בפברואר 2005 הוגשה עתירה זו שתכליתה הייתה לגרום לביטול חוב ארנונה בסך 364,000 ש"ח לערך, שהוטל בגין נכס הממוקם ברח' יהודה מרגוזה 25 בתל אביב, חלקה 36 בגוש 7080 (להלן: "הנכס"). העותרת עוררה טענות שונות ביחס לחיוב בארנונה שהושת בגין הנכס לפני שנים לא מעטות. עיקר התגובה של המשיבה עירית תל אביב יפו (להלן: "העירייה"), ניסמך על חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה משום שהטענות וההשגות לפי טיבן היו צריכות להתברר בהליכי השגה וערר [חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית תשל"ו-1976)]. באורח עקרוני מצאתי שיש טעם בטענות ההתנגדות של העירייה. בכל זאת, מתוכן העתירה עלו סימני שאלה מסוימים ביחס להתנהלות העירייה כרשות שלטונית במסגרת הליכי גביית החוב ואותם סברתי שיש לברר. אחרי דיון מקדמי ולאחר ניסיונות שונים, שלא צלחו, שערכתי לגרום לכך שהעירייה תוותר על חלק מן החוב (היינו בעיקר על רבית והצמדה) כנגד תשלום מיידי של היתרה, ביקש ב"כ העותרת לתקן את העתירה ולמקד אותה בשאלת חוקיותם של הליכי גביה מנהליים של חוב ישן והוא לנוכח העובדה שלפני מספר שנים נמחקה תביעה שהגישה העירייה בגין אותו חוב, בשל חוסר מעש. ניתנה רשות לתיקון העתירה ובעתירה המתוקנת הנתחמת לשאלת החוקיות האמורה דן פסק דין זה. הנסיבות העותרת קיבלה בירושה מאמה שנפטרה באוקטובר 2002 מחצית מהזכויות בנכס וכן מחצית מן הזכויות בדירה ברח' ארלוזורוב 141 בתל אביב (להלן: "הדירה"). ברור שערכה העותרת במשרדי העירייה גילה שנרשמו הערות על הדירה בגין חוב ארנונה הרובץ על הנכס וכן שהוצא צו עיקול על הנכס בידי ההוצאה לפועל לאחר שניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המנוחה בגין חוב ארנונה על הנכס. עיקול על הדירה נרשם גם בתיק הוצל"פ שנפתח בידי בנק טפחות לשם מימוש משכנתא שנטלה המנוחה עבור רכישת הדירה. בשנים 1996 ו-1998 נקטה העירייה הליכי גביה מנהליים בהקשר לחוב הארנונה על הנכס. ההליכים הללו נפסקו שעה שביום 28.4.99 הגישה העירייה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המנוחה בגין חוב הארנונה האמור (אז היה היקף החוב כ-94,000 ש"ח). החוב הוא עבור התקופה שבין מאי 93 לאפריל 99. ביוני 99 ניתן פסק דין בתביעה בהעדר הגנה, אך פסק הדין בוטל ביולי אותה שנה לבקשת ב"כ המנוחה ובהסכמת העירייה. ביום 30.12.02 מחק הרשם את התביעה בשל חוסר מעש מצד התובעת בהתאם לסמכותו לפי תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי. המחיקה הייתה אחרי שרשם בית משפט השלום נתן לעירייה ארכה בת חודש ימים להסדיר את המשך הדיון בתביעה או ליתן טעם להנחת דעת בית המשפט מדוע לא תמחק התביעה. כיוון שהעירייה לא הגיבה, נמחקה התביעה. לאחר מחיקת התביעה שבה העירייה אל "המסלול" המנהלי ובמסגרתו נרשמו הערות ושעבודים כאמור לעיל. טענות ומענות העותרת טוענת שתי טענות עיקריות. טענה אחת היא שנוכח מחיקת התביעה מחוסר מעש אין זה ראוי לנקוט בהליכי גביה מנהליים. טענה שנייה היא שחוב הארנונה התיישן. היחס שבין מחיקת התביעה להליך המנהלי סברת