1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו מיום 30.10.1998 (תב"ע 0 - 149/98; השופטת א' סלע כדן יחיד), בו נדחתה תביעתה של המערערת לקבלת דמי לידה מהמשיב (להלן - המוסד). הרקע העובדתי וההליך בבית-הדין האזורי 2. (א) דמי הלידה נתבעים בגין לידתה של בתה של העותרת ביום 15.4.1994. (ב) ביום 13.2.1995 דחה המוסד את תביעת המערערת בנימוק: "אינך זכאית לדמי לידה, מאחר שפיגרת בתשלום דמי ביטוח ולפיכך לא צברת תקופת תשלום דמי לידה מספקת, לפני יום הפסקת העבודה כנדרש בסעיף 98 לחוק". (ג) ביום 29.7.1997 הגישה העותרת בקשה למוסד להענקה מטעמי צדק. בקשתה זו נדחתה על-ידי המוסד ביום 23.9.1997. (ד) ביום 4.2.1998, כשלוש שנים לאחר קבלת מכתב הדחייה לקבלת דמי לידה, הגישה המערערת את תביעתה לבית-הדין האזורי. 3. קביעתו של בית-הדין האזורי הייתה, כי: "מעדות הת' ומהחומר שבתיק בית הדין עולה בבירור שהת' פתחה עסק עצמאי בשנת 1992, ילדה את בתה בשנת 1994 ועד למועד הלידה לא שילמה היא תשלומים כלשהם למל"ל בגין חובה לביטוח הלאומי". 4. למעשה, אין חולק על עובדות אלה גם כיום. אלא, שלטענת המערערת ענייני העסק שלה היו מטופלים מלכתחילה על-ידי רואה-חשבון, ולראשונה נודע לה על קיומו של החוב למוסד רק לאחר שנדחתה תביעתה לקבלת דמי לידה, בשל אותו חוב. ממשיכה המערערת וטוענת, כאז כן עתה, כי לדרישת המוסד שילמו היא ובעלה את סכום החוב ועוד הוסיפו ושילמו, לאחר דין ודברים, קנסות שהושתו עליהם בגינו. 5. על רקע זה דן בית-הדין האזורי בפלוגתה הראשונה: האם זכאית התובעת -היא המערערת - לדמי לידה וקבע: "א. הסעיף הרלבנטי לעניננו הינו סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק) (שהחליף את סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968) שזה לשונו: '(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה - (1) בעד פרק זמן של 12 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע...'. ב. הלכה פסוקה היא שתשלום דמי הביטוח צריך שיעשה לפני 'היום הקובע' ולא לאחריו (דב"ע שם/133 - 0 המוסד לביטוח לאומי - רחל שחם, פד"ע יב 276). ג. על פי לשונו של סעיף 50 לחוק, אחד התנאים לזכאות לדמי לידה הוא תשלום דמי ביטוח בעד תקופה מינימלית כפי שפורט בסעיף ומכאן - שדרוש יחוס ישיר של תשלום דמי הביטוח ששולמו בעד פרק זמן מסוים. הוראה זו של החוק יש לקראה בשלמות עם ההוראות האחרות של החוק הקשורות אליה (ראה דב"ע נד/276 - 0 יהודית דויטש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ח 503). ד. משאין מחלוקת במקרה מושא תיק זה ש'ביום הקובע' לא שולמו דמי ביטוח, לא קמה לתובעת, לאור הוראת סעיף 50 לחוק, זכאות לתשלום דמי לידה". 6. בדונו בפלוגתה השנייה, בדבר התיישנות תביעת התובעת ככל שהיא מתייחסת להחלטת פקיד התביעות מיום 13.2.1995, קבע בית-הדין האזורי, כי גם מטעם זה דין התביעה להידחות. זאת, לאור ההוראות שנקבעו בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 ולאור ההלכה הפסוקה בנדון זה. וכך נקבע בפסק-הדין: "ג. לענין סמכות ביה"ד להאריך את המועד להגשת תובענה נגד המל"ל נקבע ששעה שמדובר במועד לעשות פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, להבדיל מעשיית פעולה במהלך המשפט עצמו דהיינו - בתובענה אשר כבר הוגשה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות. את המועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, ניתן להאריך רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות אשר קבעו את המועד להגשת תובענות ומשלא נקבעה אפשרות כזו - אין בית הדין מוסמך להאריכו (ראה דב"ע מח/104 - 0 סבאג ניסים - המוסד פד"ע כ' 127 שנסמך על ההלכה שנקבעה בדב"ע לו/11 - 0 בר אילן - המוסד פד"ע ז' 340). ד. זאת ועוד - בקביעת מועדים להגשת תובענות לבית הדין לעבודה, התחשב המחוקק בתכנה של התובענה, במיוחד שבה ובמטרה אותה רצה להשיג. ואכן משקבע המחוקק מועד התיישנות קצר ורצה לאפשר את הארכתו, הוא הסמיך לכך במפורש את ביה"ד לעבודה ומשלא עשה כן - יש ליתן למועד ההתיישנות את הנפקות הנדרשת. ה. לאור האמור בתקנות דין התביעה לדמי לידה להדחות גם בשל התיישנות". 