פסק דין 1. בפני עתירה מנהלית שבה עותר העותר כנגד נקיטתם של הליכי גבייה שאותם מבקשת המשיבה – עיריית טמרה – מחלקת ארנונה וגבייה (להלן: "המשיבה") לנקוט כנגד העותר לגביית חיובי ארנונה שבהם חב העותר, על פי טענת המשיבה, בגין הנכס נשוא העתירה, המצוי בגוש 18584 חלקה 46 (להלן: "הנכס"). 2. אקדים ואציין, כי בהחלטתי מיום 19/7/2017 הוריתי על צירוף אשת העותר- אדיבה אבו נימר (להלן- "אשת העותר"), כעותרת נוספת, בשל היותה צד ראוי ונדרש לעתירה ולאור הצהרתו של ב"כ העותר, לפיה אשת העותר לא תטען להשבה של כספים שנגבו ממנה, באם יקבע חיוב של העותר בארנונה בסכום העולה או שווה לסכום שנגבה ממנה, וזאת למרות טענתה לפיה לא הייתה לה מעולם זיקה לנכס אשר הצדיקה את חיובה בארנונה ובהתאם לא היה מקום לגביית הסך של 10,750 ₪ שנגבה מחשבונה של אשת העותר, על ידי המשיבה, בגין חובות הארנונה הנטענים. 3. לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים והתקיים דיון בפניי ומשלא עלה בידי להשיג פשרה בין הצדדים , עלי ליתן פסק דין. רקע עובדתי 4. כנטען בעתירה, העותר הינו מורה לשעבר לשפה הערבית , אשר הקים חברה (להלן: "החברה"), אשר בין היתר, עסקה במתן שירותים למשיבה בכל הנוגע למקורות אודות המורשת הערבית. לעתירה צורף הסכם התקשרות בערבית בין החברה למשיבה שתוקפו מיום 1/1/2003 ועד ליום 31/12/2005. 5. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאת התמורה אשר הגיעה לחברה בגין השירותים שסופקו למשיבה, היא קיבלה בדרך של קיזוז חובות ארנונה שהגיעו למשיבה בגין הנכס, שהינו נכס המצוי בצמוד לבית המגורים בו מתגורר העותר, שייעודו למגורים ושבו פעלה החברה עד לסוף שנת 2005. 6. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שמלוא חובות הארנונה בגין הנכס עד לסוף שנת 2005 סולקו ואין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שהחל משנת 2010, הנכס רשום בספרי המשיבה, כנכס נטוש שאינו ראוי לשימוש וממילא אינו מחוייב בחיובי ארנונה. המחלוקת בין הצדדים עניינה בחיובי הארנונה שהוטלו בגין הנכס בשנים 2006-2009. 7. כפי שיפורט להלן, בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית באשר להליכי הגבייה שננקטו, אם ננקטו, על יד המשיבה עד לחודש ספטמבר 2015, כאשר לטענת העותר לא ננקטו על ידי המשיבה הליכים כלשהם ואילו לטענת המשיבה, ננקטו על ידה הליכי גבייה מנהליים ולמחלוקת זו רלוונטיות לטענות ההתיישנות והשיהוי המועלות על ידי העותר. 8. בכל מקרה, אין חולק על כך שבחודש ספטמבר 2015 קיבל העותר הודעה מבנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: "הבנק"), שלפיה הוטל בחשבונו עיקול על סך של 60,775 ₪ בגין חובות ארנונה למשיבה. 9. בעקבות הודעה זו, התנהלה תכתובת בין הצדדים ובה הועלו טענות הצדדים, שיפורטו להלן ובכלל זה טענת העותר, לפיה הודיע לעירייה בראשית שנת 2006 על העברת החזקה בנכס לבנו. 10. לטענת העותר, מכתבו שבו פורטו טענותיו ביחס לחיובי הארנונה, לא זכה למענה ענייני אך בפועל בחודש מרץ 2016, קיבל העותר הודעה מהבנק שלפיה העיקול שהטילה המשיבה על החשבון המשותף לעותר ולאשתו, בוטל לבקשת המשיבה. 11. בנסיבות אלו, לא המשיך העותר לטפל בחיובי המשיבה ואולם בחודש יוני 2016 הוטל עיקול מחודש על חשבונם המשותף של העותר ואשתו וביום 4/8/2016 מומש העיקול ומתוך כספי הפנסיה של אשת העותר, אשר שולמו לחשבון, הועבר למשיבה סך של 10,750 ₪. 12. העותר פנה שנית באמצעות בא כוחו למשיבה אך לאחר שלא התקבלו הטענות שהעלה העותר, הוגשה על ידו עתירה בצירוף בקשה לעיכוב הליכי גבייה וביטול עיקול בחשבון בנק. 13. ביום 9/2/2017 התקיים דיון בבית המשפט (כב' השופטת י' וילנר) ובסיומו הציע בית המשפט כי יוסכם על הסדר, במסגרתו תמחק מחצית מיתרת החוב הנטענת ואילו המחצית השנייה של יתרת החוב, תגבה בתשלומים בלא ריביות ובקיזוז הסכומים ששולמו למשיבה כתוצאה ממימוש העיקול שפורט לעיל. לאחר בדיקה הודיעו הצדדים בראשית הדיון שהתקיים בפניי, כי אין הסכמה ביניהם וכי הם מבקשים לטעון לגוף העתירה. טענות העותר 14. העותר טען כטענה מקדמית כי גם אם יקבע כי הוא חייב חוב ארנונה בגין הנכס לשנים 2006-2009, הרי שחוב זה התיישן וזאת לאור העובדה שהעירייה נקטה בהליכים כנגד העותר אך ורק בשנת 2016, למעלה מ-7 שנים לאחר מועד היווצרות החוב ובהתאם להלכת בי ת המשפט העליון, ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (להלן- " עניין נסייר") 15. בהקשר זה אציין כי המשיבה צירפה לתשובתה העתק תדפיסים ודוחות פנימיים, המצביעים לטענתה על הליכי גבייה מנהליים של הטלת עיקולים על חשבונות בנק של העותר ועל משלוח מעקלים לביתו של העותר בשנים שקדמו לשנת 2016 ולעתירה צורף מכתב של מנכ"ל מחלקת הגבייה מיום 11/10/2015, בו נטען כי החל משנת 2007 נשלחו מכתבי התראה מאת המשיבה לעותר ובשנים 2009-2001 הוטלו על ידי המשיבה, עיקולים בחשבונות הבנקים של העותר ואולם לטענת העותר הוא מעולם לא קיבל את מכתבי ההתראה הנטענים וכן לא קיבל כל הודעה מהבנקים בדבר הטלת עיקולים בחשבונותיו ומעקלים גם לא הגיעו מעולם לביתו. 