העותרת היא שמחיקת התביעה מחוסר מעש בשנת 2002 מראה שהעירייה ויתרה, הלכה למעשה, על גבית החוב שהצטבר בחיי המנוחה. הזדקקות היום, כמה שנים לאחר הפטירה, להליכי גבייה מנהליים אינה הוגנת, במיוחד כלפי העותרת. העותרת היא צעירה מאוד שעד למות אמה לא היה לה כל ידיעה על חוב הארנונה ומצב ענייני הנכס והרכוש של אמה. היכולת שלה להתמודד היום עם טענות לחוב שראשית היווצרותו לפני כתריסר שנים ויותר, מוגבלת מאוד. עניין כגון זה התברר לפני בית המשפט לעניינים מנהליים במחוז הצפון. גם שם התנהל הליך בבית משפט בשל חוב ארנונה. התביעה נמחקה ולאחר 5 שנים החלה העירייה שם לפעול בדרכי גביה מנהליות. בית המשפט ראה בכך "מידה רבה של חוסר תום לב" וגרס שפעולות הגביה המנהלית "פסולות בתכלית" (עת"מ (נצ') 200/03 לוי נ' עירית נצרת עילית). על "הנזק הראייתי" שעלול להיגרם בנסיבות של גביית חוב שהצטבר משך שנים רבות עמד בית המשפט השלום בת"א באחת הפרשות: ... לאחר חלוף שנים כה רבות לאחר שהוגשה תביעה במסלול האזרחי שנסגרה, לאחר שאין למעשה כל נתונים ו/או מסמכים ו/או ראיות לגבי החוב ולאחר שהעירייה 'ישנה' על זכויותיה במשך שנים רבות ולא פעלה, אין זה ראוי לפתוח לפתע בהליכי גבייה מנהליים בצורה לא מידתית ופוגעת ומהווים שימוש לא ראוי ולא הוגן בכח אכיפה מנהלי שהוענק לרשות (ה"פ 176048/02 שלמון נ' עירית ת"א). תשובת העירייה היא שלמחיקת התובענה האזרחית אין כל משמעות שכן באכרזת המיסים (גביה)(ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)(הוראת שעה) תש"ס-2000 1 הוסמכו רשויות מקומיות לפעול לפי פקודת המיסים (גביה) לעניין גביית חובות ארנונה כללית. על כן, נפתחה אז הדרך של העירייה לבחור אם רצונה בהליך גביה מנהלי או בהליך גביה אזרחי. כיוון שהרשות לבחור נתונה בידי העירייה והעירייה במקרה הזה בחרה בנקיטת הליכי גביה מנהלי, אין לראות כל פסול בכך (עת"מ (חי') 451/02 זיסקינד נ' עירית קרית ים). יתר על כן, מחיקת ההליך האזרחי ונקיטה בהליך מנהלי אינם מראים כי העירייה ויתרה ויתור כלשהו בעניין חובות הארנונה על הנכס. להפך, העירייה נחושה בדעתה לגבות את החובות והיא פעלה בהתאם לאורך כל השנים. העירייה גורסת שפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי נצרת (עת"מ 200/03 לעיל) אינו ממין העניין, מפני ששם התקבלה גרסת העותר שהוא אינו חב את חוב הארנונה הנדרש משום שבעת הרלוונטית לא החזיק בנכס. מחיקת התביעה שם הייתה משום שבית המשפט קיבל את גרסתו. לעומת זה בענייננו המחיקה של ההליך האזרחי הייתה מחוסר מעש ודבר אינו מלמד מאומה לעניין צדקת התביעה כשלעצמה. הוא הדין בעניין שהתברר בבית המשפט השלום בת"א (ה"פ 176048/02 לעיל). גם בו נמחקה הבקשה מטעמים ענייניים ובית המשפט שמצא שלא ראוי היה לנקוט בהליכי גביה מנהליים השתית את פסק דינו על כך שחל שיהוי רב בנקיטת הליכי הגביה המנהלית ומסיבות מנהליות לא ניתן היה בשלב ההוא לאתר מסמכים וראיות רלוונטיים. בעניין דנן לא חל שיהוי בנקיטת ההליך המנהלי וגם לא נגרם כל "נזק ראייתי". התיישנות החוב חוב הארנונה הוא חוב ישן