בפני בקשה לדחיית התביעה בגין התיישנות, שהוגשה ע"י המבקש, מריו לזניק (להלן - "הנתבע"), בהתייחס לתביעת המשיב, ארביב יוסף (להלן - "התובע"). מדובר בשטר ע"ס 65,000 ₪ שנמשך ע"י הנתבע לפקודת פן-עט בע"מ, וזמן פרעונו 15.2.95. על פני השטר נרשם בחותמת הבנק, כי ניתנה הוראת ביטול ב- 16.2.05. על גב השטר קיימות חתימות היסב של פן-עט בע"מ, של שש"ר חברה לסחר ופיתוח בע"מ, ושל התובע ארביב יוסף. התביעה הוגשה ב- 3.12.02 ללשכת ההוצל"פ כבקשה לביצוע שטר, לפיה הזוכה (התובע) אוחז בשטר בחתימת החייב (הנתבע), ומכאן שלכאורה קיימת התיישנות של למעלה מ- 7 שנים ושמונה חודשים. ביום- 29.12.02 הגיש הנתבע התנגדות לביצוע השטר וכן בקשה להארכת מועד. בדיון שנערך ב- 9.4.03 בפני כב' הרשם וייצמן, הורה כב' הרשם על הארכת המועד להגשת ההתנגדות, ועל מתן רשות להתגונן, והתיק הועבר לקדם משפט בפני הח"מ. בדיון שהתקיים בפני ביום 29.2.04 הודיע ב"כ הנתבע, כי הינו עומד על טענת ההתיישנות. מאחר ועל פני הדברים אכן חלפה תקופת ההתיישנות, נידרש תחילה לטענות התובע בנידון, ולאחר מכן לטענות הנתבע: טענות התובע טוען התובע, כי היות וההתנגדות הוגשה על ידי הנתבע באיחור והנתבע נזקק לבקשה להארכת מועד להגשתה, הרי שהנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות ולפיכך דין הטענה להידחות. התובע טוען עוד, כי מירוץ ההתיישנות נעצר למשך 28 חדשים בשל שעבוד קבוע וספיציפי אשר הוטל על נכסי חב' ידע , אשר רכשה את נכסיה של חב' שש"ר. מירוץ ההתיישנות נמשך, כאשר שולמה מלוא תמורת השעבוד. לטענת התובע, נימוק נוסף בגינו נעצר מירוץ ההתיישנות הינו מצבו הרפואי, שכן במהלך התקופה הרלוונטית לקה המשיב באירוע מוחי ומשום כך נבצר ממנו לטפל בענייניו לאורך תקופה של 12 חודשים. טענות הנתבע: הנתבע טוען, כי בחלוף למעלה מ - 7 שנים למן חילול השטר ועד להגשת הבקשה לביצוע השטר ללשכת ההוצל"פ , התיישנה תביעתו של התובע. הנתבע מציין, כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידו בהזדמנות הראשונה, דהיינו במסגרת ההתנגדות והבקשה להארכת מועד להגשתה. הנתבע טוען עוד, כי אין בעובדה שנזקק לבקשה להארכת מועד כדי לגרוע מתוקפה של טענת ההתיישנות אשר מעלה הנתבע. לטענת הנתבע אין תימוכין לטענת התובע בדבר פניות אשר נעשו ע"י התובע אל הנתבע לפרעון השטר, אשר נענו על ידי המבקש בבקשות ארכה לביצוע התשלום. הנתבע טוען כי פניות כאלו לא היו וממילא אין בכך כדי למלא אחר הוראות סע' 9 לחוק התיישנות, דהיינו הודאה בקיום זכותו של התובע. הנתבע טוען כי אף הנימוקים אשר מעלה התובע בדבר הליכי כינוס ו/או ארוע מוחי בו לקה , אין בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בחינת הבקשה סע' 96 (א) לפקודת השטרות קובע כי אין להיזקק לתביעה "לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב - לאחר שעברו שתי שנים..." . לגבי מושך השטר נקבע בסע' 96 (ג) כדלקמן : "לגבי המושך או המסב תתחיל התקופה האמורה מן התאריך שבו נתקבלה הודעת