1. שתי שאלות עומדות להכרעה בפנינו: א. האם התיישנה תביעתו של התובע, בחלוף למעלה מ- 10 שנים מיום קבלת החלטת הנתבע בדבר דחיית תביעתו לקיצבת נכות כללית? ב. ככל שאין התיישנות, האם התובע זכאי לגימלת נכות כללית, בגין תאונת עבודה שהתרחשה בתקופה בה היה תושב שוויץ, מכח אמנה בינלאומית בתחום הביטחון הסוציאלי, שנחתמה בין מדינת ישראל לשוויץ בשנת 1985 (להלן: "האמנה")? 2. התובע יליד 1947. 3. התובע התגורר בשוויץ משנת 1985 ועד נובמבר 1992. 4. ביום 1.10.1985 נחתמה אמנה לביטחון סוציאלי בין ממשלת ישראל לבין המועצה הפדרלית הוולטית (נספח ב' לסיכומי הנתבע), המסדירה את זכויותיהם הסוציאליות של אזרחים ישראלים ואזרחים וולטים. 5. בשנת 1990 ארעה לתובע תאונת עבודה במסגרת עבודתו כטבח בשוויץ. 6. התובע הגיש לנתבע תביעה לנכות כללית ביום 25.9.93. במסגרת ועדה רפואית נקבעה לתובע בשנת 1994 נכות צמיתה בשיעור 44% החל מיום 24.3.90, ודרגת אי כושר צמיתה בשיעור 60% החל מיום 25.3.90. 7. ביום 3.5.95 הודיע הנתבע לתובע על דחיית תביעתו לקצבת נכות כללית, מאחר ולא היה תושב ישראל בעת הפגיעה ועל כן אינו עומד בדרישות הסף של סעיף 127 כב' (א) לחוק הביטוח הלאומי - 1998. 8. לטענת התובע, משהיה מבוטח בשוויץ בעת קרות התאונה, ומשהשלים עובר ליציאתו את הארץ, למעלה משנת תשלום של דמי ביטוח לנתבע, סעיף 11(1) לאמנה מקנה לו זכאות לתשלום גימלת נכות בארץ בגין פגיעתו. התובע טוען כי לא ניתן להחריג את ביטוח נפגעי תאונות עבודה מתחום ביטוח הנכות. האמנה אינה מציינת כי היא דנה בנכות כללית בלבד, ועל כן במסגרת הגדרת "נכות" יש לכלול גם נכות מעבודה. כך או כל טוען התובע כי תביעתו הוגשה לנכות כללית, ועל כן לא יכול להיות חולק על זכאותו. עוד טוען התובע כי היה מבוטח בביטוח ממלכתי בשוויץ, ולא רק בביטוח פרטי כפי שטוען הנתבע, ולראיה מציג התובע את מספרו האישי השוויצרי, אשר לטענתו מהווה הוכחה לקיומו של ביטוח ממלכתי. התובע מוסיף ומציין בתגובה לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע, כי תביעתו לא התיישנה מהטעם שלתובע לא נמסר בשום מועד קודם על זכותו לערער על החלטת הנתבע. זאת ועוד, התובע טוען כי לכל הפחות "נולדה" עילתו של התובע מחדש בשנת 2005, עת חודשה התכתבותו עם הנתבע, ובתשובות הנתבע לא נטען דבר לגבי התיישנות, או לגבי מועדים מוגבלים להגשת ערעור, על כן יש להכיר בתביעתו ממועד זה ואילך. 9. לטענת הנתבע דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. התובע הגיש תביעה לקצבת נכות ביום 25.9.93. תביעתו נדחתה על ידי הנתבע ביום 3.5.95 מאחר ואינו עומד בדרישות הסף של סעיף 127 כב' (א) לחוק הביטוח הלאומי - 1998. ביום 15.11.95 שלח התובע לנתבע מכתב הבהרה וביקש לבדוק את עניינו בשנית. על מכתב זה השיב הנתבע במכתב מיום 15.2.96. לתובע הובהרה זכותו לערער לבית הדין לעבודה תוך שישה חודשים, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. התובע הגיש תביעתו לבית הדין רק ביום 11.1.07, כעבור למעלה מ- 10 שנים, ועל כן יש לדחות את תביעתו על הסף מחמת התיישנות. באשר לטענות התובע לגופן טוען הנתבע כי ענף נפגעי עבודה אינו נכלל באמנה בין מדינת ישראל לשוויץ, ועל כן התובע ממילא אינו זכאי לתשלום. התובע אמנם הגיש תביעה במסלול נכות כללית, אולם משהארוע התאונתי הינו תאונת עבודה, אין התובע רשאי לבחור מסלול נכות אחר. על כן יש לבחון את תביעתו כתביעה לתאונת עבודה, אשר אינה באה בגדרי האמנה. זאת ועוד, התובע היה מבוטח בביטוח פרטי מטעם מעסיקו בעת שהייתו בשוויץ, ועל כן האמנה כלל אינה חלה על עניינו, אשר על כן סבור הנתבע כי יש לדחות את התביעה לגופה. דיון והכרעה 10. טענת ההתיישנות תקנה 1 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל - 1969 (להלן - תקנות המועדים), קובעת: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע ...". מכאן, כי על התובע היה להגיש תביעתו כנגד החלטת הנתבע תוך שישה חודשים מיום קבלתה, ולכל המאוחר בחודש נובמבר 1995. התובע לא עשה כן. 11. התובע טען כי לא ידע על זכותו לערער על החלטת הנתבע, ועל פרק הזמן המוקצה לכך. ממכתבי הנתבע לתובע (נ/2 ו- נ/4) למדים אנו כי התובע קיבל את המידע באשר לזכות הערעור, ובאשר למועד להגשתו, ועל כן אין בידינו לקבל את טענת התובע. התובע לא הציג