מאוד ומתעוררת שאלה שמא החוב התיישן. בא כח העותרת הצביע על כך שיש מחלוקת בפסיקה האם דיני ההתיישנות חלים על הליכי גביה מנהליים. טענתו היא שהמגמה הבולטת בפסיקה היא להחיל את דיני ההתיישנות בדרכים שונות גם על הליכים מנהליים. כך למשל בה"פ (חי) 30340/97 בתי זיקוק לנפט נ' המועצה האזורית זבולון, אמר בית המשפט כי אין הצדקה לשימוש בלתי מוגבל בזמן באמצעי אכיפה אדמיניסטרטיביים. אף אם תאמר שמבחינה טכנית יבשה לא חלים דיני ההתיישנות על הליכים כאלה צריך לומר שיש לשים סייג לפעולת הרשות לפחות מחמת שיהוי. על כן הצהיר בית המשפט שם שאין מקום לגבות חוב ארנונה שנוצר שבע שנים לאחור מיום שבו החלה העירייה בנקיטת אמצעים אדמיניסטרטיביים לגבייתו (ראה גם ה"פ (י-ם) 512/01 קומרי נ' עירית ירושלים; ת"א (חי') 22872/99 קושינסקי נ' עירית חיפה; עת"מ (חי') 1021/03 אור נ' עירית חיפה; ת.א. (ת"א) 2518/00 שרותי בריאות כללית נ' עירית תל אביב). יתר על כן, אפילו אותם פסקי דין שבהם ננקטה גישה האומרת שאין התיישנות בהליכי גביה מנהליים מצויה דרך כלל הסתייגות החלה על נסיבות כגון ענייננו שבהם העירייה נטשה לתקופה ארוכה למדי את המסלול האדמיניסטרטיבי, פתחה בהליך גביה על דרך של תביעה והתביעה נמחקה. העירייה סבורה שטענת התיישנות אינה רלוונטית לכלי גביה מנהליים. טענת התיישנות היא טענה דיונית באופייה. התיישנות הזכות לתבוע אינה מבטלת את תוקפו של החוב. לכן כאשר נושה אינו נזקק להליך של תביעה אזרחית אלא ביכולתו לגבות את החוב בדרך אחרת אין מקום לטענת התיישנות (ראה בר"ע 142/72 בנין נ' בנין פ"ד כח (2) 309; וראו גם עת"מ (ת"א) 2389/05 יוספי נ' עירית נס ציונה; עת"מ (ת"א) 1455/01 מושלין נ' עירית רחובות). העירייה מוסיפה וטוענת כי דינו של חוב ארנונה איננו כחוב רגיל. הטעם לכך הוא שהדין מקנה אפשרויות השגה וערר כנגד דרישות תשלום ארנונה. זמנן של השגות אלה הוא 90 ימים מועד דרישת התשלום. אם לא ננקט הליך של השגה ובעקבותיו ערר כי אז הופכת דרישת התשלום לדרישה חלוטה והליכי גבייתה מקבילים במהותם להליכי הוצאה לפועל. כשם שלא ניתן להעלות טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות כנגד חוב פסוק, כך גם לא ניתן לטעון טענת התיישנות כנגד חוב ארנונה חלוט שהוצאתו לפועל היא בהליכי גביה מנהליים (עת"מ (חי') 450/02 קמחי נ' עירית חיפה; עת"מ (נצ') 200/03 לוי נ' עירית נצרת). למעלה מן הצורך מוסיפה העירייה כי גם לשיטת העותרת חלק גדול מהחוב לא התיישן שכן תקופת ההתיישנות 1 תוקפה של הוראת שעה זו הוא, בשלב זה, עד דצמבר 2006. = 3 = אליבא דכל הדעות נעצרת עם הפעולה הראשונה לגביית החוב בהליך מנהלי. בענייננו ברור כי הליכי גביה נגד אמה המנוחה של העותרת ננקטו לפני זמן רב והעירייה הבטיחה את זכויותיה ברישום עיקול מנהלי על דירת מגורי המנוחה. דיון בהחלטה לאשר את תיקון העתירה המנהלית קבעתי את גדרי הדיון לשאלת חוקיות ההתנהלות של העירייה כלפי העותרת. שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה. האחת היא האם דיני ההתיישנות חלים על הליכי גביה מנהליים. השאלה