לפניי בקשה במסגרתה נתבקש בית המשפט לסלק על הסף תביעת שיבוב שהוגשה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 בסך של 207,250 ₪, מחמת התיישנות ומעשה בית דין. גדר הדיון הניזוק נחבל באופן קשה כאשר תלמיד תיכון היכה אותו בבית החזה (להלן: אירוע הנזיקין או האירוע). כתוצאה מהאירוע הניזוק נותר מחוסר הכרה כארבע שנים עד למותו. המל"ל שילם לניזוק גמלאות - קצבת נכות כללית בגין ילד נכה וכן קצבת שירותים מיוחדים ובגין גמלאות אלה תובע החזר גמלאות מהנתבעים. בבקשתה טענה הנתבעת כי בתביעת שיבוב של המל"ל נמנית תקופת ההתיישנות של המל"ל החל מיום שבו נפגע הניזוק והפנתה לפסק דין ע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית יצחק ואח' (לא פורסם) ניתן ביום 18.12.2001) (להלן: ע"א המל"ל נ' עמית), לטענת הנתבעת במקרה דנן הנפגע עמאר חילף ז"ל (להלן: הניזוק), נפגע ביום 3.11.2003, זהו היום שבו נולדה עילת התביעה ולפיכך חלפו שנתיים מתום תקופת ההתיישנות ודין התביעה להידחות. עוד טענה הנתבעת בבקשה, כי ביום 16.3.2006 הגישו הוריו ואפוטרופסיו של הנפגע תביעה בשמו לתשלום נזקי גוף (ת.א 339/06) וביום 21.2.2010 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, לפיו ישלמו הצדדים השונים לעיזבון הניזוק מעל 450,000 ₪. בהסכם נכתב כי הסכומים ששולמו "הינם לסילוק מלוא תביעותיהם ונזקיהם של התובעים, בלא יוצא מהכלל, לרבות תביעות מיטיבים למיניהם". לטענת הנתבעת, בהתאם להסכם הפשרה המחלוקת בין הצדדים הסתיימה והוא כלל אף תביעות מיטיבים ובכללם המל"ל. נטען כי המל"ל הינו חליפו של הניזוק ובהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, מושתק מלתבוע את הנתבעת באותה העילה והסתיימה בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. התובע טען בתגובה כי התביעה הוגשה בשל פגיעתו של הניזוק, יליד 26.5.1987, בעקבות אירוע מיום 3.11.2003 אשר גרם לפטירתו ביום 17.10.2007. הניזוק היה קטין במועד התאונה ובהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בחישוב תקופת ההתיישנות לא תבוא במניין התקופה שבה עדיין לא מלאו לנפגע 18 שנים, שהרי אלמלא נפטר הנפגע הייתה לו זכות תביעה עד ליום 26.5.2012. המל"ל נכנס בנעליו של הניזוק שכן מדובר בתביעת שיבוב ותקופת ההתיישנות המיוחסת לניזוק עד גיל 25, חלה גם על המל"ל. לעומתו, הדגישה הנתבעת כי מדובר בתביעה שהוגשה בחייו של הניזוק ולכן התובע בא בנעליו של הניזוק ולא יורשיו. עוד טען התובע, כי עילת התביעה נוצרה ביום פטירתו של הניזוק וכי הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע שבעת פטירתו של אדם, עילות התביעה שעמדו לו יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. התובע הוסיף כי לא היה צד להסכם הפשרה שנחתם בעניינו של הניזוק ואין בנוסחו כדי למנוע תביעת שיבוב. הנתבעת השיבה לתגובת התובע וטענה כי הטעם העומד מאחורי סעיף 10 לחוק ההתיישנות לגבי הארכת תקופת התיישנות לקטין תחל בהגיעו לגיל 18, הינה כי הקטין אינו יודע לנהל את ענייניו, אולם משנפטר הניזוק אין מקום להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות. נוסף על כך, נטען כי אין להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מיום מות הניזוק משום שהתביעה היא לשיבוב בגין הטבות שניתנו לנפגע בחייו. בדיון שהתקיים בפניי ביום 18.10.2012, טען התובע כי אף אם יונח שדין יורשיו של הניזוק כדין המל"ל, תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ממועד הפטירה של הניזוק. הנתבעת טענה, כי במצב שבו ניזוק נפטר מוארכת תקופת ההתיישנות לאחר מותו תקופת ההתיישנות היא מעבר לשבע שנים, מצב זה אינו הגיוני ואינו מתיישב עם המגמות בפסק דינו של כב' השופט עמית ברע"א 901/01 הוועדה של האנרגיה האטומית נ' עדנה גיא