1. בכתב ההגנה העלו הנתבעים, טענה של התיישנות ביחס לתביעת התובע. התובע עבד אצל הנתבעים עד יום 30.05.90. תביעתו הוגשה ביום 26.03.97. בתביעתו הוא תובע: שכר עבודה, גמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, פצויי פיטורים. בהתאם להחלטת כב' הרשמת הוחלט שבשלב הראשוני תידון שאלת הההתיישנות. ב"כ התובע טען, כי התובע פנה פעמים רבות לנתבעים כדי שישלמו את זכויותיו אולם ללא הועיל. התובע נדחה בלך ושוב עד שהגיש תביעה. הנתבעים הגישו כתב הגנה ולאחר מכן, הוגש כתב תביעה מתוקן ואזי הגישו על ידי בא כוחם הנוכחי, כתב הגנה מתוקן. לטענת ב"כ התובע יש לבחון את חלוף תקופת ההתיישנות מיום ניתוק יחסי עובד ומעביד וכיון שכך לא חלפה תקופת ההתיישנות. לחלופין נטען שיש לראות באמור בכתב ההגנה המקורי "הודאה והדחה" וכיוון שכך, נכנס ענייננו לסעיף 9 לחוק ההתיישנות הדן במקרה בו היתה הודאה בקיום זכות. פסק דין חלקי. 2. בחוק ההתישנות בסעיפים 8,7,6,5, נקבע כדלקמן: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) עשרים וחמש שנה. 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 9. הודאה בקיום זכות הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". התיישנות הזכות להפרשי שכר והזכות לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית. 3. אין חולק, לנוכח פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כי חוק ההתיישנות חל בבית הדין וראה דב"ע נו/45 - 3 מיכאל גנדלר נגד תחנת דלק פז עבודה ארצי פד"ע ל' 25. 4. המועד בו היה על הנתבעים לשלם לתובע את שכרו, היה בתום כל אחד מחודשי העבודה. ההלכה היא כי מי שטוען שהופסק מרוץ ההתיישנות בהתמלא התנאים הקבועים לחוק עליו הנטל להוכיח שאכן התמלאו תנאים אלה, ראה גנדלר שם סעיף 5 לפסק הדין. 5. כאמור טען ב"כ התובע כי יש לראות בכתב ההגנה המקורי טענת הודאה והדחה ובכך נכנס עניינו לסעיף 9 לחוק. לאחר עיון בכתב ההגנה המקורי, לא נוכל לקבל טענה זו. בכתב ההגנה המקורי, כותרתו של הפרק השני סעיף 5-9, הינה, "שכר מולן". סעיפים 9-5, יובאו להלן בשל חשיבותם כך נרשם בסעיפים אלה. "5. מוכחשת זכותו של התובע לשכר מולן. 6. הנתבעים שילמו לתובע את שכרו מדי כל חודש. 7. תביעת התובע בעניין זה התיישנה. 8. מוכחשת זכות התובע לשעות נוספות, כאשר לא עבד שעות נוספות. 9. מוכחשת זכות התובע לשכר בעבודה בשבת, כאשר לא עבד בשבתות. 6. תחת הכותרת של פרק זה, התייחס ב"כ הנתבעים הן לשכר העבודה הרגיל והן לגמול בגין עבודה בשעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית. הצד השוה שלהם, שזה כמו זה שמי שכר. בסעיף 5 הכחיש את זכאות התובע לשכר מולן וציין ששכרו שולם. החובה להוכיח שהיה זכאי לסכום אחר מוטלת על התובע ואין בטענת הנתבעת כי לתובע שולם שכרו משום הודאה וזאת מבחינת דיני הראיות המהותים. 7. אף אם תמצי לומר כי סעיף 6 מהווה הודאה בקיום זכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ובכך אנו מסופקים הרי שסעיף 7, שבא לאחריו וכרוך בעקבו ממהר להדגיש כי התובענה התיישנה לא ניתן לקרוא את סעיף 6 כמנותק מסעיף 7 לכתב ההגנה המקורי. כיוון שכך אנו באים לגדרו של הסיפא של סעיף 9 הממעט מגדר ההודאה מקרה של הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות. כיוון שכך, לא אוכל לקבל את הטענה של הנתבעים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הגשת כתב ההגנה. 