רקע עובדתי: 1. בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. 2. התובעת הגישה ביום 10/1/2013, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כנטען עקב טיפולי הקרנות כנגד מחלת הגזזת, אותן קיבלה בילדותה, מבלי שהנתבעת הזהירה ו/או יידעה אותה בדבר הסכנות הרפואיות הטמונות בהן. 3. התובעת טוענת בתביעתה כי כתוצאה מרשלנות הנתבעת התפתח באין מפריע גידול מסוג אדנומה בראש התובעת כתוצאה מטיפולי ההקרנות, וגילויו המאוחר, שגרמו לה נזקים חמורים. התובעת עברה ניתוח להסרת הגידול בשנת 1988, אולם בגלל הקושי לכרות כליל את הגידול, היה צורך בהמשך טיפול, ואחר כך בהקרנות. ביום 18/2/08 ועדה רפואית לערר, לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת קבעה למשיבה נכות משוקללת בשיעור 65%. טענות הנתבעת: 4. הנתבעת טוענת כי מאז המועד הנטען של ההקרנות חלפו כ- 60 שנה. מסעיף 40 לכתב התביעה עולה, שהנתבעת סבלה מתסמינים לאורך שנים, עובר לגילוי הגידול בשנת 1988, הגם שהם מוכחשים, שהיה בהם כדי לעורר את חשדה ולגשת לבדיקה מעמיקה. אף בהתעלם ממועד הופעת התסמינים הלכאוריים, הרי שמרגע גילוי האדנומה בחודש אוקטובר 1988, המחלה בגינה תובעת, היה עליה להגיש התביעה בסמוך למועד הגילוי. גם בסמוך למועד הגילוי וכנטען בסעיף 10 לכתב התביעה, התובעת טענה, כי לאחר לידת ילדה השלישי, החמירו כאבי הראש מהם סבלה במשך השנים, וכן החלו להופיע אצלה שינויים הורמונאליים וגופניים. הנתבעת טוענת כי מכתב התביעה עולה שהתובעת סבלה מזה זמן רב מתסמינים, אשר היה בהם כדי לגרום לה לבחונם לעומק ובהתאם להגיש את תביעתה. אף בהתעלם מהם, הרי שמרגע שהתגלתה האדנומה בראשה ועד למועד הגשת התביעה חלפו 25 שנים, לפיכך יש לסלק התביעה מחמת שיהוי או התיישנות. 5. בנוסף טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות גם בהיבט של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], באשר הודגש בפסיקה, כי סעיף 89(2) לעניין נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן, אינו מאריך התקופה של 7 שנות ההתיישנות מיום גילוי הנזק, ומטרתו לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת תביעות, כך שבכל מקרה לא יידחה מרוץ ההתיישנות מעבר ל-10 שנים מיום אירוע הנזק. הנתבעת טוענת, שאינה מתעלמת מהאמור בע"א 4257/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל (22/2/12) (להלן: "פס"ד מולהי"), אולם אחד מהתנאים ששם הוא, כי "העובדות הנדונות נעלמו אף בפועל מידיעתה של התובעת". דהיינו, המדובר בטענה עובדתית בדבר ידיעתה או אי ידיעתה הסובייקטיבית של התובעת, לפיכך נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה. בענייננו, ראשון הנזקים הנטענים ארע ואף התגלה לכל המאוחר בשנת 1988, ומאז ועד הגשת התביעה חלפו כ- 25 שנים, ומכאן שתביעת המשיבה התיישנה ויש לדחותה. טענות התובעת: 6. לטענת התובעת, בהתאם לסעיף 8 לחוק ולפס"ד מולהי, לא התיישנה תביעת המשיבה, משום שעד ליום 12/1/06, נעלמה ממנה עובדת רשלנות הנתבעת, אשר מהווה את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בה. לפיכך, מועד התגבשות עילת תביעת המשיבה הינו ביום 12/1/06, והתביעה שהוגשה ביום 10/1/13, לא התיישנה. התובעת טוענת כי עניין מולהי, עסק בשאלת התיישנות תביעה במקרה זהה לחלוטין לענייננו, ונקבע שם, שעד שניתן פסק-הדין בע"א (מחוזי-ירושלים) 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (12/1/06) (להלן: "פס"ד ראובן"), לא היה התובע מודע לפרטים החיוניים לצורך התגבשות עילת התביעה שלו, ולכן לא ניתן היה לצפות כי יגיש תביעתו במועד מוקדם יותר. בפס"ד ראובן נקבע כממצא עובדתי, כי ברשות הנתבעת היה מצוי מידע החל משנות