השנייה היא האם נפל פגם או פסול בהתנהלות של העירייה לגביית החוב החל על הנכס שכוחו לפסול את הליכי הגביה המנהליים. הליכי גביה מנהליים ודיני ההתיישנות אני מתקשה לראות כיצד משרבבים את דיני ההתיישנות החקוקים (חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958) על הליכי גבייה מנהליים. חוק ההתיישנות מורה בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי דין התיישנות חל רק על הליך אזרחי לפני בית משפט (סעיפים 2, 3 לחוק) או על פסק דין. הליכי גבייה אדמיניסטרטיביים אינם הליך לפני בית משפט. הטוענים לתחולת דיני ההתיישנות גם על הליכי גבייה מנהליים מתבססים על "פרשנות תכליתית" של החוק. לאמור, אין טעם הגיוני ואין הצדקה להבחין בין חוב הנתבע בהליך אזרחי (הנתון להתיישנות) לבין חוב שיש כוח לאוכפו בהליך חיצוני לבית המשפט. הטעמים המצויים בבסיסם של דיני ההתיישנות ובמיוחד הקושי הראייתי הניצב נוכח פני הנתבע לאחר שחלפו שנים רבות מיום התגבשות החוב, חלים באותה מידה גם על חוב שניתן לגבתו בהליך מנהלי [ראו: ע"א 522/71 בנין נגד בנין פ"ד כ"ח (2)309 ובמיוחד דברי השפט לנדוי שם. וכן ראו ה"פ (חי) 30340/97 בתי זיקוק לנפט נ' המועצה האזורית זבולון (מפי סגן הנשיא ד"ר ביין)]. היגיון זה מקובל עליי אולם לא ידעתי כיצד אפשר להציג פרשנות "תכליתית" שאין לה כל עיגון בלשון החוק. ואכן השופט לנדוי בפרשת בנין הנ"ל אינו חורץ מסמרות נטועים. במקום להחיל דין התיישנות הוא החיל דיני שיהוי והוליך בכך לתוצאה דומה. אכן גם לי נראה שעירייה יכולה לעכב את הליכי גבייתו של חוב ארנונה באמצעים מנהליים שנים רבות ו"להתעורר" בכל עת שיעלה רצון מלפניה כדי לממש הליכים אלה. אי אפשר יהיה להדוף מהלכים מעוכבים ומאוחרים כאלה באמצעות פסק דין הצהרתי האומר שהחוב התיישן, אך ניתן יהיה "לעצור" אותם מכוח טענת מניעות המבוססת על שיהוי בלתי סביר. בענייננו אין לראות את השיהוי כבסיס עצמאי להענקת סעד של מניעת הליכי הגבייה. כלל לא ברור שבין 1993 לבין 1999 חל שיהוי בלתי סביר בהתנהלות העירייה בהקשר לחוב. העירייה קיימה שיג ושיח ארוך עם המנוחה של הסכימה לשאת בחיובים שהוטלו עליה. העירייה רשמה הערות על הנכסים ובכך הוכיחה כי לא זנחה את הטיפול בחוב. בין 1999 לבין 2002 הושהו ההליכים המנהליים בשל הליכי התובענה האזרחית. הבחירה בהליך האזרחי גם היא מקהה עד מאד את עוקצה של טענת ההשתהות. עם זה אשקול את משך הזמן הכולל המתמשך של הליכי גביית החוב כשאדון להלן בטענה שהעירייה נהגה עם העותרת באורח לא ראוי ולא הוגן. התנהלות העירייה נזכיר שחוב הארנונה המצוי ברקע עתירה זו משתרע על פני השנים 1993 עד 1999. אין חולק שהעירייה נקטה בצעדי גבייה אדמיניסטרטיביים בכך שנרשמו בשנת 96 ובשנת 98 הערות לפי פקודת המיסים (גביה) על זכויותיה של אם העותרת המנוחה בדירה. ההערות נרשמו בגין חוב הארנונה על המכס. ביום 28.4.99 הגישה העירייה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב בגין חוב הארנונה המצוין לעיל. לאחר שניתן פסק דין בהעדר הגנה בוטל אותו פסק דין בהסכמת העירייה