16. לטענת העותר, המשיבה בפועל לא נקטה בהליכי גבייה ממשיים, ויש להטיל ספק רב בנכונות האמור בדוחות המשיבה , ובעניין זה מפנה ב"כ העותר, בין היתר, לכך שמנהל הארנונה צירף למכתבו לעותר "כתב הרשאה" שניתן לכאורה לגובה הארנונה לצורך תפיסת מטלטלי החייב ומכירתם, אלא שכתב הרשאה זה נעשה רק בשנת 2015 ובכך, לטענת ב"כ העותר, כדי להעיד על כך שהמשיבה מנסה כיום "לייצר" עובדות שיחפו על המצב העובדתי האמיתי, שלפיו לא ננקטו הליכים ממשיים על ידי המשיבה בכל השנים עד לשנת 2016, שיש בהם כדי לעצור את "מרוץ ההתיישנות". 17. בנוסף טוען העותר לבטלות החיובים מחמת שיהוי ומפנה בעניין זה לעת"מ (חי') 52795-03-14 נהאד ביאדסי נ' עיריית באקה אל-גרביה. 18. בנוסף טוען העותר, כי הוא בכל מקרה אינו חייב בחיובי ארנונה בגין הנכס, הואיל ועד לסוף שנת 2005 המחזיקה בנכס הייתה החברה, והמשיבה אשר התקשרה איתה כאמור, בהסכם למתן שירותים, ידעה על כך והחל משנת 2006 המחזיק בנכס היה בנו, אוונס (להלן: "בנו של העותר"), אשר החל בשיפוצים בנכס, בגינם ניתן פטור מארנונה לתקופה מסויימת על ידי המשיבה ולטענת העותר, השיפוץ לא הושלם, כך שבפועל הנכס מאז ראשית שנת 2006 עומד הרוס ואינו ראוי לשימוש ואף העירייה ידעה והכירה במצבו של הנכס ואף אינה חולקת על כך, שהחל משנת 2010 היא אינה מחייבת את הנכס בארנונה בשל מצבו. 19. העותר מוסיף וטוען, כי ניתנה על ידו הודעה בכתב למשיבה, על שינוי המחזיק בשנת 2006, אך ב"כ העותר אישר כבר בדיון הראשון, כי אין בידי העותר אישור כלשהו בכתב בדבר מסירת ההודעה למשיבה. 20. ואולם, העותר הציג בנושא זה גרסה עובדתית שלפיה, בסוף שנת 2005 הוא התייעץ עם מנהל מחלקת הארנונה אצל המשיבה באותה עת, מר אבו רומי, והלה הציע לו לשלוח מכתב למשיבה ולחיזוק גרסה זו, צירף העותר תמלול הקלטה של שיחה שנערכה בינו ובין אותו אבו רומי ולטענת העותר, מהשיחה עולה בבירור, כי אבו רומי מאשר בשיחה את קבלת הודעת העותר בדבר שינוי המחזיק בנכס. 21. בנוסף נטען על ידי העותר, כי בכל מקרה הליכי הגבייה שננקטו על ידי המשיבה, ננקטו שלא כדין ובכלל זה המשיבה הפרה את חובתה לשלוח מכתב דרישה לעותר, בהתאם לנדרש על פי פקודת המיסים (גביה). כמו כן נטען לפגמים ב"כתב ההרשאה" שצורף למכתבו של מנהל הארנונה במשיבה. 22. בדיון שהתקיים בפני חזר ב"כ העותר על טיעוניו והדגיש כי בכדי לעצור את "מרוץ ההתיישנות", נדרש שפעולות הגבייה שננקטו על ידי המשיבה, יהיו כאלו שגם העותר ידע עליהם ואחרת "מרוץ ההתיישנות" אינו נעצר. לטענת ב"כ העותר, במקרה זה ההליכים הראשונים שבוצעו כנגד העותר, היו בשנת 2015 והעותר לא קיבל הודעה על הליך כלשהו קודם לאותו מועד ובכל מקרה, גם ההליכים שננקטו בשנת 2015, בוטלו ביוזמת המשיבה ולכן גם בהם אין כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. 23. בנוסף טען ב"כ העותר לאי קבילות התדפיסים שאותם צירפה המשיבה לתשובתה ואשר מעידים לכאורה על הליכים שננקטו על ידה לגביית החוב. 24. בנוסף דחה ב"כ העותר את טענות המשיבה, לפיהן בתמורה לשירותים שביצעה החברה, קוזזו גם חובות ארנונה נוספים של החייב ובני משפחתו בנכסים אחרים וטען, כי מדובר בטענה סתמית בלתי מפורטת ובלתי מוכחת. 25. ב"כ העותר הדגיש גם את הנזק הראייתי שנגרם לעותר. כ"אדם מן הישוב" הוא אינו נדרש לשמור במשך 10 שנים הודעה שנמסרה על ידו למשיבה, כאשר בכל השנים שחלפו, המשיבה לא פעלה נגדו וממילא הוא היה זכאי להניח שאין כל טענה של המשיבה כנגדו. 26. בנוסף נטען, כי במקרה שבו מדובר בחוב ישן, העירייה הייתה מחוייבת להגיש תביעה כספית לבית המשפט והיא לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים. 27. להשלמת התמונה יצויין, כי לאחר מועד הדיון הגיש ב"כ העותר, באישור בית המשפט, תצהיר של נציג חברת איגמי בע"מ, המאשר את נכונות ומקצועיות התמלול שבוצע לשיחה בערבית, שהוקלטה על יד העותר עם אבו רומי. טענות המשיבה 28. המשיבה בטיעוניה העלתה טענות מקדמיות ובכלל זה טענת העדר יריבות ביחס לטענות הנוגעות לאשתו של העותר, אך כאמור לעיל, טענה זו אינה רלוונטית יותר לאור צירוף אשת העותר לעתירה. 