טעם לשהות הארוכה מיום קבלת מכתב הדחייה ועד לפנייתו לבית הדין בשנת 2007. מכאן, שככל שהתביעה נוגעת למועד בו הוגשה התביעה לתשלום גימלת נכות, הרי שזו התיישנה זה מכבר, ויש לדחות את התביעה על הסף. נוסיף ונציין כי לא ניתן לראות בתכתובות משנת 2005, אשר צורפו כנספחים לכתב התביעה, תביעה חדשה שמכוחה "מתאפסת" תקופת ההתיישנות, וספירתה מתחילה מחדש ממועד זה. אך מאחר ומדובר בתביעה מתחדשת, אין מניעה להגשתה בשנית לאחר מתן פסק הדין. יחד עם זאת, סבורים אנו כי השאלה העקרונית העומדת בבסיסו של המקרה שבפנינו לא התיישנה. משעסקינן בנכות כללית, בגינה יכול התובע להגיש תביעה בכל עת, הרי שאין מקום לדחות את התביעה על הסף ככל שזו מתייחסת להכרעה העקרונית בדבר שאלת זכאותו של התובע לגימלת נכות, בכפוף כמובן להגשת תביעה חדשה. 12. נכות מעבודה או נכות כללית? אין חולק כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, בגינה נקבעו לו 60% נכות צמיתה ארעה במסגרת עבודתו כטבח, בעת שהתגורר בשוויץ. עוד אין חולק, כי התובע הגיש תביעה לנכות כללית, ולא לגימלת נכות כנפגע עבודה בעקבות תאונת עבודה. הנתבע טוען כי למרות שהתובע הגיש תביעה נכות כללית, מדובר בנכות מעבודה. לא ניתן לשנות את מהות הפגיעה על ידי הגשת תביעה במסלול שונה, ועל כן על אף שהוגשה התביעה לנכות כללית יש לבחון אותה על פי אמות המידה לבחינת נכות מעבודה (סעיפים 16-19 לסיכומי הנתבע). 13. סעיף 320 (ג) ו- (ד) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: "(ג) לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת - (1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד. (2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה. (ד) היה אדם זכאי, לולא הוראות סעיף זה, ליותר מגימלה אחת, הברירה בידו לקבל אחת מהן;..." 14. הלכה פסוקה היא כי שעה שקמה למבוטח זכות לקיצבה בעקבות ארוע יחיד בשני מסלולים שונים, יהא המבוטח רשאי לבחור את המסלול מכוחו תיבחן תביעתו, ומכוחו תשולם קיצבתו. זאת במגבלה כי שעה שנבחר מסלול אחד, לא יוכל עוד המבוטח לתבוע בגין אותו ארוע במסלול אחר, כל זמן שמשתלמת קיצבתו מכוח מסלול זה. כך למשל, שעה שנפגע מבוטח בעבודתו ונגרמה לו נכות, יכול המבוטח לבחור האם לתבוע מכוח מסלול של נפגעי עבודה, או מכוח מסלול של נכות כללית. ראה: דב"ע נז/41-0 המוסד לביטוח לאומי - עדאל סביר, פד"ע לד 533. ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון והמוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), ניתן ביום 5.11.06. 15. יישום הכללים הללו בעניינינו מלמד כי התובע היה זכאי לבחור בתביעה לנכות כללית, על אף שאין חולק כי נפגע במסגרת עבודתו. 16. הנתבע מאשר כי האמנה בין ישראל לבין שוויץ חלה על שלושה ענפי ביטוח: ביטוח זיקנה, שארים ונכות כללית (סעיף 20 לסיכומי הנתבע). מכאן, שמתייתר הצורך להידרש לשאלת תחולת האמנה בין ישראל לשוויץ על ארוע של תאונת עבודה, ולשאלה האם נכות מעבודה באה בגדרי נכות כללית, כפי שטוען התובע, או אם לאו, כפי שטוען הנתבע. אין חולק כי הוראות האמנה חלות במקרה של תביעת נכות כללית, ואין חולק כי התובע פנה במסלול של נכות כללית, אף שלכאורה יכול היה לפנות גם במסלול של נפגע עבודה, מכאן שאין חולק כי האמנה חלה על עניינו של התובע. מכאן למדים אנו כי שגה הנתבע שגה בתשובתו לתובע מיום 3.5.95 (נ/2), כשציין כי התובע אינו זכאי לתשלום קיצבה היות ואובדן כושרו להישתכר נגרם שעה שלא היה תושב ישראל. האמנה שנחתמה בין מדינת ישראל לשוויץ בשנת 1985, עמדה בתוקפה בעת הגשת התביעה על ידי התובע, והיה על הנתבע לבחון את עניינו של התובע בראי הוראות האמנה. חזקה על הנתבע כי המידע בדבר קיומה של אמנה היה בידיו, ושעה שהתובע ציין בטופס התביעה כי נפגע במסגרת עבודתו בהיותו תושב שוויץ (נ/1), היה על הנתבע להעביר את עניינו של התובע למחלקת קשרי חוץ, וליידע את התובע על ההסדר המיוחד החל על עניינו. כאמור הכרעה זו יפה לתביעה החדשה שזכאי התובע להגיש. 17. אשר על כן, התביעה נדחית מחמת התיישנות. יחד עם זאת, התובע יהיה רשאי להגיש לנתבע תביעה חדשה לנכות כללית, אשר תיבחן לגופה, ולאור הוראות האמנה. 18. מאחר ולתובע מונה עורך דין מטעם הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות. תאונת עבודההתיישנות