השופט ישעיהו שנלר - אב"ד: 1.בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים בראשות כב' השופטת רביד (להלן - הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן - החוק), מיום 8.5.05 (וע 75/04), אשר דחתה את ערעור המערער על החלטת המשיב, שלא להכיר במערער כנכה לפי החוק, בשל מחלה נפשית מסוג PTSD, זאת מחמת התיישנות והעדר חבלה רשומה. הרקע וההליכים: 2.המערער, יליד 1971, התגייס לשירות חובה ביום 20.2.90, בפרופיל 97, ושירת כ"לוחם עורב" בחי"ר ומיום 1.7.90 ביחידת דוכיפת. המערער השתחרר ביום 19.2.93, באותו פרופיל. המערער שירת כחודש במילואים בשנת 1994, וביום 28.12.98 נקבע לו פרופיל 21 והוא קיבל פטור משירות מילואים. ביום 19.6.03 אובחן המערער לראשונה כסובל מתסמונת PTSD, במסגרת אשפוז יום במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. 3.ביום 4.8.03 הגיש המערער את תביעתו בפני המשיב, בה טען, בין השאר, כי לאור אירועים שחווה במהלך שירותו הצבאי, לרבות באירועי האינתיפאדה הראשונה, לקה בתסמונת האמורה. המערער הופנה על-ידי המשיב לקבלת חוות דעת מייעצת-פסיכיאטרית, בהתאם למכתב המשיב מיום 8.10.03, לפיו הופנה המערער לבדיקה רפואית "לשם קביעת זכויותיך לפי החוק". 4.בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר דניאל בקר (להלן - המומחה), ציין המומחה כי מדובר במערער בעל מטען גנטי מסוים למחלות נפש, תוך שהתייחס לנסיבות שונות של המערער עד לגיוסו לצבא. כך גם הפנה המומחה לכך שכבר בצבא החל המערער להשתמש בחשיש ובאלכוהול, בהוסיפו בחוות הדעת, כי "...לא ברור אם שירת ביחידה עורפית כפי שהעיד בפני הפסיכיאטר או שהיה מוצב בתפקיד קרבי. בכל מקרה לא נחשף למעשה משמעותי של התעללות באוכלוסיה..." (בעמ' 2). כמו כן ציין המומחה, כי המערער נסע למזרח הרחוק לחמש שנים לאחר שחרורו מהצבא, כשבכל אותה עת היה מכור לסמים, ובהמשך שוחרר משרות צבאי בשל כך, ואף נעצר על החזקת סם. בנוגע לתסמונת PTSD ציין המומחה בחוות הדעת: "...הפרעת דחק פוסט-טראומטית הנה: "תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לאירוע או מצב גורם דחק...שטבעו מאיים או קטסטרופלי באופן חריג...(כלומר: אסון טבע או אסון שנגרם על ידי אדם, מלחמה, תאונה קשה, נוכחות במוות אלים של אחרים, או היות האדם קורבן לעינויים, טרוריזם, אונס או פשע אחר)"...[המערער] לא חווה שום דבר שאפילו מתקרב להגדרה זו...אינו טוען שהיה אחראי ישירות למעשי התעללות קשים מעין אלה ואני מעיז להגיד גם לא צפה במעשים כאלו, כך שבכל מקרה אינו עומד בשום קריטריון שתקף לצורך אבחנה (של PTSD - י.ש.)..." (בעמ' 3). כך גם ציין המומחה, כי לא נמצאה עדות לקריטריונים קליניים של PTSD עד לשנת 2003, כשלעומת זאת, ישנה עדות ברורה לשימוש בסמים קלים וקשים ולהפרעות התנהגות שיכולות לנבוע מכך. בסיום חוות הדעת מציין המומחה: "...אין שום בסיס לאבחנת PTSD ואין שום קשר בין נסיבות שירותו הצבאי של [המערער] לבין תלונותיו הנפשיות כיום" (בעמ' 4). 5.בהחלטת המשיב מיום 28.12.03, נדחתה תביעת המערער, בהתאם לסעיף 32 לחוק, מחמת העובדה כי התביעה הוגשה למעלה משלוש שנים מיום שחרור המערער משירותו הצבאי. כך גם נקבע בהחלטה, כי לא ניתן להחיל במקרה דנן את סעיף 32א' לחוק, מאחר והתביעה אינה מתייחסת לנכות שנגרמה על-ידי חבלה רשומה. עוד צויין בהחלטה: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מיום 16.11.03 הגעתי למסקנה כי אינה קיימת עדות לקיומו של P.T.S.D. ואין קשר בין ההפרעה הנפשית ממנה הנך סובל ובין תנאי שירותך הצבאי...". 6.