1. זו עתירה מנהלית בה מערער העותר על החלטת ועדת הערר של משרד הפנים (להלן - ועדת הערר), הפועלת מכוח סמכותה לפי סעיף 12(ג1)(1) לחוק כלי היריה, התש"ט - 1949 (להלן - חוק כלי היריה) שלא לשנות מהחלטת פקיד רישוי נשק, שסירב ליתן לעותר רישיון נשק וזאת בהסתמך על המלצת משטרת ישראל. 2. רקע עובדתי: א. העותר, עורך דין במקצועו, שירת כטייס יירוט בחיל האוויר בין השנים 1977-1972 ולאחר מכן בשירות מילואים ממנו פרש בשנת 1990, בדרגת סרן. ב. מזה כ- 10 שנים, מתגורר העותר יחד עם משפחתו במושב רמות נפתלי, בתחומי מועצה אזורית מבואות החרמון, שהיא מועצה בקו העימות. ג. ביום 10/10/2005 פנה העותר למשיבים 1 ו- 2 בבקשה לקבל רישיון נשק. ד. ביום 6/12/2005 ניתנה תשובה ע"י פקידת רישוי נשק לפנייתו הנ"ל של העותר ובה נדחתה בקשת העותר עקב התנגדות משטרת ישראל. ה. ביום 19/12/2005 הגיש העותר ערר על החלטתה הנ"ל של פקידת רישוי נשק לועדת הערר. ו. במקביל להגשת הערר, הגיש העותר ביום 22/12/2005 בקשה לפקידת רישוי נשק להנמקת סירובה. ז. בתשובה מיום 26/1/2006 לבקשת ההנמקה שהגיש העותר, נאמר לו כי ההנמקה לסירוב ליתן לעותר רישיון נשק היא רישום משטרתי, הקיים נגדו. ח. העותר לא הסתפק בתשובתה הנ"ל של פקידת רישוי נשק ופנה ביום 5/2/2006 פעם נוספת בעניין ההנמקה לסירוב. ט. בתשובה מיום 14/2/2006 לבקשת ההנמקה הנוספת, נאמר לעותר כי במכתב מיום 26/1/2006 חלה טעות בהנמקת הסירוב והסירוב ליתן לעותר רישיון נשק נובע מחומר חסוי שלא ניתן לפרטו. י. בד בבד, המליצו הגורמים המוסמכים במשטרה לועדת הערר שלא ליתן לעותר רישיון נשק מהטעם שקיים חומר חסוי שלא ניתן לפרט, המבסס את עמדת המשטרה. יא. בעקבות ההמלצה הנ"ל, הודיעה ביום 6/4/2006 ועדת הערר כי לאור תגובת המשטרה, היא החליטה לדחות את הערר ולא להיענות לבקשת העותר לקבל רישיון נשק מהטעם שקיים במשטרה חומר חסוי בעניינו המונע זאת ושלא ניתן לפרטו בהתאם לסעיף 9(א) חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958. מכאן העתירה שבפני. 3. אלה בתמצית נימוקי העתירה: א. כל התיקים הפליליים של העותר שהציגה משיבה 2 כולם מקורם באם בנו של העותר (הגב' אלכסנדרה זוב) שנפתחו לאחר שהנ"ל החליטה להתנקם בעותר משום סירובו לשאת אותה לאישה. בכל מקרה, מאז שנת 1997 לא פנו אליו ולא עלה כל רבב לגביו ובכלל ומדובר בעניינים שנגמרו לפני 10 שנים. ב. הסתמכותה של ועדת הערר על המלצת משטרת ישראל שאין ליתן רישיון נשק לעותר אינה מבססת עילה מספקת לדחיית הבקשה, החלטת ועדת הערר נעדרת בסיס ראייתי ונוגדת את עקרונות הצדק הטבעי שכן ניתנה על בסיס מידע חסוי בלבד וללא הנמקה. ג. החלטת ועדת הערר פגומה גם מן הטען כי לא ניתנה לעורר זכות טיעון למרות דרישתו המפורשת לאפשר לו זאת. ד. העותר קיבל בעצם רישיון לשאת נשק בעבר עוד בשנת 1995 וכאשר התגורר העותר בתל אביב הוא הגיש בקשה לרישיון נשק וזו אושרה בכפוף להצגת צילום צווי הוצל"פ שהיו בידי העותר. רק משום שהעותר היה עסוק בעניינים אחרים ובמעבר דירה לצפון הוא לא טיפל במילוי התנאים לקבלת רישיון נשק וכך לא מימשו. ה. העותר כשיר בכל היבט לקבלת רישיון נשק ואין כל פגם בעברו, או בהווה שלו המתיר למשיבות לנהוג כפי שנהגו ולסרב להעניק לו רישיון נשק. ו. העותר נזקק לנשק להגנה על משפחתו ועל עצמו משום מקום מגוריו המסוכן ביותר. בעבר אירעו פריצות של מחבלים לתוך המושב והמצב היום לא פחות מסוכן מאי פעם. העותר נזקק לנשק גם בנסיעותיו באזורים המסוכנים המקיפים את מושבו ביום ובעיקר בלילה. 