1.על הפרק בקשה לדחייה על הסף של תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש מחמת התיישנות ועל יסוד תקנה 101 (א)(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. רקע 2.א) הבקשה מתייחסת לתביעה בנזיקין שהגישה התובעת (ילידת 15/8/79) כנגד אביה בגין מעשה מיני שביצע בה ביום 3/12/88 (בעת שהיתה בת 8 לערך) (להלן: "האירוע"). ב) הורי התובעת התגרשו ולפיכך היא שהתה בבית הנתבע במסגרת הסדרי הראייה. על פי תאורה של התובעת, הנתבע נשכב ערום לצדה בזמן שישנה, הסיר את כסותה, ביצע בה מעשה מגונה באמצעות לשונו ולאחר מכן התחכך עם איבר מינו בין רגליה עד שבא על סיפוקו. ג) התובעת דיווחה לאמה על האירוע כשבועיים לאחר שאירע והוגשה תלונה למשטרה. כנגד הנתבע נפתח תיק פלילי. הנתבע הודה בעבירות המיוחסות לו הן במשטרה והן בבית המשפט וטען כי המעשה נעשה שלא בשליטתו, תוך כדי נמנום. טענה זו נטענה גם בסעיף 4 ג' 6 לכתב ההגנה שהוגש בתביעת הנזיקין. ד) התובעת פנתה למשטרה על מנת לברר מה עלה בגורל התביעה הפלילית וביום 6/10/10 התקבלה תשובת משטרת ישראל - מטה מחוז דרום לפיה התיק נסגר ביום 5/11/89 "בהעדר עניין ציבורי בניהול הליכים פליליים כנגד החשוד". 3.לטענת התובעת, האירוע השפיע על כל מהלך חייה והיא הפכה מילדה מבריקה, חברותית, מצליחה ובעלת פוטנציאל הצלחה גבוה לשבר כלי, בעלת התקפי חרדה, בעלת קושי רב להאמין בבני אדם ו/או בדמות סמכותית ולבעלת נטייה לאופי אובדני. כמו כן חלה התדרדרות קשה וחמורה במצבה הנפשי שכללו בין היתר תקופות של גלים דיכאוניים קשים, אלימות, נטיות אובדניות, שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. חלה התדרדרות קשה בהתנהגותה והיא סולקה ממספר בתי ספר. התובעת ציינה שאחרי האירוע המתואר לעיל, החלה להשתמש בסמים כמעט מידי יום ולשתות אלכוהול בכמויות גדולות מאחר ורק באמצעותם הרגיעה את עצמה וכאבה והדחיקה את כאב ליבה, אמצעי שאפשר לה לברוח ולו לרגע מהזיכרונות הקשים והאירוע אשר זכרו ניצב איתן אל מול עיניה ומשפיע על כל תחומי חייה. היא סובלת מאיכות שינה ירודה, מתעוררת מתוך סיוט מספר פעמים בשבוע, מתקשה לשוב ולהירדם, צועקת מתוך שינה. לפיכך, סבורה התובעת, שהנתבע, אשר הודה בעבירות המיוחסות לו בחקירת המשטרה ובהזדמנויות נוספות, חייב לפצותה בגין כל נזקיה הנפשיים והפיסיים העקיפים והישירים כאחד וללא יוצא מן הכלל. טענת ההתיישנות 4.הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהתאם להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") וגם מכח פקודת הוראת הנזיקין. א) באשר לחוק ההתיישנות, הנתבע הסתמך על הוראת סעיף 5 (1) לפיה תקופת ההתיישנות בתביעה אזרחית היא 7 שנים, ועל הוראת סעיף 6 לפיה "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ב) הנתבע התייחס גם להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 5 שעניינו התיישנות שלא מדעת וכן לסעיף 10 לחוק ההתיישנות המתייחס להתיישנות במקרה של תביעה שהוגשה ע"י מי שהיו קטינים. 