ביום 20.1.04 הגיש המערער את ערעורו לועדה, בו העלה טענות הן כנגד קביעת המשיב, לפיה לא קיים קשר בין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי, והן כנגד הקביעה בדבר התיישנות תביעתו. לטענת המערער שם, מסקנות המומחה התבססו על עובדות שגויות, זאת בהתייחס לרקע ולפעולותיו של המערער במהלך ולאחר שירותו הצבאי, ומשכך טען בפני הועדה, כי יש להכיר בו כמי שסובל מתמונת PTSD עקב שירותו הצבאי. המערער צרף לערעורו תצהיר, בו פרט את אשר חווה במהלך שירותו הצבאי, ולאחר מכן, במהלך שירות המילואים. כך גם צורפו תצהירים שונים של מחנכים; של בני גילו של המערער, שהכירו אותו טרם שירותו הצבאי ושל חבר לשירות הצבאי, מהם עולה כי השינוי במצבו הנפשי של המערער החל בתקופת שירותו הצבאי. המערער מסר בתצהירו פירוט על חלק מפעולות צבאיות בהן השתתף ביחידת דוכיפת, אשר כללו, לדבריו, מעשי אלימות, השפלה ואכזריות, ועל התחושות שליוו אותו במהלך ביצוע אותן פעולות ["אלימות הייתה דרך חיים....מחזירים במכות בהשפלה ובהתאכזרות...עימות קשה עם האוכלוסייה המקומית...הפחד וההשפלה...כל ילד שעמד והסתכל לך ישר בעיניים כולו רועד מפחד הזכיר לי רק דבר אחד, וכל פעם מחדש, את תמונת הילד ההוא מגטו ורשה...המצב פשוט שיגע אותי...לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה..."]. המערער ציין בתצהירו, כי לאחר שחרורו מהצבא, חש בתחילה תחושה טובה יותר, אולם לאחר זמן קצר, שבו אליו הזיכרונות מהאירועים השונים, ומצבו חזר להיות קשה. לדבריו שם, לאחר שקיבל את צו המילואים השני, הרגיש כי אינו מסוגל עוד, ופנה לקב"ן על מנת להשתחרר מהשירות. לאור האמור, טען המערער בפני הועדה, כי קביעת המומחה, לפיה לא נחשף למעשי אלימות משמעותיים במהלך שירותו הצבאי, או כי לא צפה במעשים שכאלה, הייתה שגויה עובדתית. כך גם הכחיש המערער, כי השתמש בחשיש במהלך שירותו הצבאי, כפי שציין המומחה בחוות הדעת. המערער הפנה לדו"ח חקירת מצ"ח, ממנו עולה מעורבותו של המערער בפעילות צבאית ביו"ש. המערער הפנה גם לסיכום מחלה ממחלקת האשפוז במרכז יום פריד, מיום 11.9.03, שם צויין כי המערער שירת בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והיה חשוף לפגיעות פיזיות, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, ולפגיעות קשות באזרחים. מאז שחרורו מהצבא אינו מצליח להשתלב ולהתארגן, ובמהלך האשפוז אובחן כסובל מתסמונת PTSD עם אפיזודה של דיכאון מג'ורי. בהתייחס לנושא ההתיישנות, טען המערער בפני הועדה, כי בהתאם לסעיף 32א לחוק, רשאי המשיב להאריך את המועד להגשת הבקשה להכרה בנכות, אם הוא סבור שמן הצדק לעשות זאת. המערער טען כי לפי הפסיקה ולפי המדיניות הרווחת אצל המשיב, במקרים בהם מדובר בפגיעה פוסט טראומטית נפשית, כבמקרה דנן, יש "מן הצדק" להכיר במערער כנכה, ולא להעלות את טענת ההתיישנות. עוד ציין, כי המשיב בחר לקבל את אותה חוות דעת רפואית מייעצת ובצדק לא מצא לנכון לדחות את תביעתו, בגין טענת התיישנות. החלטת הועדה: 7.הועדה ניתחה בפסק הדין את נושא ההתיישנות, וקבעה כי המשיב ניסה לבדוק את טענותיו של המערער, אולם לא מצא ראיות התומכות בטענותיו של המערער כי לקה בטראומה עקב אירועים שחווה במהלך שירותו הצבאי. משכך, קבעה הועדה, כי מעת שתביעת המערער הוגשה כעבור 10 שנים מיום שחרורו מהשירות הצבאי, התיישנה תביעתו. עוד קבעה הועדה, ובהתייחס לדו"ח מצ"ח האמור, כי במקרה זה המסמכים אינם מצביעים על קיומה של חבלה או תוצאותיה, ולפי הפסיקה, "...גם כאשר הקלו בסוגיית סמיכות הזמנים במקרי נפש, הרי שעדיין נדרש רישום של תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי..." (בעמ' 4). משכך קבעה הועדה, כי מעת שהרישום הראשון בדבר תסמונת PTSD אצל המערער, התקבל 13 שנה לאחר השירות הצבאי, המקרה דנן אינו עומד בתנאי החוק והפסיקה. במשך השנים הללו לא נרשמה כל טענה מצד המערער לנכות נפשית בגין האירועים במהלך השירות הצבאי, ולפיכך, דחתה הועדה את הערעור. יצויין כי הועדה לא התייחסה כלל בפסק הדין לנושא חוות דעתו של המומחה, ובכלל זה גם לא בחנה את הפער העובדתי הנטען, בין האמור בחוות הדעת לבין אשר נמסר על-ידי המערער בתצהירו, בדבר האירועים להם נחשף המערער במהלך שירותו הצבאי, והשפעתם, ככל שהייתה, על קיומה והתפתחותה של תסמונת ה- PTSD. טענות הצדדים בערעור: 8.