1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ב' אוקון) מיום 12.6.2000, ובו נדחתה על הסף תובענתם הכספית של המערערים נגד המשיב מחמת התיישנות. 2. המערערים היו נשואים בעבר זה לזה. הם התגרשו בשנת 1993. תחילתו של סיפור המעשה שהביא להגשת תביעתם מחזירתנו לאחור שנים רבות. המשיב, שהינו עורך-דין, פעל בשנים 1987-1986 כפרקליטו של המערער 1 (להלן - המערער) בנוגע לסכסוך שבין המערער לבין אחר ציון לוי (להלן - החייב). תביעתם של המערערים נגד המשיב הוגשה לבית-משפט השלום ביום 9.1.2000. בתביעה הם עתרו לחייב את המשיב לשלם להם פיצויים בסכום של 500,000 ש"ח. לפי האמור בתביעה, קיבל החייב מהמערער בשנת 1985 הלוואה בסכום של 100,000 דולר. מקורם של הכספים היה בתמורה שנתקבלה ממכירת בית שהמערערת 2 (להלן - המערערת) ירשה מהוריה. החייב התחייב, לפי הסכם מיום 5.12.1985 בינו לבין המערער, לשלם ריבית דולרית בשיעור מסוים ובמועדים מוסכמים. כמו כן נקבע בהסכם כי קרן ההלוואה תוחזר לאחר שהחייב יקבל דרישה מראש של 30 יום. ההסכם כלל הוראות נוספות שאין צורך להתייחס אליהן. להבטחת החזר ההלוואה, כך לפי האמור בתביעה, מסר החייב למערערת שטר חוב בחתימתו ובחתימת ערבות של בנו רונן לב (להלן - הבן). צילומו של שטר החוב צורף כנספח לכתב-התביעה (נספח 2). מדובר בשטר שנקוב בו סכום של 150,000 ש"ח, הנחזה להיות חתום על-ידי החייב כעושה ועל-ידי הבן כערב (שטר זה ייקרא להלן - שטר החוב). ביום 5.5.1986 נדרש החייב להחזיר את ההלוואה. על-כן בהתחשב באמור בהסכם היה על החייב להחזיר את קרן ההלוואה ביום 5.6.1986. החייב לא החזיר את ההלוואה. בעקבות זאת שכרו המערערים את שירותיו של המשיב. הלה הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב והבן לבית-משפט זה (ת"א 2472/86). במסגרת התובענה נתבקש צו עיקול על נכסים שונים של החייב ובנו, ביניהם הייתה וילה של החייב בכפר שמריהו. בית-המשפט נעתר לבקשת העיקול ביום 19.9.1986. בעקבות הטלת העיקולים התנהל משא ומתן בין המערערים לבין החייב. החייב היה מיוצג על-ידי עורך-הדין א' שוטלנד ואילו המערערים על-ידי המשיב. בינתיים הסתבר, כי החייב עשה הסכם ובו התחייב למכור את הווילה שבבעלותו. ביום 28.9.1986 הושג הסכם פשרה בין הצדדים (החייב והמערער). הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין בבית-משפט זה ביום 20.10.1986. בהסכם הפשרה נטל על עצמו החייב, בין היתר, לשלם באמצעות פרקליטו סך בשקלים השווה ל-50,000 דולר מתוך התמורה של מכירת הווילה. להבטחת החזר הסכומים שבהסכם הפשרה נמסרו שטרי ביטחון שנעשו על-ידי אחרים. המערער התחייב מצדו הוא לגרום לביטול העיקול שהוטל על הווילה. בכתב-התביעה טענו המערערים, בין השאר, כי המשיב הביא להסרת עיקולים על נכסים אחרים מעבר למוסכם בהסכם הפשרה. המערערים הוסיפו וטענו כי הסכם הפשרה הופר על-ידי החייב, ואף על-ידי פרקליטו שלו. בחודש אוקטובר 1987 שוחרר המשיב מייצוגם של המערערים. עד אותה עת הוא הצליח לגבות על חשבון החוב שהגיע מן החייב סך של 29,500 דולר בלבד. במכתב מיום 4.10.1987 שנשלח על-ידי המערערים למשיב הם הודיעו לו, כי הם משחררים אותו מהמשך הטיפול בסכסוך עם החייב. התפתחויות נוספות שיש לפרטן, ואשר הועלו בכתב-התביעה על-ידי המערערים, היו אלה: בסוף שנת 1992 ננקטו הליכים לביצוע שטר שניתן על-ידי החייב בערבותם של שלושה במסגרת הסכם הפשרה. ההליכים ננקטו באמצעות פרקליט אחר ולא על-ידי המשיב, שכאמור שוחרר מן הייצוג. בשנת 1993 הגיש המערער באמצעות פרקליט אחר תביעה נגד עורך-דינו של החייב. התביעה נדחתה על-ידי בית-משפט השלום. בתביעתם טענו המערערים כי הם היו מעוניינים שהמשיב יופיע כעד באותה תביעה אך