פתיח ורקע עובדתי 1. לפניי בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. 2. הרקע לתביעה הינו כדלקמן: א. התובע יליד שנת 1951, ובתקופה הרלוונטית עבד כעובד כללי ושליח. ב. לתובע אירעה תאונת דרכים ביום 28.5.03, לטענתו במהלך עבודתו (להלן: התאונה). ג. ביום 26.4.07 הגיש התובע תביעה לנתבע לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה, וטען כי נפגע בחניכיים ובשיניים. ד. ביום 24.1.08 דחה הנתבע את התביעה מהנימוקים הבאים: אין מדובר בתאונת עבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995; התאונה לא גרמה לתובע לנזק גופני ולאי כושר עבודה; ולא נמצא קשר בין הבעיה בשיני התובע לבין התאונה (להלן: מכתב הדחייה). ה. ביום 6.7.08 הגיש התובע תביעה לבית דין זה על מכתב הדחייה (בל' 3903/08); התביעה נמחקה ביום 4.1.09, נוכח אי התייצבותו של התובע לדיון (להלן - התביעה הקודמת). ו. ביום 21.4.13 הוגשה התביעה בהליך זה. יצוין, כי בכתב התביעה טען התובע כי התאונה אירעה ביום 11.7.05, אך מתיאור הדברים על ידו עולה כי כוונתו לתאונת דרכים שהתרחשה ביום 28.5.03, וגם מכתב הדחייה שצירף מתייחס לתאונה מיום 28.5.03. הנתבע אף הבהיר כי ביום 11.7.05 אירעה לתובע תאונה אחרת, במהלכה נפגע ברגלו הימנית, אשר הוכרה כתאונת עבודה ולתובע נפסקו בגינה אחוזי נכות ומלוא דמי הפגיעה. נוכח האמור, פסק הדין ניתן בהתייחס לתאונה מיום 28.5.03. 3. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן הוגשה לבית הדין למעלה מ - 5 שנים לאחר שניתנה החלטת הדחייה (הגם שבמהלך התקופה הוגשה תביעה קודמת, שנמחקה כאמור). הנתבע הבהיר כי התביעה נדחתה על ידו בשל שלא שוכנע כי תאונת הדרכים אירעה תוך כדי עבודתו של התובע, ובנוסף נוכח חוות דעתו של רופא המוסד כי הנזק לשיניו של התובע לא נגרם כתוצאה מהתאונה. 4. התובע טוען כי אינו זוכר אם קיבל את מכתב הדחייה ואם הגיש תביעה קודמת, ומכל מקום לא ידע שצריך להגיש תביעה תוך פרק זמן מסוים. דיון והכרעה 5. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר הרלוונטי שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן: א. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן - התקנות) קובעות בנוסחן הנוכחי (והחל מיום 13.1.10) כי המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד החלטת פקיד תביעות הוא שנים עשר חודשים "מיום מסירת ההודעה לתובע". ב. במועד בו נשלח לתובע מכתב הדחייה, קבעו התקנות תקופת התיישנות קצרה יותר, בת שישה חודשים בלבד. הצדדים לא טענו בקשר לכך אך לענייננו נצא מנקודת הנחה כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה גם על עניינו של התובע (ראו לעניין זה את פסק דינה של השופטת גליקסמן בבל' 2569-09-10 ופא בשארה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.3.11). ג. בהתאם לפסיקה אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, שכן מדובר במועד לעשיית פעולה להבאת העניין לבית הדין - להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו (עב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.6.09). זאת למעט אם מובאת הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. ד. במקרה זה, כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, תביעתו של התובע הוגשה למעלה מ - 5 שנים לאחר משלוח מכתב הדחייה (ולמעלה מ - 4 שנים לאחר שנמחקה התביעה הקודמת) - זמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. התובע הגיש את מכתב הדחייה לבית הדין במצורף לתביעה (וניתן להניח שגם במצורף לתביעה הקודמת), ומכאן שקיבל אותו וידע על החלטת הדחייה; לא טען כי לא יכול היה לטפל בענייניו בתקופה זו (וכראיה - הגיש כאמור תביעה קודמת וכן תביעה להכרה בתאונת עבודה אחרת, שהוכרה); ולא העלה כל הסבר ממשי אחר לאיחור בהגשת התביעה על ידו. ההסבר היחידי שטען לו - כי לא ידע שעליו להגיש את התביעה בתוך פרק זמן מסוים - אין בו משום הצדקה לאי הגשת התביעה במועד (קל וחומר, כאשר במכתב הדחייה צוינה במפורש האפשרות להגיש כנגדו תביעה לבית הדין, תוך ציון לוחות הזמנים). 6. סוף דבר - בהתאם להוראות החוק, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות. כמקובל בתיקי ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. במאמר מוסגר יצוין כי ככל שהתובע טוען (כפי שניתן להבין מחלק מהמסמכים שצירף) כי הוחמר מצב רגלו בעקבות הפגיעה שהוכרה מיום 11.7.05 - הינו רשאי לפנות למוסד בבקשת החמרה, בכפוף לכל דין. כן מומלץ לתובע, בהתחשב בבעיות האישיות שהעלה, לפנות לגורמי הרווחה בעיר בה הוא מתגורר. התיישנות