המערער טוען כי מחלת ה-PTSD אכן אינה מופיעה בתקנות שהותקנו בהתאם לסעיף 32(א) לחוק, אולם המשיב ומומחיו יודעים היטב שתסמונת פוסט טראומטית, יכולה לפרוץ שנים לאחר הפגיעה. כך מפנה המערער לאותם מקרים של פדויי שבי, אשר המשיב ביוזמתו, מצא להכיר בהם. בנוסף הפנה המערער למקרים בהם המשיב בחר שלא לדחות תביעה בגין PTSD על הסף, אלא החליט לבדוק את התביעה לגופא. עוד מפנה המערער להחלטת הועדה דנן, לפיה, על המשיב לבחון את בקשת המערער באופן רחב, ומבלי לנעול את שעריו. דהיינו, טענתו של המערער, כי בפועל מעת שמדובר במחלת PTSD, קיימת הארכה של תקופת ההתיישנות. לחלופין טוען המערער, כי עניינו נופל בגדרו של סעיף 32א לחוק, וכי הוכח ברישום צבאי אודות האירועים שחווה, ולטענתו, קיים אף רישום ביחס למצבו הנפשי. עוד טוען המערער, כי מעת שבחר המשיב לבדוק את מצבו, אין מקום לטענתו בפני הועדה בעניין ההתיישנות, ובהתעלם מהטעויות שנפלו בחוות הדעת הרפואית. כך גם, כי למעשה דחיית תביעתו נבעה כל כולה מהטעויות העובדתיות שנפלו בבסיס חוות הדעת הרפואית של המומחה. 9.המשיב טוען כי מחומר הראיות עולה כי המערער עוד מנעוריו היה בעל אישיות בלתי יציבה, נזקק לסמים, לרבות במהלך השירות הצבאי, ושוחרר בגין כך מצה"ל. המערער אובחן לראשונה כסובל מהפרעה בתר-חבלתית רק ביוני 2003, שנים רבות לאחר סיום שירותו הצבאי. כך מפנה המשיב להחלטת הועדה, לפיה "החלטת קצין התגמולים לדחות את בקשת המערער מחמת התיישנות ניתנה לאחר שמצבו הרפואי נבחן ונמצא כי לא קיימות ראיות להפרעה בתר חבלתית עקב אירועים במהלך שירותו" (סעיף יא' לעיקרי הטיעון). בנוסף, המסמכים עליהם הצביע המערער אינם מעידים על קיומה של חבלה, או על תוצאותיה, כדרישת החוק, והמערער לא עמד בשלושת הדרישות שקבעה הפסיקה. יתר על כן, במקרה דנן קיים ריחוק זמנים בין פנייתו של המערער לטיפול נפשי ובין שירותו הצבאי בכלל. בנסיבות אלו, צדקה הועדה בקובעה כי רישום ראשון על הפרעה בתר חבלתית, 13 שנה לאחר השירות, לא עומד בתנאי החוק והפסיקה, וגם המקלה ביותר. המשיב מפנה לכך שגם בעת שפנה המערער להורדת פרופיל, לא הזכיר ולא ציין אודות נכות נפשית או אודות אותם אירועים אשר פרט בתצהירו. יתר על כן, הפניה לשחרור משירות מילואים, נערכה על רקע שימושו בסמים. המשיב דוחה מכל וכל את טענת המערער, כאילו חוות הדעת הרפואית המייעצת הסתמכה על תשתית עובדתית שגויה, ובהתייחס לטענת ההתיישנות, הרי זו נטענה בהזדמנות הראשונה, הגם שמעת שמדובר בטענה מהותית, ניתן היה להעלותה בכל שלב של הדיון. עוד פרט המשיב התייחסותו לרישומים השונים שטען להם המערער. בחינת הוראות סעיף 32א לחוק - "חבלה רשומה": 10.אמנם ב"כ הצדדים טרחו להפנות לחוק ולפסיקה בשאלת ההתיישנות, והתנאים הנדרשים לפי סעיף 32א לחוק. אולם דומה, כי לא זו השאלה המרכזית שעלינו להכריע בה במסגרת הערעור. 11.