר והתובע נטל לעצמו את כל כספי המשכנתא לאחר שהיא ניטלה מהבנק ע"י הצדדים, הוסכם ע"י שניהם בהסכם הגירושין כי כל המשכנתא תיפרע בתוך 6 חודשים מיום אישור ההסכם. לדבריה, מאחר וההלוואה לא נפרעה בתוך 6 חודשים והמשק לא נמכר עקב קשיים שהערים התובע "ההלוואה צמחה והיתה לה ריבית והצמדה של שנים" (שם שורות 19-29) וכלשונה: "צמחה וצמחה והשלישה עצמה עד ליום הפירעון בשנת 93" (שם שורה 16). לפי עדותה, בשנת 1990 הסכום שהיא שילמה בפועל משנת 1983 ועד לאותו מועד, עמד על סך של 14,000 דולר ולכן שילם לה התובע סכום זה (עמ' 20 שורות 11-12 ושורות 22-23 "זה מה ששילמתי עד אותו יום"). עדות זו לא נסתרה ע"י התובע. 21. מאחר והמשק לא נמכר במועד שעליו הסכימו הצדדים, הלוואת המשכנתא הלכה ותפחה והוטל על הנתבעת לשלם תשלומים אלו כל השנים. לפיכך, בצדק טוענת הנתבעת כי התשלומים שהתובע שילם בשנים 1990 ו - 1993 שולמו על ידו בדין מאחר וכאמור, התובע המשיך להתגורר במשק ללא ששילם כל תמורה לנתבעת, כשהוא מטיל על הנתבעת לשלם לבדה את תשלומי המשכנתא משנת 1985 ועד שנת 1993. בית המשפט קבע במפורש בפסק הדין כי מדובר ב: "סכום שהוא היה צריך להחזיר לה בכל מקרה" (עמ' 22 לפסק הדין). 22. התובע לא הכחיש כי אשתו השנייה ניהלה מסעדה במשק ואף אביו עבד במשק ובכל אותם שנים, לא קיבלה הנתבעת דבר מפירות המשק (עמ' 15 שורות 3-8) וכלשונה: "הוא גר במשק כל השנים הללו, הוא ומשפחתו עבדו והרוויחו כסף לי לא יצא כלום שהמשק ישב 20 שנה ולא יכולתי למכור אותו" (עמ' 22 שורות 16-17). בעוד התובע נהנה מהמשק כל אותם שנים, נאלצה הנתבעת לשלם בכל אותה תקופה את המשכנתא שרבצה על המשק. וכלשונה: "הוא גרר אחריו משכנתא שאני שילמתי אותה כל השנים" (עמ' 21 שורה 13). לפיכך, שני התשלומים שביצע התובע בשנים 90 ו - 93 (ואף התשלומים שביצע בהעברות לחשבונה של הנתבעת בחודשים ינואר 91 עד מאי 93 ככל שהם אכן נועדו לצורך פירעון המשכנתא, טענה שכאמור לא התקבלה בפסק הדין) מהווים את תרומתו והשתתפותו בתשלומי המשכנתא ששילמה הנתבעת מאז שאושר הסכם הגירושין. תשלומים בהם נשאה הנתבעת לבדה וללא כל סיוע והשתתפות מצידו של התובע. לא ברור איזה שיעור היוו תשלומים אלו מתוך כלל התשלומים ששילמה הנתבעת בשנים 1985-1993 ואולם, ברור כי תשלומים אלו בוצעו מאחר והמשק לא נמכר כפי שתוכנן - 6 חודשים לאחר אישור ההסכם . על התובע היה להשתתף בתשלומי המשכנתא, כפי שנקבע במפורש בפסק הדין כאמור לעיל. 23. אני מקבל את עמדת הנתבעת בכתב הגנתה כי: "התובע לא שילם לנתבעת את הכספים בהם חוייב ע"פ הסכם הגירושין במועד שנקבע לכך, והמשכנתא צמחה וצברה הפרשי ריבית והצמדה כבדים ביותר עקב כך, והכל באחריותו של התובע, ועקב הפרת התחייבויותיו" (סעיף 27 לכתב ההגנה). התובע לא סתר עובדה זו ולפיכך, אף לגופו של עניין אני סבור כי הנתבעת לא חבה לתובע החזר כלשהוא בגין תשלומי המשכנתא שהוא שילם בשנת 1990 ו - 1993 וכן בין השנים ינואר 91 ועד מאי 93, אף אם הוא צודק כי שילם לנתבעת עבור תשלומים אלו. יודגש שוב, כי בפסק הדין לא נקבע כי התובע העביר לנתבעת תשלומים לצורך פירעון המשכנתא אלא נקבע כי הנתבעת בעצמה שילמה את החזרי המשכנתא החודשיים עד שנת 1993. 