1. בפנינו בקשה סילוק על הסף, מחמת התיישנות. להלן העובדות הרלוונטיות לענייננו: 2. התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לתשלום בגין גמול שעות נוספות, הפרשי פיצויי פיטורין ,הפרש דמי הודעה מוקדמת ובונוס כספי. תקופת עבודתו של התובע החלה בשנת 1988 והסתיימה ב- 25/2/98, כשבפועל התובע לא עבד כלל מתאריך 15.6.97 3. תביעת התובע הוגשה בבית הדין בתאריך 8/11/04. 4. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי דין התביעה, ככל שהיא נוגעת למועד סיום יחסי העבודה בפועל,להידחות על הסף מחמת התיישנות. בבקשה זו, חזרו ב"כ הנתבעת על טענתם ופירטו כי דין התביעה לתשלום בגין גמול שעות נוספות, הפרש דמי הודעה מוקדמת ובונוס כספי להידחות על הסף מחמת התיישנות. התביעה לגמול שעות נוספות: 5. המבקשת טענה כי מועד היוולד עילת התביעה בגין גמול עבור שעות נוספות היא מידי חודש בחודשו, עת בוצעה העבודה בשעות נוספות, משכך ולאור העובדה כי חלפו 7 שנים מיום ביצוע העבודה האחרונה , הרי שהתובענה ביחס לתביעה זו התיישנה כליל. 6. המשיב, בתשובתו לבקשה טען כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לקבל את טענת המבקשת וכי עילת התובענה בגין גמול לשעות נוספות , במקרה דנן, קמה דווקא עם סיום יחסי העבודה זאת משום קיומן של נסיבות חריגות ביותר שנוצרו לאחר תחילת העבודה, כפי שיפורט להלן: המשיב, רואה חשבון במקצועו, טוען כי טרם תחילת עבודתו אצל המבקשת הוחתם על חוזה עבודה אישי ובו נקבע שכרו הכולל. אולם, לאחר תחילת עבודתו , נדרש המשיב בשל רמתו המקצועית לעבוד בהיקפים גדולים מאוד , ובעצם אולץ המשיב לעבוד בשעות נוספות ועומס העבודה שהוטל עליו היה רב. נוכח כך, הורו למשיב גורמים מוסמכים אצל המבקשת לבצע רישום מדויק של שעות עבודתו , ולהעביר את כרטיס הנוכחות שלו פעמיים ביום, זאת בניגוד לעובדים בכירים אחרים אצל המבקשת. טוען המשיב , עת עבודתו אצל המבקשת, הובטח לו מפורשות שבעתיד תהיה התייחסות לשעות הנוספות שביצע והוא יתוגמל בגינן. על כן, לטענתו, שונה המקרה הנדון מכל מקרה בו מבקש עובד פלוני לחייב את מעבידו בגמול שעות נוספות. 7. לאחר שעיינו בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים לעניין ההתיישנות, מוצאים אנו כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, ובאופן הבא. 8. אין מחלוקת, כעולה מכתב התביעה עצמו ( ר'- סעיף 92 לכתב התביעה), כי תקופת עבודתו בפועל של התובע הסתיימה ב- 15.6.97 וכי תביעתו של המשיב מתייחסת לכל התקופה הקודמת למועד זה , וכן כי התביעה הוגשה לראשונה בבית הדין בתאריך 8/11/04. ההתיישנות של עילת התביעה בבית הדין לעבודה , ככל התיישנות אחרת ( למעט תקופות התיישנות ספציפיות כגון: התיישנות פיצויי הלנה , חופשה שנתית וכדומה, לגביהם קיימות הוראות מיוחדות), הינה בת 7 שנים רטרואקטיבית אחורה ממועד הגשת התביעה. 9. עילת התביעה לגמול שעות נוספות, כמוה התביעה - בגין שכר עבודה, מתגבשת מידי חודש בחודשו. חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 מגדיר שכר עבודה בסעיף 1 לאמור: "שכר עבודה - לרבות תשלומים בעד חגים, פדיון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו במשך עבודתו". סעיף 9 לחוק קובע לאמור: "שכר עבודה המשתלם על בסיס חודש ישולם עם תום החודש הוא משתלם .... " עילת התביעה לתשלום שכר עבודה לרבות גמול שעות נוספות הינה בראשון לכל חודש בגין החודש שלפני החודש בו בוצעה העבודה ראה- ע"ע 195/99 אורלי מרוביץ נ' עמישב, פד"ע ל"ד 198, 212. 10. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי לגבי תביעה שאינה במקרקעין, תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ואילו סעיף 6 לחוק האמור קובע כי תקופה זו מתחילה ביום בו נולדה העילה. 11. לגבי נושא זה ניתן אף להקיש מתביעת עובד לפיצוי ממעבידו בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, שם נפסק, בשורה ארוכה של פסקי דין כי מועד ההתיישנות חל שבע שנים מעת כל הפקדה מידי חודש בחודשו, ובהתייחס לכל הפקדה בנפרד. ראה: דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון ואח' נ' הבנק הבינל' הראשון בע"מ ואח' פד"ע כז' 3. דב"ע לט/46-3 פלדין נ' אריגי דן, פד"ע יא' 107. תב"ע (תא') מד/1364-3 אבוקסיס שבח שרותים, פד"ע יח' עמ' מד, נא לובוצקי "סדר הדין במשפט העבודה", פרק שישי. 12. מהאמור לעיל עולה בברור כי העילה לתשלום תמורת שעות נוספות נולדה בראשון לכל חודש בגין החודש החולף - המועד שנקבע בחוק לתשלום גמול שעות נוספות. מאחר והתביעה הוגשה ביום 8/11/04 , הרי שכל תביעה לתשלום תמורת שעות נוספות בגין שכר זה, הקודם לחודש נובמבר 1997 התיישנה, אינה ניתנת לתביעה ולפיכך דינה להידחות. בהתחשב בכך, כי החודש האחרון בו עבד התובע לטענתו שעות נוספות הוא 9/97 (נספח ל"ג לכתב התביעה). אין חולק, כי התביעה לשעות נוספות, הפרשי הצמדה וריבית חוקית בסך - 590,802 ₪, התיישנה (סעיף 70 לכתב התביעה). 13. לכך יש אף להוסיף, כי אין המקרה דנן נכנס לגדרי החריגים המופיעים בסעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, כפי שטען התובע בתשובתו. אין המדובר בעובדות שלא היו ידועות לתובע או לא היו יכולות להיות ידועות לו , באופן המצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות. התביעה לתשלום הבונוס הכספי: 14. המבקשת טוענת כי לטענת המשיב, לא שולם לו הבונוס הכספי לשנים 1996-1997. לגרסתה, אף התביעה בגין רכיב זה התיישנה. 15. המשיב טוען בתשובתו, כי דין הבקשה בגין רכיב זה להידחות, שכן מטבע הדברים הבונוס שולם בשנה שלאחר השנה בגינה שולם הבונוס. כך הציג המשיב כראייה לטענה זו את תלוש שכר חודש אפריל 1996, בו שולם לו הבונוס הכספי עבור שנת 1995 ( ר'- נספח נא לכתב התביעה- בו הוצג תשלום הבונוס כ"מענק שנתי"). 16. כאן עלינו לפצל את התביעה בגין רכיב זה לשניים: לגבי התביעה לתשלום בונוס בגין שנת 1996, הרי שגם לשיטתו של התובע, כאמור בסעיף דלעיל, דינה להידחות מחמת התיישנותה. עם זאת, לגבי התביעה לתשלום הבונוס לשנת 1997 ,סבורים אנו שיש מקום שלא לדחות, בשלב זה של ההליך,את הטענה לפיה תשלום הבונוס נעשה בשנה שלאחר השנה שבגינה שולם הבונוס וזאת בכפוף לכך שהתובע יוכיח את זכאותו לבונוס. על כן, אנו קובעים שהתביעה בגין הבונוס לשנת 1997 זה טרם התיישנה. התביעה לתשלום הפרש דמי הודעה מוקדמת: 17. המבקשת טוענת כי תביעת המשיב בגין רכיב זה, כפי שעולה מגרסתו של התובע לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, התיישנה וזאת מעבר לטענה המרכזית שהעלתה בכתב הגנתה לפיה אין לתובע כל עילת תביעה בגין רכיב זה. 18. מכתבי הטענות וחומר הראיות שצורף להם, עולה כי התובע היה זכאי לדמי הודעה מוקדמת, כשסלע המחלוקת בין הצדדים בעניין זה הוא לגבי מספר ימי ההודעה להם התובע זכאי. עוד עולה, כי מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים , הוארך והשתנה מעת לעת. כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שהתובע הפסיק לעבוד בפועל ב- 15.6.97, אולם אז החלה חופשת התובע עד 25.9.97 - ממנו החלה להימנות תקופת ההודעה המוקדמת, כך שיחסי העבודה היו אמורים להסתיים ב- 25.12.97 (נספח מ"ו לכתב התביעה). כפי שאף עולה מתלושי השכר של התובע לחודשים ינואר- פברואר 1998, המועד האחרון בו שולמו לתובע דמי הודעה מוקדמת היה ב-28/2/98 ( נספחים נ', נ"א לכתב התביעה). משכך, קובעים אנו כי זהו גם המועד בו נולדה עילת התביעה בגין רכיב זה. 19. על כן, התביעה בגין רכיב דמי הודעה מוקדמת טרם התיישנה ולפיכך, דין הבקשה בגין רכיב זה להידחות. סיכומו של דבר: 20. מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי תביעותיו של התובע בגין גמול שעות נוספות והבונוס הכספי לשנת 1996, ובכלל זה הריבית וההצמדה בגינן, התיישנו ולא ניתן לתובען כיום. התביעה בגין רכיבי דמי הודעה מוקדמת והבונוס הכספי לשנת 1997 - דינן להתברר יחד עם שאר רכיבי התביעה פיצויי פיטורים מוגדלים, והפרשי פיצויי פיטורים לגביהן לא נטען דבר בבקשה לדחייה על הסף. 21.התובע ישלם לנתבעת הוצאות הבקשה בסך 3000 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. שעות נוספותהתיישנות