סעיף 32 לחוק קובע כי "הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30 (א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה בתקנות תקופה התיישנות ארוכה יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה". אין חולק כי בעניינו של המשיב חלפה עברה לה תקופה זו משכבר, כפי שאין חולק שהמחלה לה טוען המערער, אינה נמנית בין המחלות אשר שר הבטחון קבע לגביהן תקופת התיישנות ארוכה יותר. בנסיבות אלה, ככל שדנים אנו בשאלת ההתיישנות בהתאם לחוק, נזקקים אנו, לכאורה, אך ורק להוראות סעיף 32א לחוק, שעניינו הארכת מועד ההתיישנות ב"חבלה רשומה". בהתאם לאמור בסעיף זה, מוקנה שיקול דעת למשיב להאריך את המועד "אם הוא סבור שמן הצדק לעשות זאת", ובנוסף כי "נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; (2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה; (3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות; (4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה, נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון". במקרה דנן לא נדרשו הצדדים לתנאים שבס"ק (2)-(4), אלא בעיקר לשאלת האמור בס"ק (1), דהיינו, החבלה הרשומה. 12.בפרשת בן ארי ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 113 (להלן - פרשת בן ארי), קבע בית המשפט את המבחן המשולש לקיומה של "חבלה רשומה" לפי סעיף 32א לחוק - רישום המעיד על פגיעה בגוף; אירוע שגרם לפגיעה זו; סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום. כפי שנקבע בע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד נ(4) 452, החבלה שאמורה להיות רשומה, הינה הפגיעה - הנזק, דהיינו, התוצאה, ולא האירוע שגרם לה. כך גם נפסק בע"א 3876/98 (ת"א) וילמוט נ' קצין התגמולים, פ"מ (תשנ"ט) (2) 1, ובעניין מחלת נפש, הכלולה אף היא בגדר "חבלה" [ראו: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177 (להלן - פרשת כספי)]. כמו כן נקבע כי אין צורך בהצבעה על אירוע ספציפי אשר גרם לאותה "חבלה", אלא די גם בשרשרת אירועים. ככלל, לא דומה טענת התיישנות בהליך אזרחי רגיל לטענת התיישנות בהליך במסגרת החוק. הפרשנות הינה רחבה, ולטובת הטוען לנכות [ראו בסוגיה זו את דיונו המקיף של כב' השופט הנדל (כתוארו דאז) בע"א (ב"ש) 1031/98 לוי נ' קצין התגמולים (ט.פ.) מיום 18.10.98 ]. 13.הנה כי כן, לכאורה, במקרה דנן אין רישום אודות הנזק או התוצאה בכל הקשור למצבו הנפשי של המערער בעת שירותו הצבאי, ואף לא בסמוך לאחר מכן. ודוק, אותם אירועים אשר לטענתו חווה, יכול והינם בגדר אירועים אשר ייתכן ויגרמו לחבלה, דהיינו, לתוצאה, אולם לא די ברישומם הם, כאמור בפסיקה. 14.משכך, אם היינו בוחנים את נימוקי המשיב לדחיית תביעת המערער בגין התיישנות, ובהעדר רישום בדבר "חבלה רשומה", כפרשנות שקבעה הפסיקה, לכאורה, הדין עם המשיב. לכן, לכאורה, היה מקום לקביעת הועדה בנושא זה. ודוק: נקטנו לכאורה ולא בכדי, לאור אשר יובא בהמשך. התיישנות - מניעות: 15.במקרה דנן, המשיב לא בחר לדחות את תביעתו של המערער על הסף עם קבלתה, מחמת התיישנות, אלא הפנה כאמור את המערער לבדיקה רפואית לצורך קבלת חוות דעת רפואית מייעצת, וכמצוטט לעיל: "לשם קביעת זכויותיך לפי החוק". ודוק, מהתביעה עצמה יכול היה המשיב להיווכח על נקלה כי מדובר בתביעה המוגשת לאחר חלוף כעשר שנים ממועד תום השירות הצבאי. דהיינו, על פני הדברים ניתן היה להיווכח כי התביעה התיישנה. הגם שכך, המשיב לא עמד על נושא ההתיישנות, ומצא לנכון לבחון את תביעת המערער לגופא. רק לאחר קבלת חוות הדעת, לפיה לא קיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין התסמונת הנטענת, אשר המומחה הרפואי אף שלל קיומה, דחה המשיב את תביעת המערער, תוך הוספה כי הדחייה היא גם מחמת התיישנות. 16.בבר"ע 205/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649 (להלן - פרשת פלונית), אשר אף עניינו במחלת נפש, בחר קצין התגמולים שם לדחות את תביעת המערערת לאחר שקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין נכותה לבין שירותה הצבאי. רק בפתח הדיון בערעור בפני ועדת הערעורים, טען קצין התגמולים להתיישנות התביעה. כב' השופטת דורנר קבעה, כי מאז הביקורת בפרשת כספי, החוק לא תוקן, אולם הפסיקה הרחיבה את תחולת סעיף 32א לחוק, תוך הפנייה לפרשת בן ארי, ובהוסיפה: "נראה כי מאז מכיר קצין התגמולים על-פי שיקול-דעתו, בנכותו של מי שהגיש את תביעתו גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק...". עוד קבע בית המשפט שם, כי "בעצם דיונו בהם (בתביעות - י.