הוא סירב ליתן תצהיר עדות ראשית ובסופו של דבר לא העיד. יצוין כי בשלב מסוים הוכרז החייב פושט רגל. המערערים הצליחו לגבות אך חלק קטן מן הסכום המגיע להם לטענתם מן החייב. המערערים העריכו את נזקיהם בסכום של 1,309,989 ש"ח, אך משיקולי אגרה העמידו את תביעתם על סכום של 500,000 ש"ח. בתביעה שהוגשה נגד המשיב נטען כי הוא נהג ברשלנות בייצוגם של המערערים מבחינות שונות, בין השאר לעניין הייצוג במסגרת המשא ומתן לפני הסכם הפשרה ובכל הנוגע לביטול העיקולים שהוטלו על נכסיו של החייב. כמו כן נטען בתביעה, כי המערערים נכשלו בתביעתם נגד פרקליטו של החייב משום שהמשיב סירב להעיד מטעמם. 3. עניין נוסף שעלה בתביעה והדורש התייחסות נפרדת נוגע לשטר החוב. כזכור, מדובר בשטר שניתן במסגרת הסכם ההלוואה המקורי. שטר החוב היה על סכום של 150,000 ש"ח. על-פי הנטען בתביעה, שטר החוב נמסר לידי פרקליטם החדש של המערערים רק בסוף חודש אוקטובר 1993. גירסתם של המערערים בכתב-התביעה הייתה כי שטר החוב לא נמסר לידי המערערת בעת שהמשיב שוחרר מן הייצוג בחודש אוקטובר 1987. 4. המשיב הגיש כתב-הגנה. בסעיף הראשון שבו טען המשיב כי יש לדחות או למחוק את התביעה על הסף בשל היעדר עילה, בשל היותה קנטרנית וכן בשל התיישנות. טענת ההתיישנות הועלתה אף בסעיפים נוספים של כתב-ההגנה (סעיפים 13(ב) ו-24 (ג)). בסעיף 41 לכתב-ההגנה נכתב כי משייקבע מועד לקדם-משפט תוגש בקשה לסלק את התובענה על הסף מחמת התיישנות. המערערים הגישו כתב-תשובה. נחזור לכך בהמשך. 5. ביום 28.2.2000 ניתנה על-ידי בית-משפט קמא החלטה ובה נאמר כי קדם-משפט יתקיים ביום 12.6.2000. באותה החלטה אף נקבע, כי בקשה הנוגעת לעניינים המנויים בתקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) תוגש לבית-המשפט ולצד שכנגד עד 30 יום לפני ישיבת קדם-המשפט, וכי התשובה לבקשה תוגש עד 10 ימים לפני הישיבה. הצדדים התייצבו לקדם-משפט במועד שנקבע - 12.6.2000. עד לאותה ישיבה לא הוגשה בקשה על-ידי המשיב לסילוק התובענה על הסף בגין התיישנות. מפרוטוקול הדיון של ישיבת קדם-המשפט עולה, בין היתר, כי המערערת הגישה בו במעמד תגובה בכתב לגבי טענת ההתיישנות. בסופו של הדיון נתן בית-המשפט את פסק-דינו נושא הערעור. בפסק-הדין נאמר, בין היתר, כי "במקרה זה יכולים היו התובעים לדעת על קיומו של השטר, ומתברר כי ידעו על קיומו בפועל. בנסיבות אלה, היה עליהם להגיש את תביעתם בתוך התקופה הרלוונטית, לאמור, בתוך 7 שנים ממועד הפסקת הייצוג או בתוך 7 שנים מתקופה סמוכה לכך" (עמ' 3 של פסק-הדין). 6. בערעור מועלות שתי טענות מרכזיות: האחת מתייחסת להיבט דיוני מסוים של טענת ההתיישנות; האחרת נוגעת לעיצומה של טענת ההתיישנות בכל הנוגע לשטר החוב. לגבי הטענה הראשונה, עמדת המערערים היא שהערכאה הדיונית טעתה כאשר נזקקה לטענה בלא שהמשיב הגיש בקשה בעניין ובלא שהעלה את הטענה בעת הדיון בקדם- המשפט. המערערים מלינים על כך שבית-המשפט דלמטה העלה מיוזמתו את סוגיית ההתיישנות במסגרת קדם-המשפט. לעניין הטענה הנוספת, גירסתם של המערערים היא כי שטר החוב לא היה בידיהם עד שהוחזר למערערת בחודש דצמבר 1993. לפי השקפתם, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מעת שהשטר הועבר למערערת. מניין תקופת ההתיישנות מאותה עת מראה, כך לפי המערערים, שתקופת ההתיישנות טרם חלפה, שהרי התובענה הוגשה בחודש ינואר של שנת 2000. לדעתנו, יש לדחות את הערעור. 