ליפל (לא פורסם) ניתן ביום 19.9.2010. הנתבעת הפנתה לחוק הביטוח הלאומי וטענה כי על הניזוק להודיע למל"ל על קיומה של תביעה נגד המזיק או הצד השלישי, בעוד אין כל חובה על המזיק לעדכן את המל"ל בדבר קיומה של תביעה מצד הניזוק. עוד טענה, כי הניזוק עשוי להרוויח מעצם הדיווח 25% מגובה הפיצוי או להפסיד את גמלתו במצב שלא דיווח ואילו המזיק לא היה רשאי לקחת בחשבון בעת חישוב הפיצויים ששילם לניזוק את תגמולי המל"ל ששולמו או שהיו צפויים להתקבל, וזאת בהתאם לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 86 לפקודת הנזיקין. דיון והכרעה אין למעשה מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות ולמועדים הנוגעים לעניין: · ביום 26.5.1987 נולד הניזוק. · ביום 3.11.2003 אירע אירוע הנזיקין. · ביום 16.3.2006 הגיש הניזוק תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה. · ביום 17.10.2007 נפטר הניזוק. · ביום 21.2.2010 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין עזבון הניזוק לבין המזיקים ובכלל זה, הנתבעת. · ביום 13.5.2012 הוגשה התובענה. הלכה ידועה היא, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לסילוק תובענה על הסף במשורה, מן הטעם שיש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט. כך, כמדיניות שיפוטית, נוטה בית המשפט שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות. עם זאת, "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעל הדין לכלל הציבור, שמשמעותו להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך. מנגד יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה להגשת תביעה, שמעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע. לזאת מימד בבכרה בזכות הגישה של בעל-דין לערכאות המשפט, המתבטא בנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה" א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית בעמ' 118. משכך נקבע, כי "מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות... על בית המשפט לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ואת אינטרס הציבור שפעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר" (עא 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה א שמעונים לא פורסם, ניתן ביום 6.1.10). בענייננו, למל"ל עומדת זכות השיבוב בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המל"ל טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק כפי שנקבע בהלכה הפסוקה (רע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מסדר פאטי ביני פראטללי, לא פורסם, ניתן ביום 11.5.2008): "אין לכחד כי התשובה לשאלה שבפנינו אינה חד-משמעית וניתן למצוא טעם והיגיון הן בגישתו של בית המשפט המחוזי הן בגישתו של בית משפט השלום (שהתקבלה גם בפסק-דין אחר של בית המשפט המחוזי - בש"א 5037/04, ת"א 3082/01 המוסד לביטוח לאומי נ' בורוכוב, ניתן ביום 30.5.2004). אין מחלוקת על כך שזכותו של המוסד כלפי המשיבים היא זכות סוברוגציה. הסוברוגציה גודרת את זכותו של המוסד להשבה בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המוסד טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק (ראו ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 749; ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433). 