4. המשיבות מתנגדות לעתירה ומבקשות לדחותה מהנימוקים הבאים: א. החלטת ועדת הערר נסמכה על המלצת המשטרה, לאחר שזו האחרונה עיינה במידע החסוי שנתקבל בקשר לעותר במהלך השנים האחרונות ובגיליון הרישומים הפליליים שלו, נעשתה כדין ובהתאם לסמכות הנתונה למדינה בחוק, התקבלה משיקולים ענייניים והיא מצויה במתחם הסבירות. ב. הערכת המשטרה בעניינו של העותר מבוססת, בין השאר, על התרשמות מקובץ של מידע חסוי שנתקבל בקשר לעותר בשנים האחרונות, הקושר אותו לפעילות פלילית בנושא סמים, המלמדת על דפוס התנהגות של העותר, כפי שהוא עולה מהמידע שהצטבר בעניינו, אופים ותדירותם. לפיכך, קיים חשש סביר לשלום הציבור, אם יקבל העותר רישיון להחזקת כלי נשק. ג. המשיבות אינן מתנגדות כי בנסיבות המקרה, עניינו של העותר, שטען כי אינו יודע מה נושא המידע החסוי לגביו, יוחזר לועדת הערר, שתציג בפניו, במגבלות המתחייבות, את המידע החסוי ותינתן לו האפשרות להתייחס אליהם. 5. דיון א. אקדים ואומר כי בדיון שהתקיים בפני ביום 16/1/2007 במעמד הצדדים, העלה העותר טענה דיונית, לפיה המשיבות לא הגישו תצהיר יחד עם כתב תשובה, כפי שמתחייב מהוראת תקנה 10(ג) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות) ולפיכך הן מנועות מלהשמיע את טענותיהן בעתירה (ראה תקנה 10(ה) לתקנות). אכן, צדק העותר כי לא צורף תצהיר לתגובת המשיבות לעתירה. לפיכך, הורתי למשיבות להגיש תצהיר מפורט ומלא ולצרפו לתגובתן. ביום 25/1/2005 הוגש לתיק בית המשפט תצהיר מטעם מר זאב ולדינגר, המשמש בתפקיד ראש מחלקת אבטחה במטה הארצי של משטרת ישראל ולאחר מכן, ביום 19/2/2007 התקיים דיון במעמד הצדדים לגופה של העתירה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, הורתי בצו למשיבות, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 13 לתקנות, להגיש לי את כל המידע החסוי והמידע המודיעיני לגבי העותר שנמצא ברשות המשיבות וקבעתי את התיק לשמיעת הסברים מפי נציג היועץ המשפטי לממשלה, או נציג משרד הפנים, במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות. ביום 26/3/2007 התקיים דיון כאמור, בו נכחו ב"כ המשיבות, עו"ד גרוס ומר יעקב עמית - מנהל אגף רישוי כלי יריה במשרד הפנים. במהלך הדיון עיינתי במידע החסוי וקיבלתי הסברים מפיו של מר יעקב עמית. בסיום הדיון, המלצתי לב"כ המשיבות לשקול בשנית את עמדתן בעתירה ואלה ביקשו שהות של מספר ימים כדי להשיב תשובה סופית. ביום 1/4/2007 הוגשה הודעה בכתב מטעם המשיבות ובה הן הודיעו כי עמדת המשטרה נותרה בעינה ולפיה בתחילת שנת 2008 תהא מוכנה המשטרה לשקול עמדתה מחדש וזאת על-פי הראיות המנהליות שיעמדו בפניה באותה עת. אך נכון להיום, החליט הממונה לקבל את עמדת המשטרה בעניינו של העותר ולא ליתן לו רישיון נשק. ב. לאור הודעתן הנ"ל של המשיבות, החלטתי לדון בעתירה ולהכריע בה לגופה. סעיפים 4 ו- 5 לחוק כלי