ש.) לגופן הראה כי הוא מאריך את המועד ומוכן להכיר בזכויותיה כנכה...אם יוכח הקשר הסיבתי". 17.ואכן, בהסתמך על פרשת פלונית, קבעה הועדה בראשות כב' השופטת רביד, בו"ע (תל-אביב-יפו) 1011/01 אסולין נ' משרד הביטחון (ט.פ.) מיום 30.12.02, כי במקרה וטענת ההתיישנות לא נטענה על-ידי קצין התגמולים בהזדמנות הראשונה, "דהיינו, כאשר פנה אליו המערער...אלא העביר מיד את תביעתו לבחינת הועדה הרפואית", אזי "לא ראויה היא טענת ההתיישנות להישמע...". אמנם באותו מקרה מצאה לנכון הועדה ליתן הסבר מדוע קצין התגמולים לא העלה את טענת ההתיישנות מלכתחילה, וזאת בעקבות קיום רישום של חבלה רשומה, אולם לא זה הנימוק לדחיית טענת הסף של ההתיישנות. מנגד, בו"ע (תל-אביב-יפו) 1205/02 שביט נ' משרד הביטחון (ט.פ.) מיום 31.3.04 (להלן - פרשת שביט), קבעה הועדה, אף היא בראשות כב' השופטת רביד, כי חרף זאת שהמשיב הפנה את המערער שם לבחינת הקשר הסיבתי, והעלה את טענת ההתיישנות רק במסגרת הערעור, הרי יש לקבל את טענת ההתיישנות. עוד הוסיפה הועדה שם, כי המערער אינו יכול להסתייע בפרשת פלונית, הואיל ושם בית המשפט הכיר בחבלה הרשומה, ועל כן, ניתן היה לראות בכך הארכת מועד מכללא, "מה שאין כן במקרנו, כאשר אין "חבלה רשומה", ולכן לא ניתן להאריך מכללא מועד שאין להאריכו". 18.במקרה דנן קבעה הועדה שניים - ראשית, כי טענת ההתיישנות נטענה בהזדמנות הראשונה, דהיינו, בעת דחיית תביעת המערער, תוך שהוסיפה כי מדובר בהתיישנות מהותית, ועל כן ניתן להעלות טענה זו בכל שלב משלבי הדיון. שנית, כי במקרה דנן, אין כל רישום כנדרש לעניין "חבלה רשומה", ועל כן קיבלה את טענת ההתיישנות. אם אכן כקביעת הועדה, נשאלת השאלה מה המשמעות של הפניית המערער לבדיקת המומחה, אם בכל מקרה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, יהיו תוצאות חוות דעתו של המומחה אשר יהיו. מדוע נזקק כלל ועיקר המשיב להפנות את המערער לאותה בדיקה רפואית? 19.יתר על כן, לכאורה, אם אכן היה קובע המומחה הרפואי כי מהחומר שהוצב בפניו עולה כי קיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין המחלה הנטענת, כלום מהראוי היה לדחות את התביעה מחמת התיישנות, חרף האמור? האם לא צודק המערער כי בעצם הפנייתו לבדיקה הרפואית, מבלי שהמשיב סייג את הפנייתו, וכגון, שגם אם ייקבע קשר סיבתי, עדיין יהיה מקום לבחון אם המערער עונה אחר התנאים של הארכת תקופת ההתיישנות, יש בכך משום מניעות לטעון לאחר מכן להתיישנות? לכאורה, יש ליתן משמעות לכך שהמשיב בחר לפעול בדרך שפעל. יתר על כן, סבורים אנו כי המשיב נהג בדרך הראויה, דהיינו, ראשית לכל, בחינת טענותיו של המערער לגופם של דברים. בלשון אחרת, מעת שמדובר במחלת נפש או במקרה דנן, תסמונת PTSD, אשר נטען כי אירעה עקב שירותו הצבאי של המערער, מהראוי שלא לדחות על הסף פניה שכזו, אלא לבחון פנייתו, על כל היבטיה. בנוסף, לעיתים ייתכן ובחינת השאלה אם קיים רישום אם לאו, תהייה תלויה באמור בחוות הדעת של המומחה הרפואי. כך, מעת שהמומחה הרפואי יקבע כי קיים קשר סיבתי, אזי יהיה מקום לבחון, אם אכן קיים תיעוד הנדרש על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות. במילים אחרות, יכול ובמקרים מסויימים, יהא זה דווקא המומחה הרפואי, אשר יוכל להפנות לאותו תיעוד בגין "חבלה רשומה", וזאת בשל העובדה, כי התיעוד אמור לשקף היבט רפואי זה או אחר. 20.