חילול". בענייננו, הורה הנתבע לבנק שלא לכבד את השטר מ- 16.2.95. על פי הוראת סע' 49(ב)(3) (ה) לפקודת השטרות, פוטרים התובע מהודעת חלול כלפי המושך "כשהמושך ביטל את הוראת הפרעון", ומכאן בענייננו - פטור היה התובע מליתן הודעת חילול, ומירוץ ההתיישנות, כמו גם גיבוש עילת התובענה, חלו ביום 16.2.95, עת הוצג השיק לפרעון וסורב. התובע הגיש את השטר לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 3.11.02, עת חלפו למעלה מ - 7 שנים ו - 8 חדשים למן היום בו נולדה עילת התובענה. הצדדים אינם חלוקים, כאמור, לענין חלוף תקופת ההתיישנות, עת פתח המשיב בהליכי ההוצל"פ, אולם, טוען המשיב, כי תקופה זו הוארכה, בנסיבות העניין, בשל קיומן של עילות לעצירת מירוץ ההתיישנות. כמו כן, טוען התובע, כי אין להיזקק לטענה זו, מאחר והנתבע לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. העדר טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה - סעיף 3 לחוק ההתיישנות: סע' 3 לחוק ההתיישנות מטיל על הנתבע את החובה לטעון את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. טענות ב"כ התובע מתרכזות לענין זה בטענה כי מאחר וההתנגדות לביצוע השטר לא הוגשה בתוך 20 הימים המיועדים להגשתה, מכאן שטענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בקשת הנתבע להארכת המועד התקבלה, לטענת התובע, בחסד. בנוסף, טוען התובע, כי בתצהיר שצורף לבקשה להארכת מועד לא צויינה טענת ההתיישנות. לאחר שבחנתי טיעוני ב"כ הצדדים בנקודה זו, הגעתי למסקנה כדלקמן: במקרה הנידון אין חולק כי הנתבע העלה על הכתב את טענת ההתיישנות כטענת הגנה ברורה הן בהתנגדות לביצוע שטר והן בבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות הנ"ל. מעיון בהחלטת כב' הרשם מ- 9.4.03, אשר דנה בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות ובהתנגדות עצמה, עולה ברורות כי אכן ניתנה לנתבע הן הארכת מועד להגשת ההתנגדות והן רשות להגן. לאור החלטה זו, יש לראות ההתנגדות מוגשת במועד, שהוארך ע"י ביהמ"ש, ואין כל מקום למסקנה, כי בנסיבות כנ"ל מנוע הנתבע מלעלות טענת התיישנות, אשר הועלתה על ידו מפורשות בהתנגדות לביצוע שטר, כמו גם בבקשה להארכת המועד להגשתה. דהיינו, משהוארך המועד להגשת ההתנגדות, יש לראות ההתנגדות כמוגשת במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש. וככזו, רשאי הנתבע להעלות במסגרתה, כפי שהעלה עוד לפני החלטת ביהמ"ש, את טענותיו לענין ההתיישנות. לאור האמור לעיל, מאחר והתובע טען את טענת ההתיישנות מיד עם הגשת הבקשות להארכת מועד ולהתנגדות לביצוע שטר, וכן בדיון הענייני שהתקיים בביהמ"ש, לאחר שהתקבלה רשות להגן, יש לראות את הנתבע כמי שטען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. באשר לטענה המתייחסת לסעיף 11 לחוק ההתיישנות - האירוע המוחי בו לקה התובע: בסעיף זה נקבע כדלקמן: "מחלת נפש - בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". ב"כ התובע מתייחס בטיעוניו, בין