29. כמו כן טענה המשיבה, כי יש לדחות על הסף את העתירה מחמת שיהוי וזאת בשים לב לכך שהעותר יודע על פי הודאתו כבר מאז שנת 2015, כי המשיבה מחייבת אותו בארנונה בגין הנכס ובכל זאת הוגשה עתירת העותר רק בחודש ספטמבר 2016. 30. בנוסף, טענה המשיבה, כי העותר לא מיצה את ההליכים המוקנים לו בחוק בטרם הגיש את עתירתו ובכלל זה לא הגיש ערר בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו- 1976 (להלן-"חוק הערר") . 31. בנוסף, טענה המשיבה, כי נשלחו על ידה בכל שנה הודעות שומה לעותר, והוא לא הגיש עליהן השגה ובהתאם הפכו השומות שהוצאו לעותר, כשומות סופיות שהעותר אינו יכול לתקפן בבית המשפט. 32. באשר לטענת העותר בדבר שינוי החזקה בנכס, טענה המשיבה, כי בהתאם לסעיפים 325-326 לפקודת העיריות, החבות בארנונה בגין נכס מסתיימת רק כאשר מתקבלת אצל המשיבה הודעה בדבר שינוי המחזיק וחדילת החזקה של המחזיק הרשום בספרי העירייה וכי על הנישום מוטלת חובה אקטיבית למסור לעירייה הודעה בכתב על שינוי החזקה במקרה שבפנינו, העותר לא הביא ראיה כלשהי לא למתן הודעה בדבר העברת החזקה בנכס לפני שנת 2006 לחברה ולא על העברת החזקה בנכס לבנו של העותר בשנת 2006. לטענת המשיבה היא לא קיבלה אף אחת מההודעות הנטענות על ידי העותר. 33. באשר לטענות בדבר העברת החזקה בכס לחברה וידיעת המשיבה על כך, טענה המשיבה כי בהסכם שנערך בין המשיבה לחברה, לא צויינה כתובת של החברה או מהו הנכס שממנו מספקת החברה את שירותיה למשיבה, כך שלמשיבה לא היה ידוע כלל כי החברה פועלת מהנכס וכי בכל מקרה שירותי החברה סופקו לעירייה באמצעות מודם מחשב, כך שנציגי העירייה לא נדרשו להגיע לכתובת החברה. 34. בנוסף לטענת המשיבה כי העותר עצמו לא טען בפני שהחברה היא מחזיקת הנכס, החברה עצמה לא ביקשה אישור בדבר תשלום ארנונה על ידה, אישור שבו יכלה לעשות שימוש לצורך קיזוז ההוצאה כהוצאה מוכרת במס ואף העותר ביקש בחלק מן המקרים לקזז כנגד התשלום המגיע לחברה, חובות ארנונה של אביו המתייחסים בכלל לנכס אחר. 35. המשיבה גם הכחישה את כל טענות העותר ביחס לקבלת הודעה בדבר העברת החזקה בנכס לבנו של העותר וטענה ביחס לקבילותה של ההקלטה, אותה צירף העותר לעתירה. 36. גם באשר לתוכן ההקלטה, טענה המשיבה כי אין ללמוד ממנה הודאה כלשהי של העירייה בקבלת הודעה בדבר שינוי חזקה בנכס ובתמליל ההקלטה אין אזכור כלשהו של הנכס או אזכור למועד קבלת ההודעה הנטענת. 37. המשיבה אף צירפה תצהיר של אבו רומי בו נטען כי תשובותיו לעותר ניתנו מבלי שהוא אישר טענה כלשהי מטענות העותר, אלא מדובר בתשובות כלליות שניתנו על פי היגיון הדברים בלבד וכעולה מהשיחה, אבו רומי לא זכר במה מדובר ותשובותיו היו כלליות בלבד. 38. בהקשר זה תמהה המשיבה מדוע העותר לא הגיש השגה על חיובי הארנונה שנשלחו לו בגין הנכס בשנים 2006-2009 וכן טענה כי כל טענותיו של העותר בעניין זה הן "חוכמה לאחר מעשה" והעותר מנסה כיום להעביר את החיובים לחברה או לבנו, מתוך הידיעה שהמשיבה לא תוכל כיום לפעול כנגדם. 39. בנוסף טענה המשיבה ביחס לטענת ההתיישנות, כי נקטה לאורך השנים הליכי גביה שיש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, וביחס לטענות המתייחסות להליכי הגבייה עצמם, טענה המשיבה לחזקת התקינות המנהלית אשר לא נסתרה על ידי העותר. 40. בדיון שהתקיים בפני חזר ב"כ המשיבה על טענותיו, אך לא ידע לתת תשובה לשאלת בית המשפט מדוע בעת שביקש העותר לקבל פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש בשנת 2010, לא נעשתה איתו הסדרה של חובות העבר וכן לא ניתנה תשובה לשאלה, מדוע בוטלו עיקולים שהוטלו על ידי המשיבה, לטענתה, וזאת כפי שעלה מהתדפיסים. דיון והכרעה טענות מקדמיות של המשיבה 41. בטרם אפנה לגוף טענות העותרת, אבקש להתייחס לטענות המקדמיות אותן העלתה המשיבה, ובעניין זה אציין כי לא מצאתי ממש בטענות אלו. באשר לטענת השיהוי, כבר נקבע לא אחת כי על מנת לבסס טענת שיהוי נדרש כי יתקיים לא רק יסוד "סובייקטיבי", דהיינו כי התנהגות העותר מצביעה על שיהוי מצידו בהגשת העתירה, אלא נדרש גם קיומו של יסוד "אובייקטיבי", דהיינו שעל הטוען לשיהוי לבסס את טענתו לפיה מצבו הורע בעקבות השיהוי שבהגשת העתירה ולעמדתי במקרה