5. הנתבע טען כי התובעת היתה מודעת כל השנים למעשה ולפיכך, אינה יכולה להיבנות מההרחבה של תקופת ההתיישנות על פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לגרסת הנתבע, על פי ההוראות הרלוואנטיות בחוק ההתיישנות, שפורטו לעיל, התביעה הוגשה במועד שבו חלה התיישנות על האירוע. 6. הנתבע התייחס בבקשתו גם להוראות ביחס לתקופת התיישנות של תביעה בעילה נזיקית, המפורטות בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש (להלן: "הפקודה") וטען שגם על פי הפקודה חלה התיישנות של עילת התביעה, מאחר שהתובעת היתה מודעת לעילת התביעה ולקשר הסיבתי שבין המעשים שנעשו בה והנזק שנגרם לה במשך שנים, ואף היתה בטיפולים. לסיכום: הנתבע טען שמדובר בתביעה שהתיישנה הן מכח חוק ההתיישנות והן מכח פקודת הנזיקין. 7. למען שלמות התמונה יצוין שהנתבע טען גם שיש לדחות את התביעה מאחר שמדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר הן כשמדובר מעבר לתקופת ההתיישנות ואף ביחס לזמן שחלף בתוך תקופת ההתיישנות. לטענת הנתבע, השיהוי הרב פוגע קשות באינטרסים שלו, כנתבע, שלא להיות חשוף לאורך זמן לתביעות סרק ואף פוגע בצורה משמעותית באמצעים שיש לו לניהול הגנתו. 8. במענה לטענת התישנות התביעה השיבה התובעת כי עילת התביעה לא התיישנה לנוכח הוראת סעיף 18 א' לחוק ההתיישנות שהאריך את תקופת ההתיישנות ובמסגרתו נקבע הסדר ספציפי ביחס לעבירות של תקיפה מינית או התעללות שבוצעו בקטינים. על פי הוראות סעיף 18 א' תקופת ההתיישנות של 7 שנים נמנית החל מהגיע הקרבן לגיל 28, דהיינו: עד גיל 35. בענייננו הוגשה התביעה כשהתובעת היתה כבת 32. 9. התובעת טענה גם כי הוראות המעבר המפורטות בסעיף 29 לחוק ההתיישנות אינן חלות על סעיף 18 א+ב לחוק, לנוכח האמור בהצעת החוק. דהיינו: התיקון של סעיף 18 א' לחוק ההתיישנות חל גם על עבירות שהתיישנו בטרם התיקון. התובעת ציינה גם שגישה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית לפרש באופן דווקני ומצמצם הוראות חוק המגבילות את תקופת ההתיישנות, כשהנסיבות מצדיקות זאת. 10. התובעת התייחסה גם לקשר שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין וטענה כי תקופת ההתיישנות מתחילה 10 שנים לאחר גילוי עילת התביעה על ידי הניזוק. לטענתה, מאחר שלא היתה מודעת לקשר הסיבתי בין הנזק הנפשי שנגרם לה ובין מעשי הנתבע היא זכאית להשהיית תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 11. התובעת התייחסה גם לטיב הסעד המבוקש שהוא דחיה או מחיקה על הסף של תביעתה בציינה שמדובר בסעד שיש לנהוג בו בזהירות רבה מאחר שיש בו כדי לשלול ממנה את זכותה להביא את עניינה בפני בית משפט. לפיכך, ביקשה התובעת שלא לנעול בפניה את שערי בית המשפט. דיון 12.א) לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה" סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את החריג לכלל. הפסיקה נתנה פרשנות מרחיבה לביטוי: "העובדות המהוות את עילת התובענה" כך שהוא פורש כדלהלן: "כל עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה". לעניין זה ראה: ע"א 244/81, פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח (3) 673 בעמ' 684. ב) עפ"י סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ביחס להתיישנות לגבי עוולות: "היום בו נולדה עילת התובענה היא אחד מאלה: "(2) מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק". עפ"י הפסיקה, הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין אינה עצמאית ובאה להוסיף על ההוראות שבחוק ההתיישנות. 13.בכל הקשור לעבירות מין שבוצעו בקטינים קיימת התייחסות מיוחדת לעניין ההתיישנות, כפי שיפורט להלן: א) בהצעת חוק ההתיישנות התשס"ד - 2004, באה לידי ביטוי הדילמה של קיום מערכת איזונים ראויה בין האינטרס של התובע בעבירות שונות והאינטרס של הנתבע. יחד עם זאת, ביחס לעבירות מין, הוצע לקבוע הסדר איזון מיוחד כך שבסעיף 26 יאמר: "בתביעה אזרחית שתובענה בשלה הוגשה לפי הוראת סעיף 77 לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984 נגד אדם בעבירה מן העבירות המנויות בסעיף 354 (א) (1)(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 שנעשתה בקטין, לא תשמע טענת ההתיישנות". (הדגשה שלי א.ש). מדברי ההסבר שצורפו לסעיף 26 להצעת החוק הנ"ל: "תביעה אזרחית בשל עבירת מין שנעברה בקטין היא תביעה ייחודית מבחינת דין ההתיישנות. במקרים רבים מדובר בתביעה שנחשפת שנים רבות אחרי המעשה נשוא התביעה, וזאת בשל סיבות שונות: לעיתים, מדובר בגילוי מאוחר של העובדות המהוות את עילת התביעה (גילוי מאוחר של הנזק או של הקשר הסיבתי בין הפגיעה לנזק);..וקיימים אף מקרים שבהם נמנעת החשיפה בשל סיבות פסיכולוגיות או סוציולוגיות שונות (בושה, לחץ משפחתי וכיו"ב). ייחודיות זו באופי התביעה מצדיקה גם התייחסות מיוחדת להתיישנותה. ...עם זאת, בקביעת ההסדר המוצע אין לבטל לחלוטין את אינטרס הנתבע בכח מבחינת טעמי ההתיישנות, כאשר יש לזכור כי אין לדעת אם עשה את המעשה העוולתי המיוחס לו. לפיכך, מוצע כי במקרים שבהם הורשע (הדגשה שלי א.ש) הנתבע בעבירה, כאמור, יוכל הנתבע להתגבר על טענת התיישנות רלוואנטית. כאשר ברור ברמה גבוהה של ודאות, כי הנתבע עשה את המעשים המיוחסים לו שכן הורשע בדין פלילי שנערך בעניינו, אין עוד הצדקה להתחשב באינטרס שלו מבחינת טעמי ההתיישנות (על אף שאינטרס זה קיים למשל, לעניין גובה הנזק). עפ"י ההסדר המוצע בתביעה נגררת להרשעה בפלילים כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 שתובענה בשלה הוגשה כאמור באותו סעיף ובתקנות שעל פיו, לא יוכל הנתבע להעלות טענת התיישנות". 14.א) נושא ההתיישנות בגין עבירות מין נבחן באופן פרטני בכנסת ובהצעת חוק ההתיישנות - (התיישנות תביעה בגין עבירות מין או התעללות התשס"ז - 2007), שבעקבותיה נוסח סעיף 18 א' לחוק ההתיישנות נדון אפיונם של עבירות המין וצוין כדלקמן: "בשל היקף התופעה של ביצוע עבירות מין והתעללות במשפחה ומחוצה לה וחומרתה של תופעה זו, הצעת החוק לעודד נפגעים אשר אזרו עוז וחשפו את הפגיעה בהם, לעשות שימוש במגוון הכלים המשפטיים הקיימים ולא לחסום בפניהם את