השמונים של המאה הקודמת, לפיו סיכויים של מוקרני גזזת לפתח גידולי מוח גבוה משמעותית מהסיכוי של האוכלוסייה הכללית להיווצרות גידולים אלה. על-אף שמידע זה היה קיים ברשות הנתבעת, הוא לא נמסר לאוכלוסיית המוקרנים. פסקי נוספים שניתנו אחריו, כמפורט בתגובה, ובטרם ניתנה ההחלטה בעניין מולהי, קבעו ממצאים זהים לגבי רשלנות המדינה באי יידוע אוכלוסיית המוקרנים, חרף המידע שהיה מצוי בידי המדינה עשרות שנים. המידע החמור, אשר נקבע כממצא עובדתי בעניין ראובן, מהווה הבסיס לעילת התביעה נשוא התגובה. לא די בכך שהמידע החמור לא היה מצוי בידי התובעת בטרם פרסום פס"ד ראובן, אלא נראה שהנתבעת עשתה ככל שביכולתה על מנת להסתירו מהציבור. בנוגע לתחולת סעיף 89(2) לפקודה, הרי שלא היה מקום לטעונו בהתאם לפסק-דין מולהי, הואיל ובין היתר נקבע שם, כי לצורך עניין טענת ההתיישנות, אין נפקות למועד ידיעת התובע בדבר הנזק שנגרם לו ובדבר ההקרנות שעבר, ומרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד בו נודע לו עניין התרשלות המדינה באי יידועו על השתייכותו לקבוצת סיכון, חרף שמידע זה היה מצוי ברשותה משך עשרות שנים. פס"ד מולהי קובע מבחנים בהם צריכה לעמוד הנתבעת, כדי להוכיח כי חל בעניינה חריג הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק. בענייננו, כל אחד מהמבחנים מתקיים ביתר שאת. פסק-דין מולהי השתרש בפסיקה כמפורט בתגובה, וברע"א 3946/12 המועצה הדתית עכו נ' תורג'מן (5/6/12), הורחבה הלכת מולהי. 7. מעבר לכך טענה התובעת, למעלה מהצורך, כי הנתבעת פספסה זה מכבר את ההזדמנות שלה לטעון לטענת התיישנות, משלא נטענה בהזדמנות הראשונה. דיון והכרעה: 8. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. בסעיף 5(1) לחוק נקבע, כי תקופת התיישנות שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים. בסעיף 8 לחוק, אשר עניינו התיישנות שלא מדעת, נקבע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 9. בע"א (מחוזי-ירושלים) 6347/05 ראובן סימה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (12/1/06), נדון ערעור על פסק-דין של בית משפט קמא, שדחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לפי הטענה, על-ידי הנתבעת. בכתב התביעה שהגישה המערערת לבית-משפט קמא, נטען, בין היתר, כי כאשר המערערת הייתה בת שנה, קיבלה יחד עם אחיה הקרנות נגד מחלת הגזזת וכתוצאה מכך לקתה בשני גידולים בראשה. כנגד המדינה נטען, כי התרשלה באופן ביצוע ההקרנות והטיפול בנושא ההקרנות בשנים שלאחר מכן, עת נודעו לה הסיכונים העלולים לנבוע מההקרנות, ובפרט הסיכון המוגבר לחלות בגידולים מסוג מנינגיומה. באותו שלב, נמנעה המדינה מלבדוק, לטפל ולעקוב אחר החולים שקיבלו את ההקרנות ולהזהירם כי קיים חשש מוגבר להופעת גידולים (להלן: "חובת היידוע וההתרעה"). ביום 12/1/06 קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי לאחר שנודע למדינה דבר קיום קשר סטטיסטי בין ההקרנות שביצעה להופעת גידולים, ברמת וודאות גבוהה כזו שהתקיימה החל משנות ה-80, חלה עליה החובה ליידע את האנשים שהוקרנו על ידה בדבר היותם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה בגידולים. קביעות בית המשפט המחוזי אושרו בפס"ד של בית-המשפט העליון, ברע"א 5500/09 מיום 20/7/10 (ראה לעניין זה: ע"א 4275/10 להלן). 10. בע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (22/2/12), התקבל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעת המערער לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, בשל כך שהמדינה נמנעה מליידעו, על הסיכון המוגבר ללקות בגידולים סרטניים בעקבות הקרנות שעבר נגד מחלת הגזזת. בית-המשפט המחוזי, דחה בין היתר, את טענת המערער, לפיה יש למנות את מירוץ ההתיישנות בעניינו מהמועד שבו ניתן פסק-הדין בעניין ראובן, בהיותו המועד הראשון שבו נודע לו כי המדינה נמנעה מליידעו על היותו חשוף לסיכון מוגבר לחלות בעקבות ההקרנות שעבר. בהפנותו אל סעיף 8 לחוק, ציין בית-המשפט המחוזי, כי פסק הדין בעניין ראובן אינו "בגדר עובדות אלא בגדר דין". 