שלפנינו, שני יסודות אלה לא התקיימו. באשר ליסוד הסובייקטיבי, אציין כי כפי שיפורט להלן, העותר טוען כי לא ידע כלל על הליכי הגבייה שהמשיבה טוענת כי נוהלו על ידה בשנים 2009 ועד 2015, ולמעשה בפעם הראשונה שבה נודע לעותר כי למשיבה טענה בדבר קיומם של חובות ארנונה, הייתה במועד הטלת העיקול הראשון על חשבונו של העותר בשנת 2015, אלא , שעיקול זה בוטל ביוזמת המשיבה בחודש מרץ 2016. לפיכך, העותר לא נדרש כלל להגיש עתירה בעניין זה. 42. כפי שפורט לעיל, העיקול המחודש אותו הטילה המשיבה הוטל על חשבונו של העותר בחודש יוני 2016 ומיד לאחר קבלת הודעה בדבר הטלת העיקול, פנה העותר באמצעות בא כוחו אל המשיבה ומשפניותיו לא נענו, הוגשה העתירה וזאת בחודש ספטמבר 2016. בנסיבות אלה, גם אם המועד בו הוגשה העתירה חורג מתקופת 45 הימים הקבועים בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים תש"ס- 2000 , הרי שעדיין לא ניתן לטעון כי התקיים יסוד השיהוי הסובייקטיבי ופעולותיו של העותר מצביעות על כך שהוא מעולם לא זנח את טענותיו. בנוסף אינני סבור כי התקיים היסוד האובייקטיבי הנדרש לצורך טענת השיהוי, והמשיבה לא הצביעה על נזק ו/או שינוי כלשהו לרעה במצבה עקב השיהוי הנטען (וראה בעניין זה עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן,(להלן: "עניין קורן"). 43. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה בדבר היעדר מיצוי הליכים וטענה לשומות סופיות, וכאמור לעיל העותר טוען בתוקף כי עד למועד הטלת העיקולים לא קיבל הודעה כלשהי, ולא כל שכן הודעת שומה, והמשיבה לא הציגה בפני בית המשפט ראיה כלשהי למשלוח הודעה כאמור. בכל מקרה, וגם אם זכאית המשיבה להתבסס על חזקת התקינות המנהלית, עדיין אין בכך בכדי למנוע מהעותר להעלות את טענותיו בפני בית המשפט וזאת בשים לב לסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, הקובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית, רשאי להעלות בפני בית המשפט טענה של "אינני מחזיק", וזאת גם אם טענה זו לא הועלתה על ידו במועד הקבוע לחוק הערר להגשת השגה או ערר, ובנוסף, ובכל הנוגע לטענת ההתיישנות והשיהוי אשר הועלו על ידי העותר, טענות אלה אינן נכללות בטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר שבגינן מחויב העותר להגיש תחילה השגה, ולפיכך העותר היה רשאי להעלות גם טענות אלה בפני בית המשפט (ראה בעניין זה בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, פסקאות 10-13), וכן רע"א 1809/07 עירית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ ואח' (פסקה 7 וא ילך ) וכן ראה ענין "נסייר" כפי שמובא בעת"מ 12677-02-12 חרוב ואח' נ' עיריית תל אביב. 44. לאחר שדחיתי את טענות הסף, אפנה לגוף טענות העותר וראשית אדון בטענות ההתיישנות והשיהוי שהועלו על ידו. התיישנות 45. כפי שפורט לעיל, חובות הארנונה נשוא המחלוקת בתיק זה, הינן בגין השנים 2006-2009, וההליכים במסגרתם מומש סך של 10,750 ₪ מחשבונה של אשת העותר החלו בעיקול שהטילה המשיבה בחשבונם המשותף של העותר ואשתו ביום 15.5.16. 46. לטענת העותר בנסיבות אלו, כל חובות הארנונה התיישנו, וכנגד טענה זו מצביעה המשיבה על הליכים שונים שננקטו על ידה החל משנת 2009 ולטענתה בנסיבות אלו נקטע "מירוץ ההתיישנות". 47. בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין " נסייר", אין חולק על זכותו של נישום – "... מי שכנגדו מתנהלים הליכי הגבייה המנהליים – להגיש עתירה מנהלית נגד הרשות הנושה ולטעון במסגרתה כי החוב כלפיה התיישן, זו תמציתה של ההלכה שנפסקה בעניין נסייר..." ( עניין "קורן" פסקה 12 ). 48. על הרציונל העומד בבסיס מתן האפשרות לנישום להעלות במסגרת עתירה מנהלית המוגשת על ידו כנגד רשות מנהלית , טענת התיישנות ביחס לחובות ארנונה עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין נסייר(פסקה 28 ) שם קבעה כי: "ככלל,בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי – אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה. " 49. במאמר מוסגר יודגש כי העתירה שבפנינו עניינה בהליכי גבייה "אקטיביים" אותם נקטה הרשות, שהינם הליכים אותם יוזמת הרשות המנהלית לצורך גביית החוב, וזאת בעיקר באמצעות הסמכות המוקנית לה בפקודת המיסים (גביה), וביחס להליכים אלו לא חלה המגבלה אשר נקבעה בדעת הרוב בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, (פסקאות 41-42) (להלן: "עניין סלומון") לפיה ההלכה שנקבעה