היריה קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי היריה מותנים בקבלת רישיון. סעיף 12(א) לחוק כלי היריה קובע כדלהלן: "המוסמך לתת רישיון נשק לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו - (1) לתת רישיון או לסרב לתתו; (2) לתת רישיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רישיון שניתן; (3) לבטל רישיון תוך תקופת תקפו". לפי סעיף 11(2)(א) לחוק כלי היריה הרשות המוסמכת למתן, חידוש וביטול רישיון הנשק הוא פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר. ג. הרואה עצמו נפגע מהחלטת פקיד רישוי רשאי להגיש עליה ערר לועדת הערר (סעיף 12(ג1)(1) לחוק כלי היריה). במידה וההחלטה של פקיד רישוי התקבלה על פי המלצת קצין משטרה, על ועדת הערר להעביר את הערר לתגובתו של קצין משטרה בכיר שימונה לעניין זה ע"י מפקח הכללי של משטרת ישראל. בעניין שלפנינו ועדת הערר אכן העבירה את הערר לתגובת הגורמים המוסמכים במשטרה ולאחר קבלת התגובה הודיעה ועדת הערר כי לאור המלצת משטרת ישראל, היא החליטה שלא להיענות לבקשת העותר לקבל רישיון נשק מהטעם שקיים חומר חסוי המונע זאת ושלא ניתן לפרטו בהתאם לסעיף 9(א) חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, כאמור לעיל. ד. העותר שלפנינו מבקש כי בית משפט זה יתערב בהחלטת ועדת הערר. כידוע היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים בנושאים הנדונים לפניו הוא כהיקף הביקורת השיפוטית המופעל ע"י בג"ץ (ראה סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א - 2000). בית המשפט לעניינים מנהליים לא ימיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המנהלית, אם החלטת הרשות לא חרגה ממתחם הסבירות. "סיכומו של דבר: חופש הבחירה המינהלי פועל במתחם הסבירות. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול-דעתו הוא. בחירה הנעשית מחוץ למתחם הסבירות תיפסל על-ידי בית המשפט. מתחם הסבירות עצמו נקבע על-ידי בית המשפט, השואל את עצמו, מהו תחום השיקולים של רשות מינהלית סבירה בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפניו" (ראה בגצ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה (1) 421, בעמ' 443). הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בהחלטת רשות מנהלית כשההחלטה נסמכת על המלצה, או חוות-דעת של גורמים מקצועיים שבידיהם נמצא המידע הרלבנטי הדרוש בנסיבות העניין. "כשבוחנים את סבירותה של החלטת מינהל, יש חשיבות גם לשאלה, אם ההחלטה נשענת ומבוססת על חוות-דעת של מומחים שבאו לפני הרשות המינהלית. כאשר הרשות המינהלית סומכת דעתה על חוות-דעת של מומחים לדבר אשר באו לפניה, יגבר היסוסו של בית המשפט להתערב בשיקול-דעת הרשות" (ראה בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה (3) 678, בעמ' 688). ה. לאחר שעיינתי במידע החסוי של משטרת ישראל ובשאר המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל. שיקול דעת עצמאי של פקיד הרישוי וועדת הערר להפעיל אכן, משטרת ישראל הוא גוף האחראי לשלום הציבור ובטחונו והיא הגוף המקצועי שהוסמך ע"י המחוקק להמליץ בפני פקיד רישוי וועדת הערר לעניין מתן, חידוש, או ביטול