ככל שנדרשים אנו לפרשת פלונית, לכאורה הקביעה בדבר המניעות של המשיב לטעון טענת התיישנות, לא הייתה תלויה שם ולא הייתה כרוכה בשאלה אם אכן קיים היה תיעוד לחבלה רשומה, אם לאו. לכאורה, האבחנה שעשתה הועדה בפרשת שביט, בין מניעות במקום ובו קיים תיעוד ובין העדר מניעות במקום ובו לא קיים תיעוד, אינה הכרחית, ואינה נלמדת בהכרח, וכאמור, מפרשת פלונית. לא בכדי השופטת דורנר בפרשת פלונית לא כרכה את השאלות, אלו באלו, הגם ששם נמצא, כי קיים היה תיעוד בדבר חבלה רשומה. אין זאת אלא שבית המשפט בפרשת פלונית, דווקא לאור היותו ער לכך שהחוק לא תוקן, מצא לנכון להיטיב עם מגיש התביעה, וצמצם את אפשרות העלאת טענת ההתיישנות. מנגד, לכאורה, הוראות סעיף 32א לחוק, מגבילות את שיקול דעתו של קצין התגמולים, ולא בכדי. אולם מעת שעסקינן באותם מקרים קשים, בהם יכול ויחלפו שנים עד להתפרצות המחלה אצל מגיש התביעה, מצא לנכון בית המשפט להורות את אשר הורה בפרשת פלונית. 21.לדעתנו, יש לפרש את סעיף 32א לחוק בפרשנות מרחיבה, תוך בחינה מהותית של תכלית החקיקה האמורה. יתר על כן, בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, מצאו לנכון בתי המשפט למצוא את הפרשנות הראויה על מנת שמי שיש מקום להכיר בו כנכה לפי החוק, אכן יוכר, כך אותה פרשנות כי חבלה כוללת גם מחלה. מכאן, שאם מומחה רפואי קבע כי קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלת הנפש או התסמונת PTSD, מדוע שאותו נכה לא יהיה זכאי להכרה בו כנכה לפי החוק. במיוחד יפים הדברים, מעת שאין חולק כי לעיתים יכול ומחלות אלו תתגלנה בחלוף שנים, וללא תיעוד מוקדם של התוצאה, להבדיל מתיעוד מוקדם של האירועים אשר אם אכן אירעו, יכול והיה בהם לגרום לאותה מחלה שהתגלתה, הגם שכעבור שנים. לא למותר להוסיף, כי במחלות מסוג זה יכול ומשך שנים לא ניתן יהיה להבחין בהן, ורק בגין נסיבה זו או אחרת, מחלות אלה תפרוצנה. דומה הדבר להתיישנות שלא מדעת, קרי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). אכן, הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות במסגרת החוק, אשר מחיל הוראות ספציפיות בשאלה זו. אולם, מדוע ייגרע חלקו של תובע לפי החוק, שמחלתו הינה כזו שמטבעה יכול ומתפרצת היא כעבור זמן ממושך, מתובע אחר לפי החוק, שמחלתו הינה מחלה שקל לאבחנה בסמוך לאירוע. אכן, כל עוד והחוק לא תוקן, גם קצין התגמולים וגם בתי המשפט, אינם יכולים להתעלם כליל מהוראות החוק. אולם, מעת שקצין התגמולים לא דוחה תביעה על הסף מחמת התיישנות, אלא בוחן את הקשר הסיבתי לגופם של דברים, באמצעות הפניית התובע למומחה הרפואי מטעמו, שוב עולה השאלה האם לא יהיה מנוע קצין התגמולים לטעון להתיישנות, אם נקבע כי קיים קשר סיבתי שכזה. 22.נוסיף, כי לשיטתנו היה מקום כי המחוקק או מחוקק המשנה יאמרו דברם ביחס לאותן מחלות אשר התייחסנו אליהן לעיל, ואשר לא כלולות עד היום בתקנות שהותקנו מכוחו של סעיף 32(א) לחוק. לדעתנו היה מקום להסדר חקיקתי, לפיו בכל מקרה של מחלה או תסמונת כתסמונת PTSD, אשר נקבע בחוות דעת רפואית, כי קיים קשר בינה לבין השירות הצבאי, הרי תוכר שכזו, אף בחלוף שנים. כמובן שיכול וייקבע כי גם אם קיים קשר סיבתי, יש מקום להתחשב בהוראות ס"ק (2)-(4) שבסעיף 32א לחוק. 23.הנה כי כן, מוצאים אנו שתי גישות אפשריות לאותה מניעות בהעלאת טענת ההתיישנות על-ידי קצין התגמולים, בעקבות פרשת פלונית. הגישה האחת, סוברת כי מניעות יכול ותקום רק במקום ובו רשאי היה קצין התגמולים להפעיל שיקול דעתו, ולהאריך את תקופת ההתיישנות. דהיינו, רק במקום ובו התקיימו תנאי סעיף 32א לחוק, לרבות תיעוד אודות "חבלה רשומה", אזי הפניית התובע מיידית לבדיקה רפואית לבחינת הקשר הסיבתי, תימנע מקצין התגמולים מלהעלות בעתיד את טענת ההתיישנות. הגישה השניה, לא תולה את המניעות בקיומה של "חבלה רשומה", אלא