באותו פסק דין אשר עסק בהליכי גבייה "פסיביים" – דהיינו הליכים בהם הרשות מתנה מתן אישור שהנישום זקוק לקבלתו בדבר היעדר חובות ארנונה, בתשלום חובות קודמים, תחול רק ביחס לחובות שיצברו לאחר פסק הדין בעניין "סלומון" ולא ביחס לחובות ש נצברו עד מועד פסק הדין, ולפיכך טענת ההתיישנות רלוונטית לענייננו. מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בענייני ארנונה 50. לאור האמור לעיל , יכול העותר במקרה שבפנינו להעלות טענת התיישנות לגבי כל חוב ארנונה שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד תחילת מירוץ ההתיישנות ביחס אליו אשר החל בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958,ביום בו נולדה "עילת התובענה" ובמקרה שבפנינו ביום בו יכלה המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר , ומהו מועד זה?- בענין זה עלינו לפנות לסעיף 274 ג' לפקודת העיריות הקובע כי העירייה היא שתקבע את המועדים לתשלום הארנונה , ולהוראות סעיפים 300 ו- 306 לפקודת העיריות הקובעים את חובת הנישום לשלם את הארנונה במועד שנקבע ואת זכותה של העירייה לדרוש מנישום אשר לא שילם את הארנונה לאחר שחלפו 15 יום ממועד התשלום שנקבע כי ישלם את חובו וזאת בתוך 15 יום ממועד קבלת דרישה . בהתאם לסעיף 4(1) לפקודת המיסים (גביה) רשאית הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לאחר חלוף 15 יום מהיום שבו היה הנישום מחויב לשלם את הסכום הנדרש ממנו לאחר שנשלחה אליו דרישה כאמור בכתב,ולפיכך "עילת התובענה" דהיינו זכאות הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה ביחס לחיובי ארנונה "נולדת" למעשה לאחר 30 יום ממועד התשלום שנקבע על ידי העירייה הרלוונטית,דהיינו לאחר חלוף 15 יום ממועד התשלום שנקבע ולאחר חלוף תקופת 15 הימים שנקבעה לתשלום ב דרישה שנשלחה לנישום לתשלום חוב ארנונה. 51. במקרה שבפנינו , המשיבה לא הציגה את צו הארנונה או את מכתבי הדרישה , ולפיכך לא ניתן לדעת מהו המועד שנקבע בשנים הרלוונטיות לתשלום הארנונה , אך מעיון בתדפיסי החוב שהציגה המשיבה עולה כי כל שנת מס מחולקת ל-6 תקופות חיוב , שבכל אחת מהן מועד החיוב הינו ה-14 לחודש השני שבכל תקופת חיוב (לדוגמא : מועד החיוב לחודשים ינואר – פברואר 2007 הינו ביום 14.2.20007 ),ומכאן ובהנחה שהמשיבה אכן שלחה מכתבי התראה כנטען על ידה, מיד לאחר שהעותר לא שילם במועד את תשלומי הארנונה , עילת התובענה בגין כל תקופת חיוב נולדה כ-30 יום לאחר מועד החיוב. 52. במקרה שבפנינו טוען כאמור העותר כי פעולת הגבייה הראשונה הרלוונטית היא העיקול אשר הוטל בחודש יוני 2016 , לפיכך כל חובות הארנונה שנוצרו לפני למעלה מ-7 שנים ממועד זה התיישנו , וכנגד טענת ההתיישנות טוענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים במשך השנים ולפיכך יש לבחון , האם יש בהליכים אלו כדי לעצור את "מירוץ ההתיישנות". עצירת צירוץ ההתיישנות בשל הליכי גבייה מנהליים 53. לצורך הכרעה בשאלת עצירת מירוץ ההתיישנות יש לבחון את מהות פעולות המשיבה העולות מתדפיס פעולות אכיפה שצורף כנספח ג' לתשובת המשיבה ומנספחים למכתב מנהל הארנונה אצל המשיבה שצורף כנספח 4 לעתירה, וכעולה מהם המשיבה טוענת כי נקטה 3 סוגי פעולות: משלוח מכתבי התראה, עיקולי בנקים וביצועי עיקולי מטלטלין אצל העותר, ויצוין כי לתשובת המשיבה לא צורפו תצהירים של מבצעי הפעולות המפורטים בתדפיסים האמורים לעיל, ולא צורפו אסמכתאות לביצוע ההליכים האמורים וזאת למעט התדפיסים וכתב הרשאה לתפוס ולמכור מטלטין מיום 23.6.15. 54. אקדים ואציין כי לעמדתי התדפיסים אשר צורפו על ידי המשיבה ושהינם בגדר "פלט" כהגדרתו בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, וזאת בהתאם לסעיף 1 לחוק המחשבים התשנ"ה – 1995 , אין בהם כדי לעמוד בדריש ות סעיף 36 הנ"ל וזאת מאחר והמשיבה לא התייחסה כלל לדרישה האמורה בסעיף 36(א)(3) להוכיח כי דרך הפקת התדפיסים יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי המשיבה נוקטת באורח סביר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב , (וראה בעניין זה עת"מ (חיפה) 17053-03-12 חוסין עזאם נ' עיריית קרית אתא, פסק אות 9-14), ולפיכך לא ניתן להתייחס לתדפיס זה כ"רשומה מוסדית", אלא אך ורק כראיה "רגילה" לטענות המשיבה. 