1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב - יפו מיום 29.5.12 (השופטת מיכל לויט; בל 37198-08-11), בה התיר בית הדין למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לתקן את כתב ההגנה אשר הוגש מטעמו. הרקע לבקשה: 2. בבית הדין האזורי מתבררת תביעתו של המבקש להכיר בליקוי השמיעה והטנטון אשר מהם הוא סובל לטענתו כפגיעה בעבודה. 3. בקדם משפט שנערך בתיק, טען בא כוח המוסד טענת שיהוי לפי סעיף 84א(א)(3), דהיינו שהתביעה למוסד הוגשה לאחר חלוף שנים עשר חודשים מהמועד בו תועד ליקוי השמיעה לראשונה ברשומה הרפואית או מהיום שבו החלה הירידה בשמיעה על פי קביעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים. בהתייחס לטענת המבקש כי מדובר בהרחבת חזית, הפנה המוסד לכתב ההגנה, וכן טען כי לפי הפסיקה בתביעות שעניינן ביטוח לאומי לא קיימת טענת הרחבת חזית. כמו כן, טענות המוסד לביטוח לאומי בבית הדין לא מוגבלות למכתב הדחייה, מאחר שמדובר בתביעה שנבחנת על פי הפרמטרים הקבועים בחוק. 4. המבקש התנגד להעלאת הטענה בשלב הזה, וטען כי המוסד לא העלה טענתו בעניין סעיף 84א(א)(3) במכתב הדחייה, וגם בכתב ההגנה הטענה לא נטענה במפורש; הפועל היוצא של טענת השיהוי שטוען המוסד הוא טענת התיישנות; אם תוצאת הטענה היא דחיית התביעה יש להתייחס לכך כטענת התיישנות, ולכן על המוסד היה לטעון אותה במפורש בכתב ההגנה. 5. בהחלטה שניתנה במהלך דיון קדם המשפט קבע בית הדין האזורי, בין היתר, כי: 5.1. על פי ההלכה הידועה, כאשר מדובר בהליך המתנהל על פי חוק הביטוח הלאומי, זכאותו של התובע צריכה להיבחן על פי תנאי החוק. כפועל יוצא, כבר הוכרה זכותו של המוסד לביטוח לאומי להעלות בכתב ההגנה טענות הנוגעות לתנאי הזכאות לגמלה, אף אם הדבר לא נכלל במכתב הדחייה נשוא התביעה. 5.2. על פי תקנות סדרי הדין החלות בבית הדין לעבודה, ניתן לבקש תיקון כתבי טענות (כתב תביעה או כתב הגנה) גם בעל פה במעמד הדיון. לפיכך, אף אם לא נטענה "ברחל בתך הקטנה" הטענה בדבר שיהוי על פי סעיף 84א(א)(3) לחוק, לא ראיתי מניעה לאפשר תיקון כתב ההגנה בעניין על פי הטיעון שנשמע במעמד הדיון כעת. 5.3. אינני מקבלת את טענת בא כוח התובע (=המבקש) כי מדובר בטענת התיישנות שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה. מדובר בתנאי זכאות מהותי הקבוע בחוק ולא בהוראה פרוצדורלית של התיישנות. שיהוי אינו התיישנות. 5.4. לפיכך, יראה כתב ההגנה כמתוקן בנקודה זו. גם התייחסות בא כוח התובע במעמד הדיון כעת לעניין סעיף 84א(א)(3) יראה כתיקון כתב התביעה בנושא זה. החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפני. 6. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית הדין האזורי בכך שקבע כי סעיף 84א(א)(3) הוא סעיף שיהוי, שכן מדובר בסעיף התיישנות, ואת טענת ההתיישנות היה על המוסד לטעון בהזדמנות הראשונה, ולא ניתן להעלותה בשלב זה; המוסד מדבר "בשני קולות", כאשר מחד הוא טוען כי מדובר בסעיף שיהוי, ומנגד הוא מבקש מבית הדין שידחה את התביעה על הסף נוכח האיחור בהגשה, ולמעשה טוען להתיישנות, שכן הסנקציה המוזכרת בסעיף 296, שעניינו שיהוי, היא קיזוז בגמלאות ולא דחיית התביעה; ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות היא במכתב הדחייה של המוסד, ומאחר שפקיד התביעות לא דחה את התביעה מסיבה זו, לא ניתן להעלות את הטענה בשלב זה. בנוסף, גם אם לא תתקבל הטענה כי מכתב הדחייה היה ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת המוסד, הרי שהטענה לא הועלתה גם בכתב ההגנה; המבקש לא הסתיר מהמוסד דבר ואף חתם על וס"ר מלא, שאפשר למוסד להזמין את תיקיו הרפואיים של המבקש בזמן הבירור אצל פקיד התביעות. לכן, המוסד יכול היה לטעון את הטענה בעת בירור התביעה במוסד, או בכתב ההגנה, ולא רק בישיבת קדם המשפט; יש פסול בהעלאת טענות בבית הדין כאשר פקיד התביעות לא ציין את הטענה כסיבה לדחייה; העלאת הטענה בשלב כזה ובנסיבות המקרה נגועה בחוסר תום לב; שגה בית הדין בקובעו כי המוסד אינו כפוף להעלאת טענות כטענת התיישנות בכתב ההגנה; שגה בית הדין בקובעו כי המוסד אינו כפוף לטיעון הנטען בכתב ההגנה. 7. לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המוסד. ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטות ביניים בעלות אופי דיוני אותן מקבלת הערכאה הדיונית בפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים [דב"ע נד/3-139 עאיק ואח'-חלבי, ניתן ביום 11.7.94]. 8. לגופו של עניין, לא מצאתי כי יש בהחלטת בית הדין האזורי טעות משפטית או אחרת המצדיקה חריגה מהכלל ומתן רשות ערעור בשלב זה. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי סעיף 84א(א) קובע תנאי זכאות מהותיים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, והוא הדין לגבי פסקה (3) בסעיף זה. 9. נוסיף, כי העובדה שבמכתב הדחייה לא פורט נימוק מסוים לדחיית התביעה, אינה מונעת מהמוסד לביטוח לאומי להעלות טענה זו בבית הדין. לעניין זה יפים דברי השופט פליטמן (כתוארו אז) בעניין עזבון המנוח יוחאי גדיש [עבל (ארצי) 473/03 עזבון המנוח יוחאי גדיש נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.5.05]: ...אין להסיק, שנחה דעתנו מן העובדה כי המוסד דוחה תביעה בנימוק מסויים, המופיע במכתב הדחייה, ולאחר מכן מעלה עילה אחרת לדחית התביעה, הקודמת במדרג בדיקת הזכאות, בדיון בבית הדין. וכבר פסק בית דין זה, כי "מוצאים אנו לנחוץ לחזור ולקבוע את הצורך במתן תשובה מנומקת, ממצה ומפורטת של פקיד התביעות לגבי תביעה של מבוטח או זכאי המוגשת למוסד. זכותו של כל מבוטח או זכאי לגמלה, היא לדעת את הנימוקים המדוייקים של דחיית התביעה... בהתאם לכך יוכל המבוטח או הזכאי לגימלה לכלכל צעדיו ולהחליט אם להגיש תובענה בקשר להחלטת פקיד תביעות" (דב"ע נד/0-251 יעקב זילבר - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ח 61). עם זאת פסקנו אף כי תוצאת אי איזכורו של טעם מטעמי הדחייה "אין בו בפני עצמו משום חסימה 'הרמטית' להעלות את הטענה לפני ערכאת הדין" (דב"ע נג/0-127 המוסד לביטוח לאומי - יעל קרני פד"ע כו 520). לזאת נוסיף, כי לו בכל פעם שפקיד התביעות לא היה מציין את כלל נימוקי הדחייה, היה בית הדין קובע כי רק בשל כך קמה זכאות לתובע, היינו חוטאים להלכה לפיה החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. 10. סוף דבר - הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה לבקשה אין צו להוצאות. שיהויהתיישנות