די בכך שקצין התגמולים הפנה את התובע לבדיקה רפואית לקביעת הקשר הסיבתי, על מנת שקצין התגמולים יהיה מנוע מלהעלות את טענת ההתיישנות. חסרונה של השיטה הראשונה, שבהעדר תיעוד על "חבלה רשומה", הרי אין כל משמעות להפניית התובע לבדיקה הרפואית. דהיינו, גם אם בסופו של יום יימצא קשר סיבתי בין המחלה הנטענת או התסמונת הנטענת לבין השירות הצבאי, לא יהיה בכך להעלות או להוריד. בנסיבות אלו, האם אין מקום לתת נפקות לאותה הפניה? חסרונה של הגישה השניה נעוץ בכך, שיש בה, לכאורה, התעלמות מהוראות החוק. החוק קבע תקופת התיישנות שהינה מהותית, ובסעיף 32א לחוק נקבעו הקריטריונים לפיהם מוסמך קצין התגמולים להאריכה, ובהתאם לתוכן שיצקה הפסיקה לקריטריונים אלו. קביעה כי די בכך שקצין התגמולים הפנה את התובע לבדיקה רפואית, על מנת למונעו מלטעון להתיישנות, יהיה בה משום הכרה בתובע כנכה, הגם שאינו עומד בקריטריונים אלו, כשלכאורה ניתן לטעון כי קצין התגמולים אף חרג מסמכותו. בנוסף, קשה להסיק בנסיבות שכאלו כאילו האריך קצין התגמולים את התקופה, כשלכאורה, לא היה מוסמך לכך. מעבר לכך, קביעה שכזו, יכול ותגרום לכך שקצין התגמולים במקום לבחון בתחילת את התביעה לגופא, יזדרז ויידחנה מחמת התיישנות. 24.נוכח החיסרון שמצאנו בכל אחד מהגישות, ובנוסף, כשלכאורה, מצאנו הן במקרה דנן והן במקרים האחרים שהובאו בפסיקה, כי קצין התגמולים בוחר להפנות תובע לקבלת חוות דעת רפואית, אף אם מתעוררת שאלת התיישנות - יש מקום לגישה שלישית. עקרונית נראה לנו, כי ככלל, מעת שמדובר במחלות או תסמונות שמעצם טבען יכול והתפרצו במועד מאוחר, ואף בחלוף שנים מעת השירות הצבאי, אכן יש מקום שלא לדחות על הסף תביעה שכזאת, אלא לבחון ולו בבחינה ראשונית, אם אכן קיימת אותה מחלה או תסמונת, ואם קיים קשר סיבתי בין אותה מחלה או תסמונת לבין השירות הצבאי. אם יישלל קיומה של המחלה או התסמונת או יישלל הקשר הסיבתי, הרי די בכך כדי לדחות את התביעה ואף מנימוק של התיישנות. מנגד, אם ייקבע כי אכן המחלה או התסמונת קיימים, וקיים קשר סיבתי בינן לבין השירות הצבאי - אזי יבחן קצין התגמולים, לרבות בסיועו של המומחה הרפואי, כלום ניתן למצוא ברשומות, אינדיקציה ולו דחוקה, לקיומה של "חבלה רשומה", וזאת בהתייחס לממצאי הבדיקה הרפואית. לעניין זה, משנמצא קשר סיבתי, ומעת שמדובר במחלה שפרצה והתגלתה במועד מאוחר, נראה לי כי יש להרחיב את הפרשנות של אותה "חבלה רשומה" ואף אם לא צויינה ברישום הפגיעה, קרי המחלה, יהיה די ברישום האירועים עצמם (ראו פרשת בן ארי) על מנת לראות בהם כעין "ראשית ראיה" לאותו רישום נדרש. במקרה שנקבע כי קיים קשר סיבתי, על קצין התגמולים להפעיל שיקול דעת מקל ביותר, להארכת תקופת ההתיישנות, שיביא להכרה בתובע כנכה. כמובן שקצין התגמולים יהיה רשאי להביא בחשבון את שאר השיקולים הקבועים בסעיף 32א לחוק, כפי שיהיה רשאי לבחון, בחינת סמיכות הזמנים, מתי אכן פרצה המחלה ומתי הוגשה התביעה. 25.למעשה, המשיב בעיקרי טיעוניו, כפי שהובאו לעיל, ציין מפורשות כי קודם בחן את שאלת הקשר הסיבתי, ורק נוכח התוצאה של בחינה זו, דחה את התביעה גם מחמת התיישנות. ודוק, אם לא נלך בדרך המוצעת, המשמעות בפועל תהא, שכל אותן מחלות שלא יכול היה להיות בנמצא רישום ותיעוד בעת השירות, לא יזכו להכרה, הגם שנקבע כי אכן קיים קשר סיבתי. ואולם, יש להוסיף, שאכן ייתכנו מקרים, אך מדובר במקרים קיצוניים, בהם על פני הדברים יש מקום לדחיית התביעה מחמת התיישנות וללא בדיקת הקשר הסיבתי. גישה זו תמנע דחיית תביעה בנסיבות שכאלו על אתר, בגין התיישנות, ותאפשר בחינת מצבו של התובע לאשורו, כולל שאלת הקשר הסיבתי, ולאור ממצאי חוות הדעת הרפואית ולאחריה, ייבחנו הוראות סעיף 32א לחוק, ובאופן שפורט לעיל. מהכלל אל הפרט: 26.