רישיון לנשיאת והחזקת נשק, בהתחשב במידת הסיכון לשלום הציבור הנשקפת מכך שפלוני יקבל רישיון נשק. יחד עם זאת, יש לזכור כי ועדת הערר היא לא חותמת גומי של המשטרה ועל ועדת הערר כגורם מחליט, להפעיל שיקול דעת עצמאי ובין היתר, להתמודד עם טענות העותר ולבחון את כל השיקולים הרלבנטיים הנחוצים לצורך ההכרעה בערר. כפי שכתב המלומד י' זמיר בספרו "הסמכות המנהלית", כרך ב', בעמ' 852: "... הרשות אינה רשאית לאמץ עצה, ותהא זו המלצה של מומחה נודע בשערים, בלי שתפעיל את שיקול הדעת שהוקנה לה בחוק. ההתייעצות אינה באה במקום שיקול הדעת. להיפך. ההתייעצות היא בסיס לשיקול הדעת שלה. לפיכך, אפשר שהרשות תחליט, בתוקף שיקול הדעת שלה, לדחות את ההמלצה משום שאין היא מתיישבת, למשל, עם חוש הצדק, או עם המדיניות הרשמית, או משום שאין היא הולמת את נסיבות המקרה מבחינה אחרת. עצם הדחייה של ההמלצה אין בה, כשלעצמה, משום פגם". (ההדגשות שלי - א'.א'.). בהקשר הזה ראוי לצטט מדברי בית המשפט העליון שיש בהם הגדרה ברורה של אופן קבלת ההחלטות ע"י רשות שלטונית שהוקנתה לה הסמכות על-פי חוק: "תהליך קבלת ההחלטה על-ידי מי שהוקנתה לו סמכות על-פי חוק מן הראוי שיהיה מורכב, בדרך כלל, ממספר שלבים בסיסיים חיוניים, אשר הם הביטוי המוחשי להפעלת הסמכות המשפטית תוך התייחסות לנושא מוגדר, ואלו הם: איסוף וסיכום הנתונים (לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה), בדיקת המשמעויות של הנתונים (דבר הכולל, במקרה של תיזות חלופות, גם את בדיקת מעלותיהן ומגרעותיהן של התיזות הנוגדות) ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומקת. תהליך כגון זה מבטיח, כי כל השיקולים הענייניים יובאו בחשבון, כי תיעשה בחינה הוגנת של כל טענה, וכי תגובש החלטה, אותה ניתן להעביר בשבט הביקורת המשפטית והציבורית. כפי שצוין כבר לעיל, וכפי שרצוי לשוב ולהזכיר לשם הסרתו של כל ספק - לא ניתן לקבוע מתכונת שלמה ובלתי משתנה לבדיקתו של כל נושא, הבא לפני רשות, המתבקשת להפעיל סמכותה לפי החוק. הקווים הכלליים, שהותוו לעיל, אמנם ישימים לכל מקרה, אך מידתם של ההעמקה והפירוט משתנים לפי אופיו של העניין ולאור מכלול הנתונים שלו. ההקפדה על דרך ההפעלה של שיקול הדעת, קרי על דרך קבלת ההחלטה, המתוארת לעיל, על-ידי רשות שלטונית, המפעילה סמכות על-פי דין, חיונית לשם שמירה על קיומו של שלטון החוק המהותי: החובה לנקוט דרך פעולה, שתהיה כרוכה בשקילתם ובבחינתם העניינית של כל הנתונים הרלוואנטיים, ואשר לפיה הבדיקה של הנתונים הנוגעים לעניין קודמת להחלטה, היא הדרך ההוגנת להבטחת זכויותיו על-פי דין של הפרט, אשר לשם שמירה על ענייניו ולשם שירות צרכיו הוקנתה הסמכות" (ראה בג"צ 297/82 עזרא ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, בעמ' 50-49). נראה לי כי בנסיבות המקרה שלפנינו גם פקיד הרישוי וגם ועדת הערר לא נתנו דעתם לכל השיקולים הרלבנטיים הנדרשים לצורך ההכרעה במקרה שלפנינו, מלבד הסתמכותם האוטומטית והבלעדית על המלצת המשטרה ולפיכך החלטת ועדת הערר איננה עומדת במתחם הסבירות. במה דברים אמורים? העותר, בהיותו תושב ישוב זכאי, נכנס לגדר התבחינים לקבלת רישיון נשק ולפיכך הוא עומד בתנאי הסף להראות כי יש לו עילה לקבל רישיון נשק ועל עובדה זו ב"כ המשיבות אינה חולקת (ראה סעיף 8.