היתר, לפסה"ד בדנ"א 5033/98, קופת חולים "מכבי" נ' חכם, פ"ד נד (1) 410. בפס"ד זה נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי הוראות סעיף 11 הנ"ל יחולו לא רק על מי הלוקה בנפשו, אלא אף על מי שלוקה בשכלו. לדברי ביהמ"ש: "הבסיס להשוואה בין הלוקה בשכלו לבין חולה הנפש נמצא בכך, שבהתאם לתכליתה, הוראתו של סעיף 11 עשויה לחול רק במקרים שבהם התובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו בעצמו , ולענין זה אין בין הלקוי בשכלו לבין חולה הנפש ולא כלום". ועוד נאמר: ..."לענין חששו של בא-כוח העותרת מפני הרחבה אפשרית נוספת בהיקף תחולתו של סעיף 11, באופן שהוראת הסעיף תוחל גם על בעלי מגבלות פיזיות, די כי נאמר, כי בפסק-הדין גופו אין למצוא כל אחיזה לחשש הנטען. ביסוד הילכתו של פסק-הדין ניצבת ההנחה, שבדומה לחולי הנפש, גם הלוקים בשכלם סובלים ממגבלות מנטליות, העלולות לשלול את יכולתם (המנטלית, לא הפיזית) לדאוג לענייניהם. נמצא כי פסק-הדין, כשלעצמו, איננו מהווה אסמכתא להרחבה נוספת, מן הסוג שמפניו חוששת העותרת, ואף איננו מבשר אותה או מעודד אותה". (ההדגשות שלי - נ.ק.) ונחזור לענייננו: לטענת ב"כ התובע יש להחיל על התובע הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות למשך 12 חודש מהמועד בו לקה התובע בארוע מוחי ב- 3.4.97. לטענת ב"כ התובע, האירוע הנ"ל גרם לתובע שיתוק, ומנע ממנו לטפל בעניינו במשך כשנה. לאחר עיון בתצהיר התובע ובמסמכים הרפואיים שצורפו לו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להחיל הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות על מקרהו של התובע, מאחר ואין מדובר לא בחולה נפש ואף לא במי הלוקה בשכלו. לא העדר היכולת הפיזית עוצר את מירוץ ההתיישנות, אלא העדר יכולת נפשית או שכלית כמצבו של הלוקה בנפשו או הלוקה בשכלו. גם במקרים אחרונים אלה מדובר במי שמצבם מצדיק מינוי אפוטרופוס (גם אם לא מונה אפוטרופוס בפועל). אין כל ספק, כי התמונה הרפואית העולה מהמסמכים שהוגשו ע"י התובע אינה תמונה של מי שנשללה יכולתו המנטלית או הנפשית, אלא מי שקיימות לו מוגבלויות בתחום הפיזי בלבד. כך במכתב השחרור מביה"ח נאמר, כי התובע בהכרה מלאה, במצב כללי טוב, ומתהלך ללא עזרים, כאשר במקביל מצויינות המלצות לטיפול פיזיותרפי, ספורט, טיפול תרופתי ומעקב נוירולוגי. בהקשר לכך יצויין כי לא הוצגה מאת התובע כל חוות דעת, המעידה על היותו במצב נפשי או שכלי בו אינו מסוגל לדאוג לענייניו (עד כדי צורך במינוי אפוטרופוס!). מכל האמור לעיל - אין מקום להחלת הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות על התובע, הוראות אשר גם בפרשנות הרחבה יותר, שהתבטאה בפסה"ד שאוזכר לעיל, אין כל מקום לישומו של פסה"ד הנ"ל על המקרה שבפנינו. באשר לטענת התובע, המתייחסת לסעיף 20 לחוק ההתיישנות - בסעיף 20 נאמר: "הזכות להיפרע משעבוד: נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו להיפרע מן השעבוד" לטענת התובע, השטר נשוא