ולכאורה היה צריך להתנהל ברור להוכחת התביעה גופה. אלא שהליך כזה לא התקיים וביום 30.12.02 מחק רשם בית משפט השלום את התביעה מחוסר מעש מצד העירייה התובעת. הדעת נותנת שכאשר החל ההליך פתחה העירייה בהליכי תביעה אזרחית פסקו, בה בעת, הליכי הגבייה המנהליים. אמנם הערות האזהרה נותרו בעינן אבל לא ננקטו צעדי אכיפה מנהליים אחרים. העירייה חזרה אל המסלול האדמיניסטרטיבי אחרי שנמחקה התובענה האזרחית. שאלה לא פשוטה היא בעיני האם מדיניות העקלתון (זיג זג) של העירייה שפתחה בהליכים מנהליים, המשיכה בהליכי גביה אזרחית וחזרה אל ההליך המנהלי, יכולה להיחשב כמהלכים סבירים שמוצדק לאפשר לעירייה להביאם אלי סיום. הפגם שבהתנהלות הזו בולט למדי אולם מורכבות הבעיה נובעת מכך שצו לביטול הליכי הגביה כמוהו כמחיקת חוב ברור של האזרח שבמקרה הפרטי הנוכחי הוא בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים. סעיף 317 לפקודת העיריות מתיר לעירייה לפתוח בהליכים לגביית חוב ארנונה כחוב אזרחי במקום לנקוט בהליכים מנהליים. כפי שהראיתי לעיל בשנת 1999 החליטה העירייה לנצל את מסלול התביעה המוקנה לה ופתחה בהליך אזרחי בגין חוב הארנונה דנן. אלא, שבשנת 2000 קיבלה תוקף הכרזת המיסים (גביה)(ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)(הוראת השעה) תש"ס - 2000 שהקנתה ככל הנראה לרשויות המקומיות סמכויות גביה מנהליות משוכללות יותר מאלה שהיו להם קודם לכן. לפיכך העירייה זנחה את מסלול התביעה, הזניחה את חובתה כלפי בית המשפט ונמנעה מתגובה גם בשעה שבית המשפט פנה אליה וביקש את הערותיה לפשר "חוסר המעש" מצידה. הכל כדי, כנראה, להניח לתביעה האזרחית "לגווע" ולפתוח את השער להליכי הגביה האדמיניסטרטיביים היעילים שהועמדו לרשות העירייה. אני חושש שבמהלכים האלה נהגה העירייה בעותרת כב"כלי משחק". איש לא שאל לרצונה. איש לא העמידה על כך שהחזית תשתנה כמעט חדשות לבקרים מחזית אדמיניסטרטיבית לחזית משפטית וחוזר חלילה, הכל על פי הנוחות האינטרסנטית הצרה של העירייה. גם לאזרח יש זכות לתכנן את מהלכיו בניסיון להתמודד עם דרישת הארנונה המופנית כלפיו. זכותו זו מגולמת בכך שהוא יוכל להתאים את מהלכיו לדרך או למסלול שבו בחרה העירייה לשם גביית החוב. אם לא נאמר כך ואם נסבור שהליכי הגביה המשפטיים והליכי הגביה המנהלית הם שני ערוצים נעדרי זיקה והשלכה הדדיים, נאלץ לגזור מכך מסקנה שגם אם תדחה תובענה אזרחית מסוימת של העירייה, תהיה לה הזכות לפתוח מערכה חדשה של גביית אותו חוב ממש בהליך אדמיניסטרטיבי. העירייה טוענת שבמקרה דנן אין משמעות להליך האזרחי שננקט מפני שהליך זה נמחק. מחיקת ההליך כמוה כקביעה שההליך לא היה ולא נברא. ברור שאין בהחלטת המחיקה כדי לקבוע דבר לעניין קיומו של חוב הארנונה או אי קיומו. מחיקה כזאת אינה דומה למחיקת התביעה במקום שהתובע מגלה שלנתבע עילת התגוננות טובה. הוא מוחק את התביעה כדי לפתוח פתח להליך גביה אדמיניסטרטיבי שימנע את הצלחת ההתגוננות של הנתבע בתביעה האזרחית. אני מסכים שמחיקת תובענה אינה דומה לדחיית תובענה. הראשונה מאפשרת לחזור