8. בהתייחס לגמול עבור המנוחה השבועית ולשעות הנוספות טען ב"כ התובע כי לא הועלתה טענת התיישנות בכתב ההגנה המקורי אלא רק בכתב ההגנה המתוקן. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן ואילו הנתבעים כפועל יוצא מכך היו זכאים להגיש כתב הגנה מתוקן, וכך עשו. בכתב הגנה זה טענו, את טענת ההתיישנות ביחס לגמול בגין עבודה במנוחה השבועית ועבודה בשעות נוספות. לנוכח הוראת סעיף 3 לחוק טען ב"כ התובע, כי אין מקום להזקק לטענת ההתיישנות ביחס לגמול הנ"ל. 9. כאמור לעיל, בפרק השני שכותרותו "שכר מולן" יש התיחסות הן לשכר הרגיל והן לגמול עבור שעות נוספות. הצד השווה שבהם שזה כמו זה שמי "שכר". בסעיף 7 העלה ב"כ הנתבעים את טענת ההתיישנות לרכיבי השכר: הן בענין השכר הרגיל והן הגמול עבור עבודה במנוחה השבועית. אין הרי כל הגיון וטעם להתייחס אליהם בנפרד. נראה שלא היה צורך לחזור פעם נוספת בפרק השני על טענת ההתיישנות. סעיף 7 אינו אומר שהתביעה לשכר חודשי התיישנה, אלא התביעה "בעניין זה" - ועניין זה לדידנו, הינו, כל האמור בפרק שני, בכתב ההגנה כאמור. יש גם לזכור, שהנתבעים הגישו כתב הגנה מתוקן שהחליף את כתב ההגנה המקורי (בעקבות כתב התביעה המתוקן) ובו טענו במפורש פעם נוספת את טענת ההתיישנות, היה זה עוד בטרם החלו הדיונים. אף לגופו של עניין, יש לזכור, שקשה מאוד להוכיח, וגם להתגונן מפני תביעה לשעות נוספות שעילתה לפני למעלה מ- 7 שנים. מכל אחד מהטעמים לעיל, אנו בדיעה שהתביעה המתייחסת לגמול שעות נוספות וגמול עבור עבודה במנוחה השבועית התיישנה ביחס לעבודה שלפני חודש מארס 1990. 10. טענת התובע, כאילו לא ידע זכאותו בשל כך שאינו יודע קרוא וכתוב, אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. כך נקבע בעניין דב"ע נו/45 - 3 גנדלר הנ"ל. בענין גנדלר הנ"ל, נטענה הטענה, כי התובע לא ידע על זכויותיו שנקבעו בחקיקה בהסכם קיבוצי או בצוו הרחבה ובכך ביקש ב"כ התובע להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתישנות. טענה זו נדחתה. כב' הנשיא אדלר, אומר שם כי התובע יכול היה לדעת את העובדות מעיון בתלושי השכר ולשם כך היה יכול להעזר באדם אחר שיודע קרוא וכתוב או בנציג מועצת הפועלים באזור מגוריו. מי שלא עושה כן אין לומר שהוא נהג בזהירות סבירה כאמור בסעיף 8 לחוק. עוד אומר כב' הנשיא, אין לומר שהעובדות "נעלמו" מהתובע במקרה זה מאחר והסיבה היתה תלויה בו בלבד. היה עליו להעזר באדם אחר שיכול היה להבין ולקרוא את העובדות העולות מהתלושים. כיוון שכך, נדחתה התביעה. 11. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי הולך שולל על ידי הנתבעים בכך שהאמין כי שכרו מהווה תמורה מלאה לעבודתו ושולם לו במלואו בכך ניצלה הנתבעים את העובדה שהתובע בטח בהם בהיותם קרובי משפחה ואת העובדה שהתובע הינו אדם פשוט. 12. אף בטענות אלה, שהועלו לראשונה בסיכומים, לא נמצא בסיס לטענת התרמית וההונאה. לכל היותר ניתן לומר כי היתה כאן טעות של התובע, אך בכך לא סגי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. היה על התובע להעלות טענה זו של תרמית והונאה בצורה ברורה ומפורשת בכתב טענותיו. נכון הוא שאף אם הוא לא היה משתמש במונח תרמית והונאה אך מכתב טענותיו עולה כי היה מדובר בבחינה מהותית ניתן היה אולי להדרש לענין זה. אך בכתב טענותיו לא נאמר דבר המצביע על הונאה או תרמית. יתר על כן, אף מהאמור בסיכומים לא עולה כי מדובר בתרמית או אונאה כמשמעותם בחוק ההתיישנות. העובדה שהתובע האמין וסמך על המעסיק שהיה קרוב משפחה אינה אונאה ותרמית מה גם, שהיה יכול לבדוק הענין על נקלה כל אותן שנים. 13. לא נוכל לקבל את טענת ב"כ התובע כאילו מרוץ ההתיישנות צריך לחול מיום סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעים. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בשורת פסקי דין. לא זו אף זו, טענת התובע כאילו חייב המעביד לשמור מסמכים ביחס לעובד אף מעבר לשבע שנים, אין לה עיגון בדין. יתר על כן, הטעמים לקביעת התיישנות, אינם רק שמירת מסמכים, כפי שנטען על ידי ב"כ התובע וראה על טעמי ההתיישנות דיני ההתיישנות בישראל זלמן יהודאי עמ' 2-9. לא זו אף זו, בתחום בו עסקינן, שהינו חלק מתוך מארג של דיני עבודה וזכויות חברתיות נקבעו תקופות התיישנות קצרות יותר מתוך רצון לעודד הגשת תובענות במהירות ובשים לב לכך שהעובד זקוק לכספים אלה לשם קיום יום יומי ושוטף. אין הצדקה להאריך את תקופות ההתיישנות ולמנות אותם מיום סיום יחסי עובד ומעביד. לסיכומו של דבר, הרי התביעה לשכר עבודה לו היה זכאי התובע, לטענתו, עד 26.03.90, התיישנה. התובע זכאי לשכר עבודה בגין חודשי העבודה מארס - אפריל - מאי 1990 (שכר חודש מארס משולם בחודש אפריל). 14. באשר לחופשה, הרי, שכאן יש לשוות לנגד עינינו את הוראות סעיפים 6, 7 ו- 31 לחוק חופשה שנתית שעניינם איסור צבירת חופשה והתיישנות. בחוק חופשה שנתית נקבע כדלקמן: "6. החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת-העבודה שלאחריה. 7. (א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי-חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות-העבודה הבאות. 31. תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים." הזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום בו נותקו יחסי עובד ומעביד ואת תקופת ההתיישנות בגין פדיון חופשה, יש למנות באותו מועד. סעיף 31 הנ"ל קובע תקופת התיישנות מיוחדת אך כל הוראות ההתיישנות למעט תקופת ההתיישנות, עומדות בעניין ההתיישנות מכוח חוק חופשה שנתית (דב"ע מב/713 שמריה גולן ואח' נ' יעקב ממן פד"ע יג 321; דב"ע לה/12 - 2 עזבון שמואל נתן כהן נ' אטי רוזנהויסר פד"ע ו' 299; דב"ע לה/3 - 1 אליהו יהודה נ' מדינת ישראל פד"ע ו' 228). 15. הזכות לפדיון ימי החופשה, נוצרה איפוא עם סיום יחסי עובד ומעביד בשנת 1990 והתיישנה לאחר שחלפו שלוש שנים. הנתבעים טענו טענה זו בכתב הגנתם ולפיכך,אין מנוס מדחית התביעה ברכיב זה. 16. באשר לפיצויי הלנה, הרי שכאן עניין לנו בהתיישנות מהותית שאף אם לא נטענה נוצר מחסום מפני הגשת התביעה לאחר חלוף הזמן שם/2-10 מדינת ישראל נגד שלום ברזילאי פד"ע יא' 292, 305. טענה בדבר התיישנות מהותית יכול שתעלה גם ביוזמת בית הדין. נוכח זאת ברור שהזכות לפיצויי הלנה, ביחס לשכר עבודה כמו גם להלנת פיצוי פיטורים התיישנה ודינה להדחות כבר בשלב זה. 17. באשר לדמי הביגוד וכך גם באשר לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, הודעה מוקדמת, הרי ביחס לאלו הזכות לקבלתן נוצרה עם סיום העבודה. נוכח זאת, ובשים לב למועד סיום יחסי עובד ומעביד, הרי שלא התיישנה הזכות לקבלת לתביעות הנ"ל. 18. סוף דבר, התביעות לקבלת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, ביגוד, גמול בגין עבודה במנוחה השבועית ובשעות נוספות ביחס לחודשים 03-05-1990/03 וכן התביעה לשכר עבודה ביחס לחודשים מארס - מאי - של שנת 1990, ימשיכו להתברר. יתר רכיבי התביעה, נדחים כבר בשלב זה. 19. התיק יוחזר לכב' הרשמת לדיון מקדמי לרכיבים שנותרו מהתובענה. הלנת שכרהתיישנות