התביעה שהוגש לביצוע הופקד בחשבון חברת שש"ר. זכויות החברה הנ"ל נרכשו ע"י חברת ידע. נכסי חברת ידע וזכויותיה שועבדו לבנק הפועלים. ב- 4.2.99 מונה לחברת ידע מפרק זמני, וזכויות חברת ידע הומחו למר שטיינברג, אשר קיבל את זכויות חברת ידע לאחר תשלום סכום מסויים לבנק הפועלים. וכיצד התובע נכנס לתמונה?! התובע, לדבריו, עפ"י תצהירו, קיבל את השטר ממר שטיינברג הנ"ל, "אשר מסר אותו לידי במסגרת התחשבנות בינינו" (סעיף 8 סיפא לתצהיר). אם אכן כך הוא גלגולו של שטר זה - לא ברור כיצד ניתן ליישם הוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות על שטר זה, ככל שהדברים נוגעים לתובע שבפנינו: סעיף 20 לחוק ההתיישנות מתייחס מפורשות לנושה שיש לו על חובו ערבון וכו'... אשר אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו להיפרע מהשעבוד. התובע שבפנינו אינו נושה שיש לו על חובו של הנתבע כלפיו ערבון, והשטר שהינו אוחז בידיו אינו שעבוד שבידיו. אם אכן היה השטר במסגרת נכסים הנתונים בשעבוד לטובת בנק הפועלים בתקופת זמן כלשהי, הרי ברור מתצהיר התובע עצמו, כי הוא נפדה זה מכבר ע"י מר שטיינברג הנ"ל, ונמסר לתובע במסגרת התחשבנות פרטית ביניהם. מכל מקום, לא בנק הפועלים הוא התובע שבפנינו, ולא עוד אלא שמדברי התובע עולה, כי בנק הפועלים אף מימש שטר זה באופן שקיבל תמורתו ממר שטיינברג הנ"ל,ואין השטר משועבד עתה למאן דהוא. מאחר וסעיף 20 הנ"ל אינו מדבר על עצירת מרוץ ההתיישנות בתקופות בהן נכס כלשהו הינו משועבד, אלא מציין את זכותו של נושה שיש בידיו שעבוד להפרע מהנכס, בלא להתייחס כלל לתקופת ההתיישנות - הרי אין הדברים אמורים בתובע ובשטר שבפנינו כלל ועיקר. בענייננו, אין כל שעבוד שהנושה - התובע מבקש להיפרע ממנו. השטר שבידיו כבר "נגאל" משעבוד, שעבוד שהיה לטובת אחרים, ולא לטובת התובע, ותקופת ההתיישנות לא "נעצרת" כלפי צד ג' שאינו "המשעבד", אלא כלפי הנושה שהשעבוד הינו לזכותו - וכלפיו בלבד. ראה לענין זה גם ה"פ (ירושלים) 1172/02 חברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ נ. מלון אשכולות חברון בע"מ, (תק מח 2002 (3) 7087, ניתן ב- 1.9.02, ע"י כב' השופט זיילר), בו נדונה הפרשנות לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, וממנו עולה כי הכוונה הינה אכן לנושה שהשעבוד מצוי בידיו, והוא מבקש לממשו. דהיינו, החריג להתיישנות המנוי בסעיף 20 לחוק מתייחס למימוש שעבוד ה..."מאפשר לבעל חוב שבידו מצוי משכון או שעבוד אחר של חובו ליפרע ממשכון זה" - כך אף מצוטטים דברי ההסבר להצעת החוק, ע"י כב' השופט זיילר במסגרת פסה"ד. לאור האמור לעיל, נדחית אף טענתו זו של ב"כ התובע. לסיכום: לאור הגשת הבקשה לביצוע שטר לאחר למעלה מ- 7 שנים ו- 8 חודשים מיום שקמה לו לתובע עילת התביעה כלפי מושך השטר-הנתבע, ומאחר וטענות ב"כ התובע לענין זה נדחו על ידי, כמפורט לעיל בפס"ד זה - מתקבלת הבקשה לדחיית התביעה בגין ההתיישנות. בנסיבות הענין, איני רואה מקום ליתן צו להוצאות. שעבודהתיישנות