6. עם זאת, הסוברוגציה אינה מילת-קסם הפותרת כל קושי או הנותנת מענה לכל קושיה. בית המשפט המחוזי הצביע נכונה על המלאכותיות שיש בהארכת תקופת ההתיישנות בתביעת המוסד בגין מאפיינים אישיים של הניזוק (כמו קטינות). בהקשר זה יש לציין כי מלאכותיות זו היא לעיתים חלק מרעיון התחלוף (סוברוגציה), שהרי לעולם נעליו של הניזוק אינן תפורות בדיוק לפי מידותיו של המוסד המבקש להיכנס בהן. לתחלוף יש חריגים, והזהות בין המוסד לבין הניזוק אינה מלאה (ראו עניין עמית הנ"ל; פסק-דינה של השופטת חיות בע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103; וכן פסק-דיננו בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" - חברה לביטוח בע"מ,). אולם הכלל שנקבע בפסיקה לגבי התיישנות הוא כי "הגנה דיונית העומדת למזיק כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם נגד המוסד לביטוח לאומי" - עניין עמית הנ"ל. ועוד נקבע שם: ... אין, לעומת זאת, בדין, הוראה חריגה לעניין ההתיישנות, והתוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה, יוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק, לבין הזכות העומדת לו, למזיק, בעניין זה, כנגד המוסד... בהיות טענת ההתיישנות טענה המופנית כאמור, כנגד הזכות, ולא כלפי בעל הזכות תעמוד היא כלפי המוסד כמו כלפי הניזוק. התיישנות תביעתו של הניזוק מקימה אם כן, מכוח התחלוף, מחסום גם לתביעתו של המוסד, ומכאן מתבקשת המסקנה כי גם צדו השני של המטבע נכון: כל עוד לא התיישנה תביעתו של הניזוק לא נסתם הגולל (מחמת התיישנות) גם על תביעת השיבוב של המוסד. בפרשת עמית אף הודגש כי לגבי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו אי-ידיעה של התובע את העובדות המהוות את עילת התובענה, "ידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד"; בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי בעניין בורוכוב הנ"ל, כי "כפי שידיעתו של המוסד היא כידיעתו של הניזוק, כך 'גילו' של המוסד הוא כגילו של הניזוק, והמוסד הנכנס לנעליו של הניזוק, זוכה בהארכת תקופת ההתיישנות, כמו בניזוק". דברים אלי מקובלים אף עלי והתוצאה היא שבמקרה זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי." ואולם, הלכה פסוקה זו מתייחסת למצב בו לא נפטר הניזוק, כבענייננו. במקרה דנן, עילת התביעה של הניזוק נוצרה ברגע אירוע הנזיקין קרי בשנת 2003. הנתבעת יחד עם מזיקים נוספים פיצו את עזבון הניזוק במסגרת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. כאמור, התביעה הוגשה בחייו של הניזוק והצדדים הגיעו להסכם פשרה לאחר שנפטר, עם עזבונו, לפיו בכפוף לסכום הפיצוי ששולם, תסולקנה כל תביעותיו של הניזוק או חליפיו. לאחר שנפטר הניזוק עברה זכותו לעזבונו ומכיון שהתובע בחר להגיש תביעתו רק לאחר מות הניזוק הרי שלשיטת הנתבעת נכנס לנעלי העזבון ודיני ההתיישנות החלים עליו שונים מאלו החלים על הניזוק הקטין בעת האירוע, כפי שקובעת ההלכה הפסוקה (בעא 1945/09 עזבון המנוחה סמניה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר, לא פורסם, ניתן ביום 19.1.12): "8. ואמנם, ברוח זו פסק השופט י' עמית, שכבר נדרש לסוגיית העברת זכות התביעה מהתובע המקורי לתובע נעבר, כי: ...בשל העברת הזכות, לזהותו של התובע החליף עשויה להיות השלכה על עילות ההשעיה של מירוץ ההתיישנות, אם לחידוש המירוץ ואם להשעייתו. כך, לדוגמה, אם התובע המקורי הוא קטין בן שנה שהלך לבית עולמו, קשה להלום כי עילת ההשעיה של קטינות 'תדבק' בתביעה למשך 17 שנים נוספות. במקרה כאמור, העברת הזכות לתובע-הנעבר הבגיר, תפסיק את פעולת עילת ההשעיה ותחדש את מירוץ ההתיישנות. מנגד, לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות) (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל ([לא פורסם], 19.9.2010), סעיפים 60-58 לפסק דינו של השופט י' עמית, ההדגשות הוספו - א'ר'). אכן, על מנת להכריע בשאלת תחולתן של הוראות ההשעיה, יש לבחון אם עילות ההשעיה מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאמור: התובע הנעבר. בענייננו, זכות התביעה של הקטין-המנוח הועברה אל הוריו-יורשיו. הרציונל העומד מאחורי הארכת תקופת