בפניי מתבררת בקשה (שלישית במספר) לסילוק התביעה (שהוגשה ב- 25/9/01) על הסף. הצדדים חלוקים לגבי עצם האפשרות של התובע להעלות טענה של "התיישנות שלא מדעת". בראשיתם של דברים, הוגשה הבקשה לסילוק על הסף במסגרת בש"א 2790/02, והיא נדחתה בהחלטתו מיום 3/2/03 של כב' השופט ד"ר עדי אזר ז"ל. על החלטה זו הוגש ערעור, שהתקבל בפסק דינה מיום 3/2/04 של כב' השופטת שרה דותן (ע"א 1276/03), כך שהתביעה למעשה נדחתה על הסף. ההכרעה בבש"א 2790/02 ובע"א 1276/03 נסבה על השפעת אי תשלום האגרה במועד על מועד תחילת תקופת ההתיישנות, וכן על משמעות כוונתו המוצהרת של התובע להגיש תביעה שכנגד, ככל שתתקבל בקשת הרשות להתגונן שהגיש בתביעה מקבילה בהליך של סדר דין מקוצר, לעניין תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). (כב' השופט ד"ר אזר ז"ל קבע כי אי תשלום אגרה במועד, אלא רק לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, אינו מוביל למסקנה בדבר הגשת התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, וכן כי הצהרת התובע בהליך מקביל על כוונתו להגיש תביעה שכנגד היא בגדר "תובענה" לעניין סעיף 15. כב' השופטת דותן קיבלה את הערעור וקבעה כי מצב הדברים בנוגע לשתי השאלות הוא הפוך). על פסק דינה של כב' השופטת דותן הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק דינה מיום 23/6/05 דנה כב' השופטת מרים נאור בשתי הסוגיות האמורות, וקבעה כי יש לקבל את רכיב ערעורו של התובע הנסב על הקביעה בדבר משמעות אי תשלום האגרה, ולעומת זאת יש לדחות את הרכיב בערעור הנסב על הטענה בדבר כוונה להגיש תביעה שכנגד, בהליך מקביל בסדר דין מקוצר. עם זאת, נקבע כי אין בכך "סוף פסוק" מבחינת דיני ההתיישנות, ויש לבחון את הטענה החלופית ולפיה חלקים מהתביעה התיישנו. לפיכך, נקבע כי- "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יקבע אם חלק מהתביעה התיישן וידון ביתרת התביעה, השאלה אם סוגיית ההתיישנות החלקית תתברר יחד עם התביעה או בשלב מקדמי- מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי". בהתאם לפסק הדין האמור, הוגשה בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף (בש"א 15920/05), בה נטען, בין היתר, כי תקופת ההתיישנות חלפה לגבי מרבית האירועים המאוזכרים בכתב התביעה. הבקשה נדונה בהחלטתו מיום 24/10/06 של כב' השופט שמואל ברוך, והתקבלה באופן חלקי, תוך שנקבע, כי טענות עובדתיות מסויימות אכן שייכות לפרק זמן המצוי בצד השני של תקופת ההתיישנות, ואילו טענות עובדתיות אחרות כפופות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולכן טרם התיישנו. כב' השופט ברוך הורה על הגשת כתב תביעה מתוקן, בהתאם לאמור בהחלטה. גם על החלטה זו הוגש ערעור, שנדון לפני כב' סגנית הנשיא (כתוארה אז) הילה גרסטל, ולבסוף הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי תוגש בקשה נוספת לסילוק על הסף, שבה לא תועלה כל טענה המתבססת על ההחלטה נשוא הערעור, הדיון יתקיים במעמד הצדדים, והמצהירים מטעם הצדדים ייחקרו. בנוסף, נקבע- "יוגשו סיכומים בכתב שיתמקדו בסוגיות הבאות: מועד היווצר עילת התביעה בשאלת המחאת הזכות (בהתחשב באמור בסעיפים 31 ו-38 לכתב התביעה), זכות המשיב להעלות טענת התיישנות שלא מדעת במועד בו הועלתה (ככל שהועלתה טענה כזו, שכן ב"כ המשיב טוען שאין מדובר בטענת התיישנות שלא מדעת שהועלתה באיחור) ואם ייקבע שהמשיב זכאי להעלות הטענה, האם אכן קיימת התיישנות או התיישנות שלא מדעת על סמך התשתית שתהא קיימת לפני בית