55. בכל מקרה אני סבור כי בנסיבות העניין, ולאור הכחשותיו של העותר לכל פעולות הגבייה שבוצעו על ידי המשיבה, חלה חובה על המשיבה להציג גם ראיות ממשיות לפעולות שביצעה, ובכלל זה העתק מכתבי ההתראה שעל פי הנטען נשלחו על ידה, העתק הודעות העיקול ותעודות הרשאה לתפיסת מטלטלין בתקופה שקדמה לשנת 2015,דו"חות ביצוע של עיקולי המטלטלין שבוצעו על פי הטענה,תשובות שהתקבלו מהבנקים אצלם הוטלו עיקולים על חשבונות העותר ועוד' ולא ניתן להסתפק בדו"ח הפעולות הממוחשב שהציגה המשיבה, ובעניין זה אני מצטרף לעמדה זהה שהובעה על ידי כב' השופטת שטמר בעת"מ 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד, פסקה 9), וראה גם הפסיקה הנוספת המצוינת שם. 56. בנסיבות אלו אני סבור כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי ננקטו על ידה פעולות גבייה מנהליות עד לשנת 2015 , ואולם גם אם הייתי נכון להניח כ י הפעולות הנטענות על ידי המשיבה, אכן ננקטו על ידה,לא היה בכך די כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות , וזאת מאחר וכבר נקבע לא אחת, כי הליכי גבייה ה ננקטים על ידי רשות מנהלית,אשר אינם מובאים לידיעת החייב, אין בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט גרוניס בעניין סלומון (פסקה 21): "לדעתי, יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גביה מנהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות ואילו כאלה שהובאו לידיעתו, יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות". וכן ראה: עע"מ 3907/12 עיריית קרית אתא נ' חוסיין עזאם וכן עת"מ 46300-03-11 (חיפה) רגינה עיאש נ' עיריית חיפה. 57. במקרה שבפנינו, המשיבה לא הציגה אסמכתא כלשהי לכך שמי מפעולות הגביה שננקטו על ידה עד למועד הטלת העיקול בחשבון הבנק של העותר בשנת 2015 הגיעו לידיעתו של העותר . כך ורק לשם הדוגמא טענות המשיבה לביצוע עיקולים בביתו של העותר יכלו להיתמך על נקלה בדו"ח שהיה עורך מבצע העיקול וכך הם פני הדברים גם ביחס למכתבי התראה אשר על פי הטענה נשלחו לעותר וגם בהם המשיבה לא הציגה ולו ראשית ראיה למשלוח המכתבים בפועל ולא כל שכן לקבלתם על ידי העותר וזאת כאשר עלה בבירור כי העותר היה בקשר ישיר עם מנהל הגבייה של המשיבה וכי מקום מגוריו של העותר היה ידוע ומוכר למשיבה , כך הם פני הדברים גם ביחס לטענת המשיבה לפיה בוצעו עיקולים בחשבונותיו של העותר ובעניין זה יצוין כי מתדפיסי המשיבה עולה כי היא שלחה לכאורה צווי עיקול לחשבונות העותר ואולם, בתדפיסים לא מצוין כי התקבלה תשובה כלשהי מהבנקים אליהם נשלחו העיקולים ואף עולה מהתדפיסים כי המשיבה ביוזמתה ביצעה פעולות של הסרת צו העיקול וזאת מבלי שהוצגה בפני ראיה כלשהי שהעותר פנה אל המשיבה בעניין. 58. בנסיבות אלה, אני מקבל את טענת העותר שלפיה עד למועד הטלת העיקול בחשבונו בחודש ספטמבר 2015 (על פי צו עיקול מיום 4.8.15) העותר לא ידע כלל על חובו למשיבה ובכל מקרה לא ידע על הליכי הגביה הננקטים כנגדו על ידי המשיבה,לפיכך גם אם ננקטו על ידי המשיבה כל הפעולות הנטענות על ידה עד לשנת 2015 , לא היה בהן כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. 59. גם אילו הייתי סבור כי העותר ידע על קיום הליכי הגביה הנטענים, עדיין הייתי קובע כי ההליכים בהם נקטה העירייה לא היה בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ובעניין זה אבקש להפנות לדבריה של כב' השופטת וילנר בעת"מ (חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה לפיהם: "אולם על מנת שהליך הגביה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי ועליו לעמוד בכללי המשפט המנהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב ובזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המנהלית בהליך הגביה המנהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב הליך רציף וסביר, וללא שיהוי. כך לדוגמא על לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה ואין ולא כלום, עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנטסיבי בגביית החוב, כמו הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מירוץ ההתיישנות" .(וראה גם עת"מ 28875-05-14 כהן נ' עיריית נהריה). 60. במקרה שלפנינו פעולות המשיבה אינן עומדות בדרישת ההליך הממשי והרצוף האמור לעיל, המשיבה לא הצביעה על תוצאות כלשהן לפעולתיה , או אפילו לתגובות אותן קיבלה מהעותר או מהבנקים,ובכל מקרה ממסמכי המשיבה עולה כי היא שלחה צווי עיקול לבנקים באופן מקרי ללא מעקב המשך ותוך הפסקות ארוכות ביותר של שנים בין פעולה לפעולה ו כך לדוגמא הוטלו עיקולים בבנקים בשנת 2009 ולאחר מכן בשנת 2011 ,וכאמור לעיל בכל התדפיסים מופיעה פעולה יזומה של המשיבה של הסרת צו עיקול אשר בוצעה ללא כל פנייה של העותר ,ובכך יש בכדי לערער על רצינותה ונחישותה של המשיבה בהליכי הגבייה שננקטו על ידה וזאת כאמור בהנחה שאכן ננקטו כלל על ידי המשיבה הפעולות הנטענות וזאת בהעדר כל אינדיקציה לביצוע ן בפועל. 