11. התובעת כאן, טענה כאמור לעיל, שעד ליום 12/1/06 (מועד פרסום פס"ד ראובן) נעלמו ממנה עובדת רשלנות הנתבעת, אשר מהווה את עילת התובענה, וזאת מסיבות שלא היו תלויות בה. בפסק-דין מולהי טען המערער, שרק לאחר מתן פסק הדין בעניין ראובן נודע לו, כי הנתבעת נמנעה מליידע את ציבור מוקרני הגזזת על היותו נתון בסיכון מוגבר לתחלואה בגידולים. על כן, יש לראות את מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן, כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות. בית-המשפט קבע שם, כי לעניין סעיף 8 לחוק, השאלה הרלוונטית לעניין הגילוי המאוחר היא, אם ידע המערער או היה עליו לדעת כי כבר בשנות השמונים היה בידי המדינה מידע ברמת ודאות גבוהה על הקשר הסטטיסטי שבין ההקרנות לבין הסיכון המוגבר להופעת גידולים סרטניים, והיא נמנעה מליידע את מוקרני הגזזת על כך. בית המשפט מנה שם את המבחנים שיש לעמוד בהם, כדי להוכיח שחל כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק, כמפורט להלן: א. העובדות שלטענת התובעת כאן, נעלמו מידיעתה, נמנות עם "העובדות המהוות את עילת התובענה". בעניין זה, בית-המשפט בעניין מולהי פסק כי: "העובדות העומדות בבסיס טענת הגילוי המאוחר במקרה דנן אינן נוגעות לעצם מתן פסק הדין בעניין ראובן, כי אם לממצאים העובדתיים שהתבררו ונקבעו בפרשה זו. אכן, אילו טען המערער כי יש להשעות את מירוץ ההתיישנות רק בשל כך שלא הבין כי מעשי המשיבה שכבר הובאו לידיעתו במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת מובילים למסקנה משפטית כזו או אחרת, לא היה מנוס מדחיית טענתו. ואולם, הטענה שמעלה המערער מתמקדת באי ידיעתו את מכלול הנסיבות העובדתיות הצריכות לביסוס טענת ההתרשלות שבמעשיה של המשיבה, להבדיל מן המסקנה המשפטית הנגזרת מהם...אי ידיעת המערער על כך שכבר בשנות השמונים היה בידי המשיבה המידע על דבר הקשר הסטטיסטי הגבוה הקיים בין ביצוע ההקרנות ובין תחלואה בגידולים, אותו נמנעה מלהביא לידיעת ציבור המוקרנים, אינה באה בגדר אי ידיעת הדין - כי אם בגדר אי ידיעת העובדות החיוניות הצריכות לביסוס עילת הרשלנות שביסוד תביעתו. זאת משום שבלעדיהן לא היה מתגבש בידי המערער "כוח תביעה" בעילה זו". בענייננו, טוענת התובעת, כי כפי שהתובע בעניין מולהי לא היה מודע לרשלנות המדינה, בשל ניסיונה רב השנים להסתיר את המידע החמור מהציבור, הרי שגם היא לא הייתה מודעת למידע זה עד אשר פורסם פס"ד ראובן. בסעיפים 5-7 לתצהיר התומך בתגובתה הצהירה התובעת, כי במהלך השנים לא הייתה מודעת לכך שהחל משנות ה- 80, לכל המאוחר, היה מצוי בידי המדינה מידע רפואי לפיו המוקרנים לגזזת בילדותם נמצאים בקבוצת סיכון מיוחדת ויש להם סיכוי גבוה משמעותית, ללקות בגידולים מוחיים, מאשר לאוכלוסייה הכללית. משכך, ובהתאם לפס"ד מולהי טוענת היא כי אי ידיעתה על כך שהחל משנות ה- 80, לכל המאוחר, היה מצוי בידי המדינה מידע רפואי לפיו המוקרנים לגזזת בילדותם נמצאים בקבוצת סיכון מיוחדת ויש להם סיכוי גבוה משמעותית, ללקות בגידולים מוחיים, מאשר לאוכלוסייה הכללית, עולים בגדר אי ידיעת העובדות החיוניות הצריכות לביסוס עילת הרשלנות שביסוד תביעתה. ב. העובדות הנדונות נעלמו בפועל מידיעת התובעת - בעניין זה טענה הנתבעת, כי נטל ההוכחה על התובעת. בסעיף 8 לתצהיר התומך בתגובתה הצהירה התובעת, כי רק לאחר שפורסם פס"ד ראובן (12/1/06), נודע לה לראשונה, כי המדינה ידעה במשך עשרות שנים על השתייכותה לקבוצת סיכון מיוחדת, אשר עשויה לסבול מגידולים מוחיים וחרף זאת נמנעה מליידעה בעניין זה ולאפשר לה לערוך בדיקות תקופתיות נדרשות לצורך גילוי מוקדם של המחלה. הנתבעת לא סתרה טענה זו באמצעות הגשת כתב תשובה, מכאן, שניתן לקבוע, כי עלה בידי התובעת להוכיח בשלב זה וברמת ההוכחה הנדרשת לבירור טענת סף, את אי ידיעתה הסובייקטיבית לגבי העובדות המהוות את עילת התביעה. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו במולהי : "לטענת המערער, המועד שבו נודעו לו עובדות אלה הינו מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן (12.1.2006)... גרסת המערער בעניין זה הועלתה בכתב התשובה מטעמו וכן בתשובתו לבקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף...גם בתצהירו מיום 16.11.2006... ציין המערער: "אני חוזר ומדגיש שרק מפרסום פסק הדין בעניין סימה ראובן ידעתי את העובדות לפיהן המדינה ידעה באופן וודאי כבר בשנות ה-80 על הקשר שבין ההקרנות למחלתי והיא העלימה את העובדות ממני כדי למנוע הגשת תביעת נזיקין נגדה". דברים אלה לא נסתרו בכל ראיה מטעם המשיבה, ובית משפט קמא אף לא ערך בירור עובדתי בשאלה זו. נוכח כל האמור, ניתן לקבוע כי עלה בידי המערער להוכיח בשלב זה וברמת ההוכחה הנדרשת לבירורה של טענת סף, את אי ידיעתו הסובייקטיבית לגבי העובדות המהוות את עילת התביעה". ג. העובדות הנדונות נעלמו מהתובעת מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנוען - המבחן שיש להחיל לבחינת תנאי זה, הוא מבחן אובייקטיבי. בית המשפט קבע בעניין מולהי, כי אין להכביד את "נטל החקירה והדרישה" המוטל על המערער ואין מקום להניח לחובתו כי עם גילוי נזקיו היה עליו לחשוד שמא המדינה נמנעה מלמסור לו ולאחרים דוגמתו מידע רלוונטי ולערוך בירורים בנדון. הטלת נטל כזה עליו אין לו הצדקה בנסיבות הענין. אדרבא. ראוי להניח לטובתו, כי לא היה עליו לדעת - עד שהדבר נחשף ברבים לראשונה בפס"ד ראובן - כי היה בידי המדינה מידע מהותי בדבר הקשר הסטטיסטי בין ההקרנות לגידולים שאותו בחרה שלא לגלות לציבור הרלוונטי. הרציונל שביסוד גישה זו הוא, כי מותר לניזוק להניח שמידע מהותי המצוי בידי המדינה בנוגע לפעולות שביצעה, העשוי למנוע או להקטין את הנזקים הצפויים לו כתוצאה מאותן הפעולות, יובא על-ידה לידיעתו ללא עיכוב. לדידי, משלא נטען אחרת, האמור שם, יאה גם למקרה נשוא דיננו, זאת בשים לב להיות המדינה יוצרת הסיכון, וכי אין להכביד את "נטל החקירה והדרישה" המוטל על התובעת. 12. לאור האמור לעיל, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, אינו המועד בו בוצעו ההקרנות, וגם לא המועד בו התגלתה האדנומה בראש התובעת בשנת 1988, אלא המועד בו נודע לה על התרשלות המדינה, שלא יידעה את ציבור המוקרנים כנגד מחלת הגזזת ובכלל זה אותה, שהיא נמצאת בקבוצת סיכון מיוחדת ויש לה סיכוי גבוה משמעותית ללקות בגידולים מוחיים, מאשר לאוכלוסייה הכללית. הואיל ולתובעת נודע הדבר רק לאחר פסק-דין ראובן שניתן ביום 12/1/06, הרי שמאז ועד ליום הגשת התביעה 10/1/13, טרם התיישנה התביעה. 13. המדינה העלתה טענת שיהוי בסעיף 7 לבקשה, אך לא פרטה אותה כדבעי, דהיינו לר פירטה איזה נזק ראייתי אם בכלל נגרם לה, או כי השיהוי נגרם כתוצאה מחוסר תום לב של התובעת וכיוצ"ב. מכאן, שהנני דוחה גם טענה זו. ויובהר, המדינה הגישה עתירה לדיון נוסף על פסק-דין מולהי, אשר נדחתה ביום 22/4/12, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' יעקב מולהי. 14. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. 15. קדם המשפט יתקיים ביום 10.4.14 שעה 11.00. גזזתהתיישנות