השופט י' כהן: המערער טען בכתב-תביעה, שתגיש נגד המשיבים לבית-המשפט המחוזי, ששני אחיו המנוחים, המורישים של המשיבים התחייבו כלפיו למכור לו נכסי מקרקעין, לפי מסמכים בחתימת האחים שצורפו לכתב-התביעה, שהוא שילם את התמורה עבור המקרקעין הנקובה במסמכים הנ"ל ושהמקרקעין לא הועברו לו. עתירת המערער היתה שתינתן הצהרה, שהוא בעל המקרקעין. אחרי שהמשיבים הגישו כתב-הגנה ובו העלו טענות רבות נגד התביעה וביניהן טענת התיישנות, הגיש המערער בקשה לתיקון כתב-תביעתו על-ידי הוספת סעד של צו לביצוע-בעין ואילו המשיבים הגישו בקשה, שהתביעה תידחה על-הסף בגלל התיישנות. בקשת המערער לתיקון כתב-התביעה נדחתה על-ידי הרשם המלומד של בית-המשפט המחוזי מכמה טעמים, וביניהם בגלל התיישנות התביעה. המערער ערער על החלטת הרשם, אך ערעורו נדחה מהטעם, שהתביעה התיישנה; כו-כן נעתר השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי לבקשת המשיבים והחליט לדחות את התביעה על-הסף בגלל התיישנות. המערער מערער על דחיית התביעה ועל דחיית ערעורו בענין בקשתו לתיקון כתב-התביעה. 2. המסמכים שעליהם מסתמך המערער בכתב-תביעתו נחתמו בשנת 1950 והתביעה הוגשה בשנת 1971. בית-המשפט המחוזי היה סבור שתקופת ההתיישנות של התביעה היא שבע שנים, לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. את דעתו זו נימק השופט המלומד כדלהלן: "אין זו תביעה במקרקעין כי תביעה במקרקעין יכולה להיות בין שני בעלים אשר כל אחד מהם רשום על הקרקע או בין בעל הקרקע לבין המחזיק בקרקע הטוען לחזקה נוגדת לפי החוק העתמאני הישן ודורש זכויות בקרקע מן החזקה; או תביעה בשל זיקת הנאה בקרקע וכיוצא באלה זכויות הנובעות מן הקרקע. כאן לעומת זאת הזכויות הנטענות נובעות מהצהרה חד-צדדית הנדרשת להיהפך למעשה דו-צדדי כלומר להסכם. ההתיישנות לכך היא 7 שנים ולכן אין ספק שהתביעה התיישנה כי הוגשה מקץ 21 שנים." בא-כוח המערער טוען, שתביעתו היא תביעה במקרקעין ומכיון שהמקרקעין שעליהם מדובר נרשמו בספרי אחוזה לאחר סידור זכות קנין, הרי לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תקופת התיישנות לגבי התביעה היא 25 שנה. עוד טוען בא-כוח המערער, שלפי ההלכה שנפסקה בבית-משפט זה תקופות ההתיישנות שנקבעו במג'לה לא חלו על תביעה לביצוע-בעין ולפיכך תביעה לביצוע-בעין, שהתגבשה לפני תחילת חוק ההתיישנות, לא יחולו עליה תקופות ההתיישנות לפי אותו החוק. שתי טענות אלה הן לדעתי מבוססות. 3. ב-ע"א 167/51, ברסקי נגד סגל, (1], נפסק מפי השופט לנדוי (בהסכמת השופטים אגרנט וזוסמן, כתארם אז), שדיני ההתיישנות של המג'לה אינם חלים על תביעות לביצוע-בעין, ושבתביעות אלה יש לדון לפי דיני השישי. על הלכה זו חזר בית-משפט זה ב-ע"א 289/65 (רובינשטיין נגד רון, [2], בע' 520) וב-ע"א 216/66 (עירית תל-אביב-יפו נגד דאיה, [3], בע' 547). בפסק-הדין הנ"ל בענין רובינשטיין, [2], נקבע (בע' 520), שאם עילת התביעה לביצוע-בעין נולדה לפני תחילת חוק ההתיישנות תשי"ח, הרי לפי הוראות המעבר שבסעיף 29 לא תחול על תביעה כזו כל תקופת התיישנות או שהא תתיישן כעבור 36 שנה. לפי הלכה זו ברור, ששגה השופט המלומד בסברתו שתביעת המערער התיישנה. בא-כוח המשיבים נתלה בדברי הנשיא (אגרנט) בפסק-הדין בענין רובינשטיין, [2] (בע' 520) "שההלכה שנפסקה ב-ע"א 167/51, ברסקי נגד סגל, [1], ..... והקובעת, כי בבואו לפסוק בתביעה לקיום זכות שביושר, לא יהיה בית-המשפט כבול על-ידי דיני "ההתיישנות" וייזקק רק לדיני "השיהוי" שהם עדיפים..... הלכה זו אין לה עוד תוקף, כי אם מעתה חייב בית-המשפט להתחשב בתקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק משנת תשי"ח כגבול עליון של אותה תקופה.....". לטענת בא-כוח המשיבים משמעות הדברים הנ"ל היא, שאין להסתמך יותר על הלכת ברסקי, [1]. טענה