האפשרות לפנות לערכאות בהליך אזרחי דווקא, שבאמצעותו יוכלו לקבל הכרה חברתית ופיצוי שיסייעו לשיקומם". ב) בהצעת החוק היתה התייחסות גם להשפעה על זכויות הילד וצוין שההסדרים המוצעים יאפשרו לקטינים שנפגעו מהתעללות במשפחה או מעבירות מין להגיש תובענות כנגד מי שפגע בהם גם לאחר הגיעם לבגרות ולאחר שהתמודדו עם הפגיעה, ובכך יהיה כדי לסייע להם באמצעות קבלת פיצוי והכרה חברתית בפגיעה. ג) בדין הפלילי הכיר המחוקק, זה מכבר, בצורך לקבוע הסדרים מיוחדים לעניין התיישנות בעבירות חמורות שנעברו בקטינים (סעיף 354 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). על אף ההבדלים בין הליכים, טעמים המצדיקים קביעת תקופות התיישנות ארוכות יותר בהליך הפלילי יפים במידה רבה גם לעניין ההתיישנות התביעה בהליך האזרחי. כמו כן צוין, כי במדינות רבות היה הצורך בהסדרי התיישנות מיוחדים לתביעות בשל עבירות מין בייחוד אם בוצעו במסגרת יחסי אמון או תלות. 15.הצעת החוק התגבשה ובשנת 2007 הוסף סעיף 18 א ב לחוק ההתיישנות כאשר בסעיף (א) נקבע: "בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן נגד הפוגע בו, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים ... (1)תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו קטין". 16.נושא מועד ההתיישנות ביחס לעבירות מין לא רק לגבי קטינים לא יורד מעל הפרק וכיום עומדת הצעה לתיקון חוק ההתיישנות משנת תש"ע - 2010 ובמסגרתה נבחנת הרחבת תקופת ההתיישנות ביחס לתביעות נזיקיות שמוגשות בשל תקיפה מינית ביחס לנפגעים שאינם קטינים. על פי ההצעה תורחב תקופת ההתיישנות מ-7 שנים ל-10 שנים". במסגרת דברי ההסבר להצעה הובהרה הסיבה להתייחסות המיוחדת לעבירות מין. בשל חשיבות העניין יובאו הדברים במלואם: א) בהגשת תביעה בשל פגיעה מינית, בשונה מתביעות בשל עוולות אחרות, קיימים קשיים אובייקטיבים המקשים על הגשת התביעה תוך פרק זמן של 7 שנים. אין מדובר בקורבן ש"ישן על זכויותיו" אלא קורבן המתמודד עם מנגנון הבשלה מורכב, בעל מספר שלבים שעליו לעבור בטרם יוכל לפנות אל בית המשפט בבקשה לפיצוי על העוול האדיר שנגרם לו. תקיפה מינית מערערת הנחות יסוד בסיסיות לגבי ביטחון אישי, גורמת לחוויה משפילה ומבישה של פלישה אל ה'אני', אל המקום האינטימי ביותר וחילולו. להבדיל מטראומות אחרות הקשורות במלחמה או באסון טבע, אשר בהם יש לנפגעים לכידות קבוצתית, תמיכה הדדית ואהדה ציבורית, תקיפה מינית נחווית בבדידות קשה ותוך תחושת נטישה חברתית ועל כן היא טראומתית במיוחד (פרופ' אלי זומר). רוב הנפגעות והנפגעים מתקיפה מינית מגיבים בתסמינים של היזכרויות פולשניות חוזרות ונשנות של הפגיעה המינית ומצוקה נפשית עזה בתגובה לכל מה שעלול להזכיר או מסמל את הפגיעה או את התוקף. לפיכך, נוצרת תגובה רגשית של קהות חושים ומאמץ להימנע ממצבים, פעילויות, מחשבות ורגשות הקשורים בתקיפה המינית. בנוסף מתקיים אובדן עניין בפעילויות רגילות תוך פיתוח התנהגויות של הימנעות וחרדתיות (פרופ' אלי זומר). לכן כאשר הנפגע או הנפגעת מתמודדים עם תופעותיה