ולתבוע, השנייה יוצרת מעשה בית דין שאינו מאפשר חזרה על התביעה. בכל זאת איננו יודעים אל נכון למה נקטה העירייה שב ואל תעשה בהקשר להליך התובענה האזרחי. האם היא נתקלה בטעם התגוננות טוב שהיה לנתבע. האם התעוררו קשיי הוכחה על פי מידת ההוכחה הנחוצה בהליך האזרחי? האם הונעו צעדיה משיקולים של נוחות פשוטה? זאת לא נדע. העירייה כרשות ציבורית מנהלית חייבת לנהוג כלפי הפרט בתום לב ובהגינות. חובתה זו משתרעת גם על התחום הדיוני. לי נראה, שתנודותיה של העירייה בין ערוצי הפעולה שעמדו לרשותה אינם ממלאים כהלכה אחר חובתה הבסיסית הזאת. עלי להדגיש שחלפו יותר משנתיים מאז שפורסמה הכרזת המיסים ועד שנמחקה התובענה האזרחית. בפרק זמן לא מבוטל זה היה על הנתבעת להיערך להתגוננות מפני התביעה. כשנמחקה התביעה נוצרה אצל הנתבעת ציפייה מובנת לכך שדרישת החוב שהוא בעקרון חוב ישן נושן תתבטל מאליה. תקוותה נכזבה. ביני לביני נפטרה הנתבעת ובתה - יורשתה שהיא אישה צעירה מאוד צריכה להתמודד היום עם הליך אדמיניסטרטיבי כשיכולותיה להציג עובדות "היסטוריות" כהווייתן מוגבלת ביותר. הדברים מדגישים בעיני את חוסר האיזון שנוצר כתוצאה מן המהלך העקלתוני שהעירייה ביצעה. הוסף לכך את העובדה שמהלכי העירייה נפרשו על פני תריסר שנים ועל כורחך אתה אומר שקו של הזנחה והשתהות משוך על פני המהלכים הללו. כבר אמרתי שקבלת העתירה על בסיס הטענה להתנהגות לא הוגנת של העירייה יוצרת קושי הנעוץ בכך שבמחי מילותיו של פסק הדין נמחק חוב ארנונה של מאות אלפי שקלים. זו הסיבה שבשלבים מוקדמים של הדיון הצעתי וחזרתי והצעתי לעירייה לשקול בחיוב וויתור על חלק נכבד של החוב שהוא הלכה למעשה, צבירת ריבית פיגורים. העותרת הייתה מוכנה להסדר כזה ואילו העירייה סירבה לו. במאזן השיקולים הגעתי לכלל מסקנה שהתנהלות העירייה אינה עולה בקנה אחד עם חובות ההגינות המנהלית המוטלים עליה. ההתנודדות בין ערוצי גביית החוב השונים הפכו את העותרת לפגיעה יותר. הבאתה למצב כזה המקשה עליה את ההגנה על ממונה-קניינה, אינה יכולה להיות תכלית הפעילות של העירייה. רשות ציבורית מחויבת במוסר התמודדות עם האזרח שהוא גבוה יותר מזה החל על התמודדות בין פרטים. אפשר שבתביעה פרטית ישאף התובע להביא את הנתבע אל בין המצרים, כדי לעקר את יכולת ההתגוננות שלו. העירייה כרשות ציבורית אינה רשאית לדעתי להשתמש בכוחות ובסמכויות המוענקים לה כדי לדחוק את האזרח הנתבע לשלם חוב לעירייה אל פינה שבה יקשה עליו להתגונן. חובת ההגינות המנהלית מתפרשת גם על אופייה של ההתמודדות של הרשות עם הפרט ועל הדרך שבה מנצלת הרשות את הכוחות והסמכויות שלה. אמצעי הגבייה המנהליים נועדו לייעל את מערכת הגבייה השלטונית והעירונית. הם לא נועדו לכבול את ידי האזרח ולהעמידו בעמדת נחיתות שלא תאפשר לו להתגונן. הרושם הנוצר מהתבוננות במקרה הפרטי הזה הוא שבין שהעירייה כיוונה לכך ובין שלא נתנה דעתה לדבר מעשיה "שיחקו" בעותרת אנה ואנה באורח לא הוגן. מן הטעם הזה אני מקבל את העתירה ומורה לעירייה להפסיק את הליכי הגבייה המנהליים. אין צו להוצאות. ארנונה (חובות)חובארנונההתיישנות