61. לעומת כל האמור לעיל, הטלת עיקול בחשבון הבנק של העותר בחודש אוגוסט 2015, עיקול שהובא לידיעת העותר מהווה פעולה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, על אף העובדה שהעיקול בוטל ביוזמת המשיבה בחודש מרץ 2016 וזאת מהטעם שביטול העיקול נעשה לאחר פניות בכתב של ב"כ העותר אל המשיבה , ואינני סבור כי העובדה שהמשיבה נענתה לפניית ב"כ העותר וביטלה את העיקול שהוטל מתוך רצון לערוך בירור עם העותר צריכה לעמוד לה לרועץ , ואין לפרש את דיני ההתיישנות באופן אשר יוביל רשויות מנהליות לנקיטת הליכי גבייה רציפים כנגד הנישום גם במקום הדורש בחינה של טענות הנישום ואף הפסקת הליכי גבייה, וזאת מהחשש שפעולה מנהלית ראויה זו של בדיקת טענות הנישום תגרום להתיישנות החובות המצויים בבדיקה. (השווה עניין "קורן" , פסקה 18) . 62. בנסיבות אלה,ולאור כל האמור לעיל , מירוץ ההתיישנות במקרה שבפניו לא נעצר עד ליום 4.8.2015 – מועד הטלת העיקול שהובא לידיעת העותר ובהתאם כל חובות הארנונה של העותר למשיבה אשר נצברו עד ליום 4.8.2008 (7 שנים לפני מועד משלוח העיקול), התיישנו וכאמור לעיל , מדובר בכל החובות לשנים 2006-2007 ו-1/2008-6/2008 .(עילת התובענה בגין חודשים יולי אוגוסט 2008 ,"נולדה" כאמור רק במהלך חודש ספטמבר 2015 ) שיהוי 63. בנוסף, נקבע בפסיקה כי בצד טענת ההתיישנות, רשאי הנישום – החייב להעלות גם טענת שיהוי כנגד זכותה של הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה, וזאת גם בתקופת ההתיישנות . (ענין "סלומון", פסקאות 41-42) ובעניין "קורן" סוכמו הדברים על ידי בית המשפט(כבוד השופט פוגלמן) כך: "בהינתן שענייננו בפעולותיהן של רשויות מינהליות, גם בהיעדר כפיפות לדיני ההתיישנות חל משטר השיהוי, שעומד על רגליים עצמאיות בכל הליך מינהלי. לאמור: נישום רשאי לטעון כי אסור לה לרשות לגבות את החוב משום שהשתהתה במשך תקופה ארוכה מלעשות כן ( עניין סלומון, פסקה 41) ...... ...... פקודת המיסים ( גביה) אינה מורה לרשות תוך כמה זמן מן היום שבו רשאית היא לפי חוק לנקוט בהליכי גביה עליה להתחיל לפעול, או כיצד לנהוג משפתחה בהליכי גביה ( ראו גם " הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים ( גביה) הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 ( התשע"ב) (להלן: ההנחיה)). ואולם, דומה שאין חולק על כך שגם בהיעדר תחולה לטענת התיישנות, אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא עשתה פעולות גביה סבירות במהלך השנים...... ..... נדרש אפוא איזון. מתי יאמר כי הרשות השתהתה בגביית חובותיה באופן אשר שומט את הקרקע תחת יכולתה לגבות את החוב? מטבע הדברים אין מדובר במבחן אריתמטי או טכני, ובה במידה גם השאלה מה ייחשב לשיהוי במובן השני שעליו עמדנו – שיהוי כטענה שמעלה הפרט נגד הרשות בהליך משפטי שבו הוא מבקש להתגונן מפני החלטתה בעניינו – הוא מושג פונקציונלי מורכב. בפרשת סלומון ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי בעניין זה ישקול בית המשפט את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הפרט הנוגע בדבר, כמו גם את הנזק הציבורי שעלול להיגרם מאי הפעלתה של הסמכות ( שם, פסקה 20). באופן דומה, הגם שלא זהה, ציין זמיר כי על בית המשפט לבחון את המשקל היחסי של האינטרסים המעורבים בעניין על דרך עריכת " מאזן נזקים": הנזק לאינטרס הפרטי שנפגע מן המעשה המינהלי כנגד הנזק לאינטרס הציבורי שהמעשה המינהלי נועד לשרת ( זמיר, בעמ' 1110)...... ...... וכיצד באים הדברים לידי ביטוי בהקשר שבו עסקינן? לדעתי, בנסיבות ענייננו יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מניסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף זמן – קרי, מהו " ותק" החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול נגדו...." 64. את העקרונות לעיל , ניישם על המקרה שבפנינו , וכפי שפורט לעיל , גם אם לא ניתן לקבוע כי הפעולות שנטענות על ידי העירייה , לא בוצעו כלל , הרי שבכל מקרה אין מדובר בפעולות גבייה ממשיות ,וזאת הן בשל כך שלא הובאו לידיעת העותר, והן בכך שהמשיבה לא הביאה ולו ראשית ראיה לתוצאה ממשית כלשהי של מי מהההליכים שננקטו על ידה , ולפיכך בדומה לסוגיית ההתיישנות , כשם שסברתי שאין בפעולות אלו בכדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ,כך גם אין בהן כדי להגן על העירייה מפני טענת שיהוי, ולפיכך במקרה שבפנינו יש לראות במ שיבה כמי שהחלה בהליכי גבייה מנהליים ממשיים רק בחודש אוגוסט 2015 , והשאלה הנשאלת לפיכך היא האם העיקול שהוטל על ידי העירייה בחודש אוגוסט 2015 , יש בו כדי לבטל את השיהוי בפעולות המשיבה עד למועד זה . 