ההתיישנות לקטינים, אינו חל ככל שמדובר בבגירים. במקרה שכזה, לא מתקיימת ההצדקה להחלת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שכן אין כל מניעה שהוריו של הקטין יגישו את התביעה בשם העיזבון בתוך תקופת ההתיישנות. מתן אפשרות לתובעים בגירים, הכשירים להגיש את התביעה, להשהות את הגשת התביעה לתקופה של עד 18 שנים בלא הצדקה של ממש, פועלת גם בניגוד לתכליות הכלליות של הסדר ההתיישנות (לפירוט תכליות אלה, ראו רע"א 2368/08 אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 38 ([], 10.7.2011). 9. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי בסיס להשוואה שמבקשים המערערים לערוך בין פסק-הדין ברע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראוטלי ([לא פורסם], 11.5.2008) לבין המקרים שלפנינו. באותו עניין מדובר היה בתקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד מזיק, בגין גמלאות ששילם לניזוק (קטין) חי. מדובר היה במשולש היחסים שבין "מזיק-ניזוק-מיטיב", המאפיין את תביעות התחלוף, והמביא בחשבון את יחסי הגומלין בין שלושת הגורמים האמורים. בענייננו, לעומת זאת, עומדת לדיון מערכת יחסים דו-צדדית, כשהתובעים הם היורשים בשם העיזבון, הנכנס בנעלי הניזוק המנוח. פתרון הסוגיה צריך שימצא במאפייניה הייחודיים של תביעת היורשים בשם העיזבון ועל פי תכליותיהם של דיני ההתיישנות; תביעת התחלוף אינה מקור השוואה מתאים או רלוונטי לענייננו. לסיכום, בצדק קבעו בתי המשפט המחוזיים בשני התיקים שלפנינו כי אין להחיל את סעיף 10 לחוק ההתיישנות על התביעות שהוגשו בשם עיזבונם של הקטינים המנוחים על-ידי יורשיהם הבגירים. מסקנה זו משתלבת עם תכלית סעיף 10 לחוק ההתיישנות בפרט ועם תכליות הסדר ההתיישנות וסדרי הדין, בכלל. לפיכך, הייתי מציע לדחות את טענות המערערים בעניין זה." את קביעותיו של כב' השופט ריבלין הסביר ויישם כב' השופט הנדל בהמשך פסק הדין ואף בנוגע למקרה דנא בו הניזוק, שהיה קטין בעת האירוע, נפטר עת היה בן 20 שנה וקבע: "במצב בו הקטין נפטר לאחר שהגיע לבגרות אך טרם הסתיימה תקופת ההתיישנות כלפיו, אורך תקופת ההתיישנות של המוריש יהא זהה לתקופת ההתיישנות שנותרה לקטין לו היה נשאר בחיים, אך בכל מקרה לא תהא פחותה משנה. ... לאור הקביעה האמורה של המחוקק הישראלי, לפיה בהגיע הקטין לגיל 18 זכאי הוא ל-7 שנים מלאות, אין הצדקה להבחין בין מצב זה לבין זכויותיו של חליפיו הבגירים. דהיינו, בהנחה שתקופת ההתיישנות לא הסתיימה לגבי המוריש הקטין, ההורים יזכו לתקופת התיישנות שתחפוף לתקופה שנותרה לקטין באותו שלב תוך הפסקת ההשהיה. תקופה זו לא תעלה על 7 שנים, אך בכל מקרה לא תהא קצרה משנה אחת. אמנם, בניגוד לקטין שהגיע לגיל 18, הם היו בגירים אף קודם לכן, ויכולים היו להגיש תביעה בשמו בתור אפוטרופסיו. אולם, מעמדם הקודם כאפוטרופסיו אינו רלוונטי למעמדם הנוכחי כיורשי זכויותיו; ומה עוד שאין הכרח בכך שיורשיו של הקטין היו אפוטרופסיו עובר לפטירתו. על כן, אין הצדקה לשלול מהם את שבע השנים המלאות להן זכאי הקטין שהגיע לבגרות. כך, כמדומה, גם עולה מהגיונם של הדברים לאור ההכרעה אליה הגענו בפסק דין זה. ניתן היה לראות את החליף כממשיכו לכל דבר של התובע המקורי, על מחדליו ועל הגנותיו הייחודיות, ולהעניק לו יכולת תביעה במשך כל השנים שנותרו לתובע המקורי. משהכרענו שאין הדין כן, אנו רואים אותו כאישיות חדשה. כשם שזו איננה נהנית מהגנותיו של התובע המקורי, כך גם אין היא נפגעת ממחדליו באי-הגשת תביעה. בראייה זו, הוא תובע חדש. הוא אינו נהנה או נפגע מזכויותיו הדיוניות של התובע הקודם. כלל זה חייב לפעול בשני הכיוונים. ואם ישאל השואל, האם אין סתירה לאמור בכך שבמצב שהשעון החל לפעום וחלפה תקופה, הדבר נלקח בחשבון ויורד מהתקופה לה זכאי החליף? למשל, אם הקטין