במקרה דנן, אין חולק כי המשיב הפנה את המערער לבדיקה רפואית, בציינו, כי בהתאם לאותה בדיקה, תקבענה זכויותיו. הנה כי כן, לכאורה, אם היה נקבע על-ידי המומחה כי קיים קשר סיבתי בין הנטען על-ידי המערער לבין שירותו הצבאי, לכאורה, בהתאם היו נקבעות זכויותיו של המערער, והמערער היה מוכר לפי החוק. 27.רק לאחר שהוברר לפי חוות הדעת כי אין קשר סיבתי, אזי כנימוק נוסף ציין המשיב, כי התביעה נדחית גם מחמת התיישנות. אם אכן כך הדברים, מה לי דחיית התביעה בגין התיישנות או לגופם של דברים. 28.במקרה דנן, השיג המערער בערעורו בפני הועדה הן על דחיית תביעתו בשל טענת ההתיישנות והן על קביעת המומחה הרפואי, כאילו לא קיימת התסמונת ולא קיים קשר סיבתי. הועדה בהחלטתה, לא נדרשה כלל לבחינת דברי המומחה להעדר קשר סיבתי, והפער שבין דבריו בחוות הדעת לבין תיאוריו של המערער בתצהירו, וכן בתצהירים ובנספחים שצרף לערעורו בפניה. הועדה בחנה רק את נושא טענת ההתיישנות, ומעת שקבעה כי תביעת המערער התיישנה, קבעה כי יש לדחות את ערעורו. ואולם, נראה כי על פניו, דברי המומחה ביחס להתפתחות תסמונת ה-PTSD, ובכלל זה הסבריו בדבר תגובה מאוחרת לאירוע מלחמה, דווקא עולים בקנה אחד עם התיאורים שמסר המערער בתצהירו בפני הועדה, ומשכך, היה מקום כי הועדה תבחן נושא זה במסגרת הדיון בפניה, אולם לא כך נעשה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לכאורה אותו ספק של המומחה הרפואי אם המערער שירת שירות קרבי או רק שירות בעורף, על פניה, מעוררת שאלה ביחס למסקנותיו. למעלה מכך, לכאורה, דווקא המומחה עצמו מתאר את הגורמים לתסמונת PTSD, ודומה כי יש לבחון אם לאור כל החומר העובדתי שטען לו המערער, אין הוא עונה על אותם קריטריונים. 29.לאור הגישה אשר נראית לנו כראויה, היה מקום כי הועדה תבחן בראש ובראשונה את השגותיו של המערער לעניין חוות הדעת הרפואית. אם תקבע הועדה כי אכן כמסקנת המומחה אין קשר סיבתי - שוב דין הערעור שהובא בפניה להידחות. מנגד, אם תקבל הועדה את השגות המערער, ותקבע כי בניגוד לאמור בחוות הדעת הרפואית, התסמונת קיימת וכי קיים קשר סיבתי בין קיומה לבין שירותו הצבאי של המערער - אזי יש מקום שתידרש לשאלת קיומם של הקריטריונים לפי סעיף 32א לחוק, ובפרשנות הרחבה כפי שפורטה לעיל. כך גם יכול ותמצא הועדה לנכון - לפי שיקול דעתה - להחזיר נושא זה לבחינת קצין התגמולים. 30.והנה, לאחר הכנת פסק הדין, ניתן פסק דין בבג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון (ט.פ.) מיום 30.7.08. דומה כי מתוך פסק הדין עולה באופן ברור, כי ככל שעסקינן בהתיישנות ובבחינת סעיף 32א לחוק, בנסיבות הדומות למקרה דנן, הרי עמדת קצין התגמולים הינה כי יש לבדוק תחילה את הקשר הסיבתי, ובלבד שנמצאו תימוכין לאותם אירועים נטענים, להבדיל מהתוצאה - בכל הקשור לנושא רישום חבלה חמורה. ודוק: אם אכן הפרשנות הבלעדית עניינה רישום התוצאה, הרי לכאורה לא היה מקום לאשר פסק בית המשפט שם. נמצאנו למדים כי גם לאור פסק הדין האמור, הפרשנות בכל הקשור ליישום הוראות סעיף 32א לחוק הינה הפרשנות הרחבה וכמפורט לעיל. דהיינו, כי די בקיומם של תימוכין לאירועים הנטענים, אף אם לא קיימים תימוכין לגבי רישום תוצאה - וקביעת קשר סיבתי בין אותם האירועים למצב הרפואי הנטען, להכרה ולהארכת תקופת ההתיישנות. 31.אשר על כן, הייתי מציע לקבל את הערעור ולהורות על החזרת הדיון לועדה, ובהתאם להנחיות דלעיל. המשיב ישלם למערער את הוצאות הערעור וכן 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ שכ"ט עו"ד. י' שנלר, שופט - אב"ד כב' השופט ד"ר ק' ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט כב' השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ישעיהו שנלר, אב"ד. רפואהרשומה רפואיתהתיישנות