7. במקרה מתאים אפשר לקבוע על סמך כתבי-הטענות, ובלא צורך בשמיעת ראיות, שדינה של תובענה לסילוק על הסף בשל התיישנות. אין ספק שבמסגרת קדם-משפט רשאי בית-המשפט לסלק תביעה על הסף: תקנה 143(8) לתקנות. במקרה הנוכחי אמנם כתב בית-המשפט בהחלטה שקבעה ישיבה לקדם-משפט, כי בקשה בעניינים שבתקנה 143 תוגש לבית-המשפט לקראת הישיבה האמורה. אף שהדבר לא נעשה, הרי היה בית-המשפט רשאי להעלות עניין זה מיוזמתו במסגרת קדם-המשפט. הגם שבכתב-ההגנה נאמר כי תוגש בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, ואף שבפועל לא הוגשה בקשה כאמור, לא היה ניתן להסיק מן החומר שעמד בפני בית-המשפט כי המשיב ויתר על טענת ההתיישנות. על-כן ייתכן שהמשיב היה מעלה את הטענה רק בסיומו של ההליך, לאחר שמיעת הראיות. בית-המשפט נהג כהלכה כאשר העלה את שאלת ההתיישנות מיוזמתו הוא. כל המעיין בכתבי-הטענות של הצדדים היה מתרשם שטענת ההתיישנות הינה טענה מרכזית של המשיב. אם ניתן לייעל את ההליך באופן שסוגיה מעין זו תוכרע תחילה, הרי כך בהחלט יש לעשות במסגרת קדם-משפט. בשלב קדם-המשפט ראוי ורצוי כי בית-המשפט יגלה מעורבות ויוזמה נרחבות יותר מאשר בשלביו האחרים של המשפט, השלב הקודם - הוא שלב כתבי-הטענות, והשלב המאוחר לקדם-המשפט - הוא השלב שבו נשמעות הראיות. כפי שנאמר על-ידי ד"ר שלמה לוין: "אמנם רצוי שבעלי הדין יגישו לקראת הדיון בקדם משפט את כל הבקשות הראויות להגשה, שאם לא יעשו כן, אפשר שיחמיצו את המועד להגשתן, אך השופט אינו קשור בהפעלת סמכויותיו בהגשת בקשה והוא יכול לנקוט ביזמה.. ." (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [2], עמ' 127, 152). כפי שצוין, למערערים ניתנה הזדמנות בבית-משפט קמא להשיב לטענת ההתיישנות והם אף הגישו תגובה בכתב. בנסיבות אלה, וכאשר ברור שהמשיב לא ויתר על טענת ההתיישנות, אין להלין על השופט בערכאה הדיונית עת שפעל כפי שפעל במסגרת קדם-המשפט. 8. המערערים מיקדו את השגתם נגד פסק-הדין לגופו לגבי שטר החוב. כאמור, שטר החוב נחתם עוד בשנת 1985. לא יכול להיות ספק בדבר שהמערערים ידעו על עצם קיומו של השטר כבר אז. טענתם היא שהשטר הוחזר למערערת על-ידי המשיב רק בחודש דצמבר 1993. ברור, כי אם מונים את תקופת ההתיישנות של 7 שנים בכל הנוגע לתביעה נגד המשיב מעת שהוא שוחרר מייצוג המערערים בשנת 1987, הרי התקופה שעד להגשת התביעה נגדו חלפה זה מכבר. אכן, אפשר שהמירוץ של תקופת ההתיישנות לא יתחיל כלל או אף ייעצר (סעיף 7 ואילך של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). הדרך הדיונית הנכונה להעלות טענה בדבר אי-תחילת מניין התקופה או עצירתה הינה באמצעות כתב-תשובה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ [1], בעמ' 474). המערערים אמנם הגישו כתב-תשובה. בסעיף 1 לכתב-התשובה הם טענו כי העובדות המהותיות המהוות יסוד לתביעתם נעלמו מעיניהם מסיבות שאינן תלויות בהם. מגמתו של טיעון זה הייתה, כמובן, להכניס את העניין למסגרת של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. באותו סעיף נקבע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה בשל סיבות שלא היו תלויות בו, שאף בזהירות סבירה הוא לא היה יכול למונען, יתחיל מירוץ ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע אותן עובדות. כבר מכתב-התביעה שהגישו המערערים ברור מאליו כי הם ידעו בתחילת הדרך, היינו בשנת 1985, על דבר קיומו של שטר החוב. העובדה כי שטר החוב לא היה בידי המערערים אינה מעכבת את מירוץ ההתיישנות. יש לזכור, כי התביעה שהגישו נגד המשיב הייתה בגין רשלנותו הנטענת בטיפול המשפטי שניתן להם. על-כן כאשר אין מחלוקת על כך שהם ידעו על דבר קיומו של שטר החוב כבר משנת 1985, אין זה משנה כלל שהשטר הגיע לידי המערערת אך בשנת 1993. על-כן צדק בית-משפט קמא כאשר החליט במסגרת קדם-המשפט לסלק את התובענה על הסף. 9. אנו מחליטים אפוא לדחות את הערעור. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. שטרהתיישנות