זו מחוסרת יסוד. ברור מהקשר הדברים וממה שנאמר שם בהמשך לקטע הנ"ל, שהלכת ברסקי, [1], איננה בעלת תוקף לגבי תביעה לביצוע-בעין, שהתגבשה אחרי תחילת חוק ההתיישנות, אך היא שרירה וקיימת לגבי תביעה שהתגבשה לפני תחילת החוק. הדברים הם ברורים וחד-משמעיים והם הוסברו היטב מחדש ב-ע"א 216/66, [3], הנ"ל (בע' 551-552]. נבצר ממני להבין, איך נתפש בא-כוח המשיבים לטענה מופרכת שכזו. 4. מהאמור לעיל ברור, שהתביעה לביצוע-בעין לא התיישנה בעת שהוגשה הבקשה לתיקון כתב-התביעה יתר-על-כן, השופט המלומד נתפש לטעות כשהיה סבור, שתביעת התובע איננה תביעה "במקרקעין" לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. גם בענין זה כבר נפסקה הלכה בפסק-הדין בענין רובינשטיין, [2]. נאמר שם (בע' 519) : "כמו-כן, יש להסכים לטענת בא-כוח המערערים שהתובענה לביצוע-בעין כמוה כתובענה 'במקרקעין' במובן סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות וזאת מהטעם הבא: בסעיף 1 לחוק ההתיישנות מוגדר המונח 'מקרקעין' כך: 'קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה'. הגדרה זו כוחה יפה לגבי עניננו, הואיל ועצם התובענה לביצוע-בעין של התחייבות הנתבע להעביר במשרד ספרי האחוזה את בעלותו הרשומה במקרקעין על שם התובע משוה - EX VI TERMINI - תובענה לקיום זכות בקרקע, הטעונה רישום בספרי האחוזה'....." 5. התוצאה היא, שהחלטת השופט המלומד לדחות את התביעה בגלל התיישנות איננה יכולה לעמוד, וכן אין לקבל את ענין ההתיישנות כנימוק לדחיית הבקשה לתיקון כתב-התביעה. הטעמים האחרים שבגללם דחה הרשם המלומד את הבקשה לתיקון התביעה אינם מבוססים. הרשם היה סבור שהבקשה הוגשה באיחור, מכיון שעברה תקופה של כשנתיים מאז הגשת התביעה ועד הגשת הבקשה. כמו-כן ציין הרשם, שאם תינתן הרשות להוספת הסעד של ביצוע-בעין יזכה המערער ביתרון, כי על-ידי כך תקופת השיהוי בהגשת התביעה לביצוע-בעין תהיה 21 שנה, במקום תקופה של 21 שנה שחלפה מאז שנעשו המסמכים המבססים את התביעה ועד הגשת הבקשה לתיקון. שני טעמים אלה אינם מצדיקים שלא להיעתר לבקשת התיקון. הבקשה הוגשה זמן קצר אחרי שהוגשו כתבי-הגנה על-ידי המשיבים שהם תושבי-חוץ, ולפני שנקבע המועד לבירור התביעה. את טענת השיהוי יבחן בית-המשפט כשידון בתביעה, והוא יהיה רשאי לשקול, בין יתר הנסיבות, את העובדה שהמערער ביקש ביצוע-בעין רק בשנת 1973 ולא בעת הגשת התביעה למתן פסק-דין הצהרתי, אם בכלל יש לעובדה זו חשיבות כלשהי. אין אני רואה כל סיבה ממשית שלא להיעתר להגשת התיקון. 6. השופט המלומד בבית-המשפט החוזי, בהחלטתו שבה דחה את הערעור על החלטת הרשם, הוסיף כלשונו "טעם משלו, שאינו חשוב ביותר" לדחיית הבקשה והוא - שהתביעה היא ספקולטיבית מיסודה, מכיון שלא קיימים הסכמים אלא רק הצהרות חד- צדדיות בקשר עם המקרקעין שבמחלוקת וכן שלאחר שחותמי המסמכים נפטרו "מי יתקע לנו" שהתנאים לפי המסמכים נתקיימו? נימוקים אלה של השופט המלומד, שהוא העלה אותם מיזמתו ולא נתן למערער הזדמנות לטעון לגביהם, אינם במקומם בשלב של בקשה לתיקון התביעה - שבו על בית-המשפט לצאת מההנחה, שכל מה שנאמר בכתב-התביעה הוא אמת ויוכח על-ידי ראיות מספיקות בעת בירור התביעה. 7. בא-כוח המשיבים העלה בסיכומו בכתב בפנינו טענות שונות שאינן קשורות לשאלות שבמחלוקת שבערעור זה. לא אעמוד על טענות אלה, שלא היה להן מקום בערעור זה. 8. הערעור מתקבל ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, לפיו נדחתה התביעה, מתבטל. המערער רשאי לתקן את כתב-תביעתו לפי בקשתו בענין הסעד הנוסף של ביצוע-בעין. כתב-תביעה מתוקן יוגש תוך 15 יום מיום הודעת פסק-דין זה למערער. על המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערער הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 2,000 ל"י. התיישנות