24. זאת ועוד: אני אף מקבל את טענת הנתבעת כי הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר, גרמה לה לפגיעה ביכולתה לטעון טענות קיזוז. לדבריה, לו היתה מוגשת התביעה "בזמן אמת", היתה עומדת לה האפשרות להגיש תובענה לפיצויים בגין העיכוב במכירת המשק או לטעון טענת קיזוז בגין חיובי מזונות שהתובע לא שילם לה לטענתה, כגון בגין הוצאות רפואיות מיוחדות שלטענתה היא שילמה לבדה והיה על הנתבע לשלם מחציתם וכן בגין קייטנות ופריטים נוספים (עמ' 22 שורות 12-13). לפיכך, הגשת התביעה כנגדה כיום, כאשר עילות תביעתה שלה עצמה כבר התיישנו, גורמת לנתבעת נזק וחוסר צדק רב ואף מסיבה זו, אין להיענות לתביעתו. מה גם, שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר, יותר משלוש שנים לאחר שפסק הדין הפך לחלוט. 25. כמו כן, יצוין כי הנתבעת לא דרשה כיום, לאחר שהמשק נמכר, את הסך של 14,000 דולר המגיעים לה בעת מכירת המשק, בגין תשלומי המשכנתא על פי הסכם הגירושין. משנשאל התובע על כך בראשית החקירה הנגדית, הוא לא הכחיש את ויתור הנתבעת והתחמק מלתת תגובה עניינית (עמ' 14 שורות 5-21). נתון זה מלמד כי אף בגין הסך של 14,000 דולר ששילם התובע לנתבעת בשנת 1990, אין לתובע כל עילת תביעה כנגד הנתבעת, מאחר והנתבעת לא דרשה לקבל סכום זה כיום, לאחר שהמשק נמכר ולמרות זכאותה לקבל סכום זה על פי הסכם הגירושין. בצדק, הסתפקה הנתבעת בסך ששולם לה בשנת 1990. 26. מניתוח האמור לעיל עולה כי בפועל, שניים מבין שלושת "ראשי התביעה" חסרי כל יסוד. התביעה בגין 14,000 דולר - אותם שילם התובע בשנת 1990 - הוחזרו לו למעשה בפועל עם מכירת המשק. זאת, היות והנתבעת ויתרה על קבלת הסך של 14,000 דולר המגיעים לה בגין תשלומי המשכנתא על פי הסכם הגירושין. התביעה בגין התשלומים שהתובע טוען כי שילם בשנים 1990-1993 נדחית, מחמת מעשה בית דין היות ובפסק הדין נקבע כממצא חלוט שהנתבעת היא זו ששילמה את תשלומי המשכנתא בשנים אלו ולפיכך, אף מרכיב זה דינו להידחות על הסף. הסכום היחידי שלגביו קיימת בכלל "הווא אמינא" של תביעה הוא התשלום בסך של כ - 15,000 דולר שהתובע פרע ישירות לבנק בגין יתרת המשכנתא בשנת 1993. ואולם כאמור, אף דין מרכיב זה בתביעה להידחות הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין. 27. סיכומו של דבר: התביעה נדחית מחמת התיישנות. מרכיב התביעה בגין תשלומים שהתובע טוען כי שילם בשנים 1990-1993 נדחה מחמת מעשה בית דין וכל התביעה כולה נדחית אף לגופה. זאת, לאור העובדה שהתובע בהתנהגותו, בגין העיכובים שגרם במכירת המשק, גרם לכך שהנתבעת שילמה לבדה את תשלומי המשכנתא בשנים 1985-1993. שני התשלומים שביצע התובע בשנת 1990 ובשנת 1993 נבעו מחובתו להשתתף בתשלומי המשכנתא שהלכו ותפחו מאז שנחתם הסכם הגירושין, תשלומים אותם שילמה הנתבעת לבדה במהלך כל השנים, כפי שנקבע בפסק הדין, בעוד התובע נהנה בלעדית מהשימוש במשק. אני מקבל אף את טענת השיהוי, אשר גרמה לנתבעת נזק בכך שעקב האיחור הרב בהגשתה של התביעה דנן, נמנעה ממנה האפשרות להגיש תובענה כנגד התובע, בגין כספים שלטענתה התובע נותר חייב לה, ובגין הנזקים שנגרמו לה מהעיכוב במכירת המשק. 28. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך כולל של 25,000 ₪. ריבית והצמדהריביתמזונותהתיישנות