של התגובה הפוסט טראומטית, האפשרות שלו או שלה לגייס כוחות ומשאבים לצורך הגשת תביעה נזיקית היא קלושה ואין בכוחותיהם לממש את זכויותיהם הבסיסיות ולהיפרע מהתוקף. נפגעות ונפגעי עבירות מין רבים, חושפים לראשונה את דבר הפגיעה שנים רבות אחרי שאירעה, בשל תחושת אשמה, בושה וחשש מהאשמה חברתית, מדובר בתחושות אופייניות וייחודיות לנפגעי עבירות מין. על כן, במישור הנזיקי, לא מדובר בעיכוב בהגשת התביעה אלא במנגנון ייחודי שפועל על נפגעי עבירות מין ומונע הגשת תביעה. ב) בניגוד למצב הדברים ב"תביעה רגילה", כאשר ככל שהפגיעה והנזק שנגרם חמורים יותר, כך סביר שימהר התובע להגיש תביעה, הרי שבענייננו, ככל שהפגיעה קשה יותר, כך ייקח זמן רב יותר עד שיוכלו הנפגעים לעמוד מול תוקפיהם ולתובעם, אם בכלל. בהקשר זה, נזכיר, כי הקושי אינו מתמצה בעצם חשיפת הפגיעה אלא ביכולת לגייס את המשאבים הנפשיים והתפקודיים הדרושים לצורך הגשת התביעה הנזיקית. ג) מנגד עומד הרצון החברתי-משפטי לקצוב את הזמן להתיישנות, כדי לצמצם את החשיפה לסיכון נתבעים בכח לתביעות נזיקיות ולמנוע הרתעת יתר ויצירת תחושה של ספקות והעדר יציבות אצל כלל החברה. בנוסף, ישנו רצון למנוע התדיינויות במחלוקות נושנות שלציבור עוד אין עניין בהן. בהארכת ההתיישנות בשל תביעה בשל פגיעה מינית, לא יכולה להיות הרתעת יתר או התנהגות שרווח חברתי שלילי בצידה, לחברה אין אינטרס להעניק לפוגע שקט נפשי ויש לקוות כי חשיפה ממושכת תוביל אף להרתעה אפקטיבית יותר. יש להיזהר מלסגור את דלתות בית המשפט בפני אדם הטוען לזכות, בייחוד כאשר האדם שנפגע, קורבן התקיפה המינית, ממשיך וסובל גם בהווה. ישנו אינטרס חברתי מובהק לאפשר לנפגעי עבירות המין לתבוע את תוקפיהן ולהיפרע מהם באופן אישי, על מנת להעביר את האחריות לשיקומם אל המעוול, עבריין המין, ולא להפיל את כל הנטל על כתפי הציבור. בנוסף יש לאפשר לנפגעי העבירה להשיג להם צדק אישי, בהליך משפטי העשוי לעזור להחלמתם, להשבת השליטה שנגזלה בתקיפה המינית עצמה לחייהם וקבלת פיצוי על נזקיהם (הדגשה שלי א.ש). ד) מתוך נתוני מרכזי הסיוע, הפועלים למעלה משלושים שנה ברחבי הארץ, רובם הגדול של נפגעות ונפגעי עבירות המין אינם פונים כלל לערכאות משפטיות. לא בהגשת תלונה למשטרה (רק 20%-30% מהפונים למרכזי הסיוע מגישים תלונה במשטרה) ועוד פחות מכך בהגשת תביעה נזיקית לפיצוי על נזקיהם. התיקון המוצע (סעיף 18ג בהצעה) נועד לסייע לאותם נפגעים שמחליטים לפנות להליך אזרחי, לעשות זאת גם אם חלף זמן רב מאז הפגיעה על ידי הרחבת תקופת ההתיישנות לתביעות בעניינם". ומן הכלל אל הפרט 17.המדובר בתביעה נזיקית שהגישה בת כנגד אביה, בגין מעשה שביצע בה בגיל 8 ואשר אביה אישר בפני המשטרה ובית המשפט כי ביצע את המעשה. האב רק ציין כי המעשה נעשה שלא בשליטתו. דהיינו: מדובר בעבירת מין שבוצעה ביחס לקטינה. 