א לכתב תגובה מטעם המשיבות). העותר שירת כאמור, כטייס יירוט בחיל האוויר בין השנים 1977-1972 ולאחר מכן בשירות מילואים ממנו פרש בשנת 1990, בדרגת סרן. מנגד, לדברי המשיבים, קיים כנגד העותר רישום פלילי ומידע חסוי. נבחן את העניינים האלה ביתר פירוט. ו. הרישום הפלילי לגבי העותר: הרישום הפלילי שנוגע לעותר מתייחס לתיקי חקירה שנפתחו כנגדו במשטרה משנת 1992 ועד שנת 1999. שלושה תיקים בגין איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק, שלושה תיקים בגין עבירות סמים (החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית וכן יצוא, יבוא, מסחר והספקת סמים מסוכנים) וכן תיק אחד בגין תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש. שישה מבין שבעה תיקי החקירה המשטרתיים הנ"ל נסגרו בגין חוסר ראיות, או בגין התיישנות, או בגין עילה של אין עניין לציבור ואילו בתיק השביעי, הוגש כנגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום בראשון לציון שיחס לו עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש ובית משפט השלום ביטל את כתב האישום כנגד העותר מחמת הגנה מן הצדק. ביחס לרישום הפלילי של העותר ברצוני להעיר שתי הערות. ראשית, ועדת הערר בהחלטתה לא ציינה את הרישום הפלילי של העותר כנימוק עליו היא נסמכה בהחליטה לדחות את עררו, אלא הנימוק היה, המלצת המשטרה על סמך חומר חסוי שלא ניתן לפרטו. בכך, ניתן לגרוס כי ועדת הערר לא ראתה ברישומו הפלילי של העותר כשיקול שיכול לחסום אותו מלקבל רישיון נשק. שנית, מדובר בתיקי חקירה ישנים, שהאחרון מביניהם, הוא משנת 1999, מאז חלפו כ- 8 שנים ולעותר שלפנינו אין כל רישום פלילי חדש ולא נפתחו נגדו תיקי חקירה נוספים. זאת ועוד, 6 מבין 7 תיקי חקירה כנגד העותר כלל לא הגיעו לידי כתב אישום ואילו בתיק השביעי, בוטל כאמור, כתב האישום כנגד העותר מחמת הגנה מן הצדק. למעשה, העותר שלפנינו מעולם לא הורשע בעבירה כלשהי ולכך יש חשיבות רבה והשלכה ישירה ביחס לשקילת בקשתו לרישיון נשק. ז. המידע החסוי אודות העותר: עיינתי, כאמור לעיל, במידע החסוי שבעטיו המליצה משטרת ישראל שלא ליתן לעותר רישיון נשק. כל הפרטים במידע הנ"ל הם בגדר שמועה בלבד שלא הבשילה אפילו לכדי כתב אישום או הרשעה אחת. מאז שנת 2001 לא נאסף אודות העותר כל מידע חסוי חדש. לפיכך, נראה לי כי אין במידע הישן שנשאר בגדר מידע בלבד, כדי לחסום את דרכו של העותר לקבל רישיון נשק ואין כל הצדקה לעמדת המשיבים שענינו של העותר ידון מחדש רק בשנת 2008. ח. רישיון נשק לעותר בעבר: העותר טען כי למעשה קיבל בשנת 1995 רישיון לשאת נשק, כאמור לעיל, ורק משום שהוא היה עסוק במעבר דירה לצפון הוא לא טיפל במילוי התנאים לקבלת רישיון נשק וכך לא מימשו. אכן, כפי שעולה מנספח ד', שצורף ע"י העותר לכתב השלמת עתירה בעקבות צירוף תצהיר מטעם משיבה 2, ביום 30/5/1995 הודיע פקיד רישוי לכלי יריה במחוז ת"א במכתב לעותר כי אושרה בקשתו לקבל רישיון לנשיאת כלי יריה וזאת לאחר מילוי שורה של תנאים, כפי שהם מנויים במכתב הנ"ל. העותר ציין, כאמור לעיל, כי הוא לא הציג צילום צווי הוצל"פ שהיו בידיו וכך לא קיבל את הרישיון. דברים אלה לא נסתרו ע"י ב"כ המשיבות וגם לא מצאתי התייחסות אליהם במסמכי המשיבות שהוגשו. יתרה מכך, נראה גם כי ועדת הערר בהחליטה לדחות את עררו של העותר, כלל לא נתנה את דעתה לעובדה כי לעותר למעשה אושרה בעבר בקשה לקבל רישיון נשק. מה שעוד חשוב לעניינינו, היא העובדה כי בזמן שפקיד רישוי לכלי יריה במחוז ת"א אישר בשנת 1995 את בקשתו של העותר לקבל רישיון נשק, כבר אז היה קיים לפחות מידע חסוי אחד, שקשר את העותר לכאורה, לפעילות פלילית בתחום הסמים ומשום מה, אז לא הפריע הדבר לפקיד רישוי לכלי יריה במחוז ת"א להיעתר בחיוב לבקשתו של העותר. ט.טען העותר כי רק לאחרונה קיבלה אשתו, המתגוררת איתו בבית, רישיון נשק, כך שיש בבית העותר נשק וזאת ברשות ובידיעת כל הגורמים המוסמכים כולל משטרת ישראל. אכן, מעיון בנספח ד' 1, שצורף ע"י העותר לכתב השלמת עתירה בעקבות הגשת תצהיר מטעם משיבה 2, עולה כי אשתו קיבלה ביום 12/11/2006 רישיון לנשיאה והחזקה כלי יריה. נשאלת השאלה הכיצד הסכים פקיד רישוי נשק ליתן לאשת העותר רישיון נשק, כשהעותר, המתגורר יחד איתה, מוגדר כמסוכן ולפי המלצת המשטרה לא ניתן להעניק לו רישיון נשק? טענת המשיבים לפיה משטרת ישראל והממונה שקלו גם את העובדה שלרעייתו של העותר ניתן רישיון נשק, אך הם אינם סבורים שיש בכך כדי לשנות מעמדתם מתוך ההנחה כי בעל רישיון להחזקת נשק אחראי לכלי יריה המוחזק ברשותו ולכך שלא יגיע לידי מי שאינו מורשה לשאת אותו, איננה יכולה לעמוד בנסיבות המקרה שלפנינו. אילו היה מדובר באנשים זרים, אפשר היה לקבל טענה מעין זו, אך היות ומדובר בבעל ואישה המתגוררים תחת קורת גג אחת, הרי במציאות החיים, ברור הוא כי ככל שאשת העותר תנקוט אמצעי זהירות, אם יש ברצונו של העותר לעשות שימוש פסול בנשקה של רעייתו, הוא ימצא דרך לעשות כן. ברם, עובדה היא כי העותר לא נקט בפעולה בלתי חוקית כלשהי ביחס לנשקה של רעייתו. לכן, ההתבצרות העיקשת של המשיבים בעמדתן שלא ליתן לעותר רישיון נשק אף תמוהה עוד יותר בנסיבות שלפנינו. נראה כי עמדתם של המשיבים נובעת משיקולים זרים ופסולים ולא משיקולים ראויים וסבירים. י. סיכומו של דבר, נראה לי כי בשיקול כל הגורמים הרלבנטיים הנחוצים לצורך ההכרעה בעניינו של העותר ובמאזן האינטרסים המצטבר, כשמצד אחד קיים חשש לשלום הציבור, אם יקבל העותר רישיון להחזקת כלי נשק ומצד שני מונח האינטרס של העותר לקבל רישיון נשק על מנת להגן על משפחתו ועל עצמו בשל מקום מגוריו המסוכן וכן בהתחשב בעברו הצבאי ובעובדה כי בעבר ניתן למעשה רישיון נשק לעותר על-ידי אותם גורמים המסרבים כעת להעניק לו רישיון נשק, יד האינטרס של העותר על העליונה. הגעתי להחלטה זו גם בשל העובדה כי החשש שקיים לשלום הציבור במידה ויוענק רישיון נשק לעותר, נראה לי כחשש שאינו ממשי ובלתי סביר בנסיבות המקרה שלפנינו. 6. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטת ועדת הערר ומצווה על פקיד רישוי נשק ליתן לעותר רישיון נשק. 7. אני מחייב את המשיבות לשלם לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום ולא יאוחר מיום 22/5/2007 שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום. 8.משטרההתיישנות