בדוגמה האמורה הגיע לגיל 19, ונותרו לו 6 שנים לתבוע. היה ונפטר באותו שלב, יורשיו רשאים לתבוע בתוך 6 שנים ותו לא, כאמור בסעיף 18. התשובה היא שיש לבחון את התוצאה לא רק מנקודת מבטו של התובע הישן לעומת התובע החדש, אלא גם לפי ראייתו של הנתבע. אחד הרציונאלים למוסד ההתיישנות הוא התחשבות באינטרס של הנתבע, שאיננו חייב לשמור את ראיותיו לעד. ... במסגרת חוק ההתיישנות, סעיף 18 מגן על אינטרס זה של הנתבע, וקובע שהחליף אינו נהנה משבע שנים חדשות, אלא מאלו שנותרו לתובע המקורי. ברם, קביעה זו מבוססת על התחשבות בנתבע, שמכלכל את צעדיו בהתחשב בשנים שחלפו ללא תביעה. במקרה דנא מדובר בנתבע שיכול היה לצפות לתביעה במשך שנים ארוכות, ועל כן רציונאל הסעיף אינו תקף לגביו." מאחר ובעת שנפטר היה הניזוק בן 20 שנה ונותרו לו כחמש שנים עד ליום 25.5.2012, לא התיישנה התובענה במיוחד לאור היותה תביעת שיבוב. מעשה בית דין עוד טוענת הנתבעת כי יש לסלק על הסף את התובענה מחמת מעשה בית דין מתביעת הנזיקין שהגיש הניזוק בבית המשפט המחוזי, לנוכח אופייה של תביעת המל"ל תביעת שיבוב. (רע"א 9475/02, רע"א 9823/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', לא פורסם, ניתן ביום 27.12.04). בע"א 3097/02 שביט מלמד ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, (להלן: פס"ד מלמד) נקבע כי "המוסד עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, ובהעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים לניזוק, נופלת גם עילת ההשבה של המוסד. המוסד נדרש, איפוא, להוכיח, בגדרי תביעת ההשבה שלו, גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק. עם זאת, מימושה של זכות ההשבה אינו תלוי ברצונו של הניזוק, והמוסד רשאי להפעילה אף עם הניזוק עצמו אינו עומד לתבוע פיצויים מן המזיק" עוד נקבע, כי כאשר בית המשפט דן בתחולת כלל ההשתק מחמת מעשה בית דין על תביעת ההשבה של המל"ל לא יכול לצמוח השתק עילה, "שכן הזכות לתבוע את הגמלאות נשללת מידי הניזוק ועוברת אל המוסד עם קרות מעשה הנזיקין". ואולם, ככל שעסקינן בהשתק פלוגתא, "קיים ספק באשר לכוחו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי להקים השתק פלוגתא, אף בפני בעלי הדין עצמם, וזאת בשל שהוא ניתן בדרך הפשרה... מכל מקום, ברור שהוא אינו יכול לכבול את המוסד לביטוח לאומי במעשה בית דין, שהרי המוסד לא היה צד להליך, והוא גם אינו קרוב מן הבחינה המשפטית למי מבעלי הדין". ההליך בתביעת הנזיקין בבית המשפט המחוזי הסתיים בפשרה ועל כן, קיים ספק האם בכוחו להצמיח "השתק פלוגתא". יתרה מזו, בפסק הדין נקבע, כי "לכאורה - ואיני נדרש להכריע בכך כאן - גם כאשר מתבררת שאלת אחריותו של המזיק כלפי הניזוק ומוכרעת לגוף העניין, ספק אם ניתן לראות את הניזוק, מראש, כמי שמייצג, במסגרת תביעת הפיצויים שלו כנגד המזיק, את עניינו של המוסד כנגד המזיק... הנימוקים האמורים נותנים, איפוא, טעם טוב שלא לקשור את המוסד לביטוח לאומי לתוצאות ההתדיינות שבין הניזוק לבין המזיק, גם כאשר התביעה מוכרעת לגופה". עוד נקבע, כי ישנו "ספק אם ניתן לראות את הניזוק, מראש, כמי שמייצג, במסגרת תביעת הפיצויים שלו כנגד המזיק, את עניינו של המוסד נגד המזיק". משכך יש לבחון האם קיימת "קרבת עניין", ממנה ניתן ללמוד שהניזוק, בעניין מסויים הינו מי ש"ייצג את עניינו של המל"ל" וזאת על רקע ההלכה הפסוקה, כי המזיק והניזוק אינם יכולים להתפשר על היקף זכות השיבוב של המל"ל (ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). ככל שנדרש בכלל, עניין זה יבחן במסגרת בירור התובענה ולא בבקשה לסילוק על הסף. סוף דבר לאור האמור, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא תוספת ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל. תביעת שיבובהתיישנות