18. כפי שפורט לעיל, המחוקק גילה את דעתו ביחס לחומרתן של עבירות המין בתוך המשפחה ובקטינים. תיקון חוק ההתיישנות והוספת סעיף 18 א לחוק הם הביטוי להתייחסות של המחוקק לנושא זה. במסגרת סעיף 18 הורחבה התקופה בה יכול הנפגע להגיש תביעה והיא עומדת כיום על תחילת מניית מועד ההתיישנות מגיל 28 ואילך. בענייננו, התובעת הגישה את התביעה בגיל 32 ולפיכך, עומדת בתנאי סעיף 18 א', המתוקן. 19. נדחית טענת הנתבע לפיה על פי הוראת סעיף 29 לחוק ההתיישנות, המדובר בתביעה שהתיישנה בטרם כניסת התיקון של סעיף 18 א' ולפיכך, לא ניתן להחיל את התיקון במקרה זה מהטעמים הבאים: א)התיקון נכנס לתוקפו ביום 12/7/07, כחודש לפני שהתובעת הגיעה לגיל 28 ולפיכך, במועד כניסת התיקון לתוקף עדיין לא התיישנה זכותה של התובעת להגיש תלונה פלילית ומדובר בתביעה שטרם התיישנה. לנוכח החשיבות שייחס המחוקק למתן אפשרות לנפגע לקבל פיצוי בגין המעשה, ובהתחשב בכך שהמחוקק סבור כי יש להגן על האינטרס של הקורבן ולהעדיפו על זכותו של הפוגע ל"שקט משפטי", אין לסגור בפני התובעת את דלתות בית המשפט. ב) בהצעת החוק התשע"א 2010 הוצע להוסיף סעיף 18 א' (ד) שיאפשר למי שתובע פיצויים, בעקבות פגיעה מינית שעבר, להוכיח כי הנתבע הודה בזכותו לקבלת פיצויים גם בדרכים אחרות, ככל שהדבר דרוש לשם עשיית צדק ובלבד שאינו גורם לעיוות הדין, כלומר לפגיעה מהותית בזכותו של הנתבע לצדק. הוספת הוראה זו מצביעה על המגמה של המחוקק לאפשר לנפגע פגיעה מינית לקבל את יומו בבית המשפט אף אם הפניה נעשית באיחור. 20.כפי שפורט לעיל, בהצעות החוק קיימת התייחסות לזכותו של הנפגע לקבל את יומו בבית המשפט. בענייננו, הדבר מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שלמרות הודאות הנתבע בפני המשטרה ובפני בית המשפט, נסגר התיק הפלילי עקב "העדר עניין לציבור". במצב דברים זה, לא היה על הנתבע להתעמת עם טענות התובעת, תחושותיה ורגשותיה ולא היתה לתובעת הזדמנות להעביר לנתבע את מה שהיא חשה וחוותה ובמקרה זה, דחיה או מחיקה על הסף הינן סעד קיצוני שימנע מהתובעת זכות מהותית. 21.אין לקבל את טענת הנתבע לפיה יש בהשתהות התובעת ושתיקתה במשך למעלה מ-25 שנה ממועד קרות האירוע כדי ללמד על זניחת טענותיה בנסיבות אלה וכי שיהוי רב בהגשת התביעה פגע באופן קשה ומשמעותי באינטרס ההסתמכות שלו. כפי שניתן לראות בדברי ההסבר להצעות החוק שפורטו לעיל, נאמר במפורש כי בעבירות מין כנגד קטינים ובעבירות מין בכלל אינטרס הציבור אינו מכוון לדאגה לאינטרסים של הפוגע, ומאזן האינטרסים אינו נוטה לטובתו. בענייננו, המדובר בתובע שהודה בביצוע המעשה והיה מודע להתנהגות בתו שנגררה לשימוש בסמים, לשתיית אלכוהול, להתדרדרות בלימודים ולהוצאתה למסגרת חוץ ביתית. זכותה של התובעת שתביעתה תתברר ובית המשפט יקבע האם המדובר בהתנהגות שהיא פועל יוצא מהתנהגותו של הנתבע או שיש ממש בגרסת הנתבע לפיה מדובר בהתנהגות שנובעת משינוי גיל ומאפיינת את גיל ההתבגרות. בירור זה משרת גם את האינטרס של הנתבע. 21.לאור כל האמור לעיל נקבע כדלקמן: א)הנני דוחה את בקשת הנתבע לדחות/למחוק את התביעה מחמת התיישנות. ב)הנתבע ישלם הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪. ג)ישיבת קדם משפט נקבעת ליום 16/10/2012 שעה 12:00 נזיקיןהתיישנות