המשפט". בהתאם להחלטה זו, התקיים ביום 6/9/07 דיון שבמסגרתו קצבה כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מועדים להגשת תצהירים. בתצהירו טען הנתבע 1 כי התובע לא טען להתיישנות שלא מדעת במסגרת השלבים הקודמים של ההליך, ולכן העלאת טענה זו כעת מהווה שימוש חסר תום לב בזכות הטיעון, ומן הראוי לדחות את עמדת התובע בעניין ולקבוע כי כל עילה שהתגבשה לפני ה- 25/9/94 התיישנה. לאחר מכן, הגיש ב"כ התובע רשימת מועדים מתואמת לעריכת חקירות נגדיות על תצהירי הצדדים, והדיון נקבע ליום 30/6/08. בפתח הדיון טען ב"כ הנתבעים, כי יש להכריע, ראשית כל, בשאלת אפשרותו העקרונית של התובע לטעון להתיישנות שלא מדעת, בהתחשב בזניחת הטענה בשלבים הקודמים של ההליך. ב"כ הנתבעים טען כי מן הראוי לדון ראשית בסוגייה המקדמית האמורה, שכן אופן ההכרעה בה עשוי לייתר את הדיון בבקשה כולה. הוריתי לצדדים להשלים בכתב את הטיעון בסוגייה המקדמית האמורה. בסיכומיהם, חזרו הנתבעים על עמדתם שלפיה התובע מנוע כעת מלטעון להתיישנות שלא מדעת, ופירטו את כל אותם שלבים שבהם התובע "דילג" על טענה זו, באופן המגבש לשיטתם את המניעות לטעון לכך כעת. התובע, בסיכומיו, טען כי הנתבעים, למעשה, מנסים "לערער" על החלטת כב' השופטת נאור, שהורתה לבית משפט זה לדון במועדים הרלוונטים לעילות התביעה. בנוסף, טוען התובע כי מהות הסוגיות העובדתיות שניצבו לדיון במסגרת הבקשה הראשונית לסילוק על הסף, כפי שנוסחו על ידי הנתבעים עצמם, לא הצריכו התייחסות לסוגיית ההתיישנות שלא מדעת, ככל שהיא משליכה על מועד התגבשות עילת התביעה, וממילא לא נדרשה התייחסותו לכך. אני מקבל את עמדת התובע בנקודה זו. כאמור, בערעור ה"ראשון" שהוגש לבית המשפט העליון קבעה כב' השופטת נאור, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, שיקבע האם חלק מהתביעה התיישן וידון ביתרת התביעה (וזאת, תוך שהושאר לבית המשפט המחוזי שיקול דעת האם לברר את סוגיית ההתיישנות יחד עם התביעה או בשלב המקדמי). הוראה אופרטיבית זו ניתנה לאחר שכב' השופטת נאור קבעה כי על בית המשפט לבחון את טענתם החלופית של הנתבעים בדבר התיישנותם של חלקים מהתביעה. מכאן, כי טענת הנתבעים בדבר מניעות התובע מלטעון להתיישנות התביעה שלא מדעת, מהווה מעין ניסיון לעקוף את המתווה הדיוני שהוצע בהחלטה האמורה, לפיו יש לדון בשאלה האם חלקים מהתביעה התיישנו. ייתכן כי היה מקום להעלות את טענת ההתיישנות שלא מדעת באופן מפורש כבר ב"סיבוב" הראשון של הדיון בבקשה לסילוק על הסף, ובעת שנדונה בש"א 2790/02, שכן ככלות הכל, בעלי הדין הם שמתווים את המסגרת הדיונית וקובעים, במידה רבה, את הסוגיות שיידונו במסגרת ההליך, אלא שעניין זה נשקל, מן הסתם, על ידי בית המשפט העליון בע"א 2486/04, ולבסוף, כאמור, הוחזר הדיון בבקשה לבית משפט זה. מכאן נובע, שהעלאת טענת ההתיישנות שלא מדעת במסגרת הבקשה השניה לסילוק על הסף (בש"א 15920/05) אינה פגומה מבחינה דיונית, אלא להיפך, היא נובעת מהנחייה מפורשת של בית המשפט העליון, שניתנה למרות (ואולי בגלל) המחדל הדיוני המסויים, המתבטא באי העלאת טענת ההתיישנות שלא מדעת כבר בתגובה לבקשה הראשונה לסילוק על הסף (בש"א 2790/02). בנוסף, הנתבעים העלו את "טענת המניעות" כבר במסגרת הדיון בבקשה השניה לסילוק על הסף, בש"א 15920/05, וכב' השופט ברוך דחה את הטענה, וקבע- "כידוע, הטענה בדבר התיישנות שלא מדעת היא טענה נגדית לטענת ההתיישנות, והיא אמורה להיות מועלית, מטבע הדברים, על ידי התובע בתגובתו לבקשה לדחייה על הסף. הנתבעים לא אמורים "לצפות" טענה פוטנציאלית בעניין ולהתייחס לכך כבר בבקשה עצמה. מנגד, בענייננו, בית המשפט העליון בפסק דינו קבע כי יש להתמקד בתיאור העובדתי של האירועים ומועד התרחשותם, ומבחינה זו, מהותה של תגובת המשיב תואמת לנדרש. לפיכך, ולמרות שייתכן והיה מקום להעלות טענות מעין אלה כבר בתגובה לבש"א 2790/02, אני סבור כי אין למנוע דיון ענייני בהן בשלב הנוכחי". כלומר, הנתבעים מעלים, בפעם השנייה, טענה מקדמית שנדונה ונדחתה ב"סיבוב הקודם", ועיקרה הוא השגה על אופן התנהלותו הדיונית של התובע, וזאת בעוד שלמעשה, עצם העלאת טענה שכבר נדונה ונדחתה, היא בפני עצמה, אינה לחלוטין תקינה מבחינה דיונית. אמנם, כפי שטוענים הנתבעים בסיכומי התשובה, האפשרות לטעון בדבר מניעות העלאת הטענה של "התיישנות שלא מדעת" כטענה מקדמית, עוגנה בהחלטתי בדיון מיום 30/6/08, כמעין מהלך של "פיצול הדיון", אך עם זאת, אין משמעות הדבר שניתן להיבנות מניסיון "לערער" על החלטה קודמת של הערכאה הנוכחית. למעשה, די בכך בכדי להצדיק את דחיית טענתם המקדמית של הנתבעים, בדבר מניעותו הנטענת של התובע, אלא שקיים טעם נוסף, מהותי לא פחות. כאמור, התביעה במתכונתה המקורית (וגם הנוכחית) יוצאת כנגד נסיבות עריכתה של המחאת זכות נטענת שנחתמה על ידי התובע ומר יצחקוב לטובת חברת שיא החזקות בע"מ. התובע טען, כי רק ביום 18/10/04 התברר לו שהמחאת הזכות נעשתה על מנת להגן על חברת שיא, על חשבון האינטרסים שלו ושל מר יצחקוב. המועד האמור צויין באופן מפורש בכתב התביעה, ואין מחלוקת כי הוא מצוי בתוך תקופת ההתיישנות (אם כי "על קו התפר" וסמוך לחלוף התקופה). אמנם, טענת ההתיישנות שלא מדעת אינה מגולמת, באופן מובנה, בטענות העובדתיות שבכתב התביעה, אך עם זאת, ובהתחשב באיזכור מודעותו המאוחרת של התובע לטענה הנוגעת להמחאת הזכות, הרי שיהיה זה "דרסטי" מדי לטעון כי טענת ההתיישנות שלא מדעת היתה עלומה לחלוטין עד לדיון בבש"א 15920/05. הבקשה הראשונה לסילוק על הסף, בש"א 2790/02, התמקדה בעיקר בהשפעת מועד תשלום האגרה ואיזכור כוונת התובע להגיש תביעה שכנגד, במסגרת תביעה מקבילה בסדר דין מקוצר, ובהתאם לכך, ניתנה התייחסות התובע בתגובתו. אמנם, בבקשה האמורה, טענו הנתבעים באופן חלופי, כי יש לדחות מפאת התיישנות כל חלק של התביעה שאירע, על פי הנטען, לפני ה- 24/9/94, אלא שלטענה חלופית ולקונית זו ניתנה תגובת התובע, המצומצמת גם היא (עמ' 21 לתגובה), אך המספיקה לצורך מענה לטענת הנתבעים (הגם שלא נטענה בה במפורש התיישנות שלא מדעת). הנתבעים מנסים בסיכומיהם לערוך הקבלה בין המניעה להרחבת חזית הדיון בשלב ההוכחות לאחר הגשת סיכומים, לבין מניעות התובע להעלאת טענת התיישנות שלא מדעת בשלב הנוכחי. להקבלה מעין זו אין רלוונטיות לענייננו, שעה שכאמור, הדיון בסוגייה זו נובע מהחלטתו האופרטיבית בפסק דינו של בית המשפט העליון (בערעור הראשון), ומעבר לכך, גם אילו ניתן היה להרחיק לכת ולהשתמש בהקבלה מעין זו, הרי שבאותה מידה, יש מקום גם לעמדת התובע, לפיה לפני הערכאה הראשונה הונחה מלוא התשתית העובדתית, כולל המועד שבו היה התובע מודע למהות המחאת הזכות, והטענה בדבר התיישנות שלא מדעת היא טענה משפטית שאין מניעה להעלותה בשלב מאוחר יותר. לאור זאת, נדחית עמדת הנתבעים בדבר מניעות התובע לטעון להתיישנות שלא מדעת. שאלת ההוצאות תבחן, ככל שיידרש, בעת מתן ההחלטה בבקשת הסילוק על הסף. אני מזכיר כי בהחלטתי בדיון מיום 30/6/08 קבעתי מועד לחקירתו הנגדית של התובע, ליום 25/9/08; הצדדים יוודאו שחברת ההקלטה מעודכנת בדבר מועד זה. התיישנות