65. בבחינת שאלת השיהוי ניתן להעזר גם ב-"הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים )גביה)הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 ( התשע"ב" בה הובעה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שמן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים, וכן נקבע בהנחיה כי לאחר פתיחת הליכי הגביה נדרשת הרשות, לפעול בשקידה ראויה. לאחר ששלחה מכתב דרישה ראשון לפי סעיף 4 לפקודת המסים ( גביה) " על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה". היועץ מגדיר בהנחיה פרקי זמן מרביים סבירים: בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב דרישה לתשלום מידי – חצי שנה; ולאחר מכתב הדרישה לתשלום מידי ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון – שנה ( ההנחיה, בעמ' 9). 66. כפי שפורט לעיל במקרה שבפנינו המשיבה לא נהגה כלל בהתאם להנחייה האמורה , וגם בהנחה שנקטה בפעולות הנטענו ת על ידה , הרי שפעולות אלו לא העידו על מאמץ אמיתי לגבות את החוב והן לא בוצעו במרווחי הזמן הסבירים . 67. כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף בנסיבות המיוחדות שבתיק זה שבו בשנת 2010 , העותר התנהל אל מול המשיבה וקיבל מהמשיבה הכרה בנכס נשוא העתירה כנכס הרוס שאינו ראוי לשימוש , ו החל משנת 2010 המשיבה אינה מחייבת את הנכס בחיוב כלשהו , ואף ב"כ המשיבה לא ידע ליתן הסבר כלשהו כיצד לא דרשה המשיבה מהעותר את הסדרת החוב לשנים 2006-2009 ,במהלך טיפול המשיבה מול העותר במתן פטור מארנונה לנכס בשנת 2010. לעמדתי התנהלות המשיבה במקרה זה לאורך השנים ועד לשנת 2015 והשיהוי הרב שבנקיטת הליכי גבייה אצל המשיבה , יצרה אצל העותר את אינטרס ההסתמכות הראוי להגנה והעותר היה רשאי להניח כי לא קיים חוב ארנונה בגין הנכס , וכי אין ל משיבה טענות כנגדו בנושא , ולפיכך יש מקום שלא לאפשר למשיבה לפעול לגביית חובות הארנונה גם בגין תקו פות החוב שלא התיישנו דהיינו בגין מחצית שנת 2008 ו-2009 ואין בעיקול אשר בוצע בשנת 2015 כדי "לרפ א" את פגם השיהוי שדבק במשיבה. 68. העמדה לפיה יש לקבל את טענת השיהוי במקרה זה מקבלת חיזוק גם מצד חובת ההגינות אשר כאמור בענין " קורן" לעיל חלה גם על העותר וגם על המשיבה,וכפי שטען בפני ב"כ העותר אין מ דובר בנישום המבקש להתחמק מתשלום בגין נכס שאין ספק לגביו שהוא חייב בארנונה, אלא ההיפך, מדובר בנכס שבשנת 2010 המשיבה אישרה שהוא פטור מארנונה כנ כס הרוס שאינו ראוי לשימוש ,ואין בפני ראיה כלשהי או טענה כלשהי לפיה בוצעו בנכס עבודות כלשהן בשנים 2008- 2009 , ששינו את מצבו . מכאן שקיימת סבירות גבוהה ביותר שהנכס כבר בשנת 2008 לא היה ראוי לשימוש , ולפיכך וגם בראייה ציבו רית המאזנת בין צורכי הציבור לאינטרסים של הנישום , קביעה לפיה המשיבה אינה רשאית לפעול ל גביית החוב גם בגין השנים 2008-2009 נותנת למעשה תוקף למצב המש פטי דה פקטו שלפיו נ כס נשוא העתירה היה פטור ממילא מארנונה בהיותו נכס שאינו ראוי לשימוש . סיכום 69. סיכומו של דבר אני מורה כי המשיבה לא הייתה רשאית לנקוט בשנת 2016 בהליכי גבייה כנגד העותר ו/או אשת העותר בגין חובות המתייחסים לנכס נשוא העתירה לשנים 2006-2009 וזאת מחמת התיישנותם של כל חובות הארנונה בגין הנכס שנצברו לתקופה שעד לחודש יוני 2008 (כולל) , ומחמת שיהוי ביחס לכל החובות מחודש יולי 2008 – דצמבר 2009 ובהתאם כל הכספים שנגבו מאשת העותר, נגבו שלא כדין ,ויש להשיב ם לאשת העותר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד גבייתם ועד מועד התשלום בפועל. 70. לאור קביעתי זו אינני נדרש לכל יתר השאלות הנוגעות להודעה שנמסרה על פי טענת העותר בדבר שינוי המחזיק בנכס, לרבות תוכנו ק בילותו ותקפותו של תמליל השיחה שבין מנהל הארנונה לשעב ר ובין העות ר. 71. בנוסף לאמור לעיל אני מחייב את ה משיבה בהוצאות העותר לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.ארנונההתיישנות