7. אשר לפלוגתה השלישית והאחרונה - האם זכאית המערערת להענקה מטעמי צדק, נבחנה השאלה לאור הוראתה של תקנה 21 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תשל"ה-1975 אשר זו לשונה: "הענקה תינתן אם הוגשה בקשה להענקה תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה לגימלה או מהיום שבו דחה המוסד את התביעה לגימלה". משנמצא בחומר הראיות כי חלפו כ-30 חודש מהיום שבו דחה המוסד את התביעה לגימלה סבר בית-הדין האזורי, כי די בכך "כדי לדחות את תביעת הת' מטעמי צדק". למעלה מן הנדרש, הוסיף בית-הדין וקבע, כי טענותיה של התובעת לפיהן האיחור בתשלום נבע מטעות של יועץ המס, אינן עונות על הנדרש ועל-כן "...גם בחינת המבחנים להענקה מטעמי צדק מעלה שדין התביעה להידחות", שכן ההלכה הפסוקה היא, "שאין לראות ברשלנות של רו"ח שלא רשם אדם כ'עובד עצמאי' במוסד, כ'נסיבות שלא היו תלויות במבקש'" (ראה דב"ע נה/184 - 0 בדרה - המוסד לביטוח לאומי [1]). 8. על פסק-הדין הדוחה את התביעה, כאמור, הוגש הערעור. הטענות בערעור 9. בפנינו, שב בא-כוח העותרת והעלה את הטענות אותן השמיע גם בפני בית-הדין האזורי, ועיקרן באלה: (א) יש ליתן פרשנות מרחיבה ולא דווקנית לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק) באופן שניתן יהיה לשלם את דמי הלידה, גם אם לא התמלא התנאי המוקדם לזכאות לקבלם, הוא תשלום דמי הביטוח לפני "היום הקובע". בנדון זה הציע, למעשה, לשנות מן ההלכה שנפסקה עד כה, הנזכרת גם בפסק-הדין שבערעור. את טענותיו סמך בא-כוח המערערת על הוראות סעיף 366 לחוק אשר, לשיטתו, מוציאות מכלל תחולה את הדרישה המוקדמת שבסעיף 50 לחוק לתשלום דמי הביטוח, כאמור. עוד נטען, כי משעה שהמערערת שילמה את החוב בגין דמי הביטוח ואת הקנס שהושת עליה, שבה ו"קנתה" את זכותה לקבלת דמי הביטוח באופן רטרואקטיבי, לתקופה שלפני "המועד הקובע". (ב) אין מקום לדחיית התובענה גם מן הטעם שהתיישנה, בעיקר משום שהמגעים שנוהלו על-ידי המערערת ומטעמה עם המוסד לאחר קבלת ההודעה בדבר דחיית דרישתה לדמי לידה, היה בהם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, מה גם שהמוסד מנוע מלטעון טענת התיישנות לאחר שבמכתביו למערערת נזכרת אפשרות לערעור על שלילת זכאותה. (ג) למערערת קמה זכות להענקה מטעמי צדק, שכן נסיבות האיחור בתשלום לא היו תלויות בה והחוב נוצר בתום-לב. 10. באת-כוח המוסד תמכה בפסק-דינו של בית-הדין האזורי וטענה, כי אין להתערב בקביעות העובדתיות ובמסקנות המשפטיות של בית-הדין האזורי ובפסיקתו. דיון והחלטה 11. דעתנו היא, כי דין הערעור להידחות מטעמי פסק-הדין שבערעור. עוד ייאמר, כי ה"זכות לדמי לידה" בה מדבר סעיף 49 לחוק, מותנית בהתקיים "תנאי הזכאות" המפורטים בסעיף 50 לחוק. המדובר הוא בתנאים מצטברים, אשר רק בהתקיימם במלואם יתגבשו לכדי "...מקרה המזכה לגמלה...", בו מדבר סעיף 366(א) לחוק. על-כן, משלא התגבשה זכאותה של המערערת לדמי לידה, מחמת אי-תשלום דמי ביטוח בפרק הזמן שלפני "היום הקובע", כאמור בסעיף 50 לחוק, לא "קרה מקרה המזכה לגמלה..." בו מדבר סעיף 366(א) לחוק. ממילא, אין המערערת יכולה לבוא ולחסות בצל קורתו של הפטור הניתן לחייבים המאחרים בתשלום, בהם מדבר סעיף 366(ב) לחוק. 12. על כל אלה נציין, כי פרשנות המונח "המועד הקובע" ומועד תחולתו, נדונו לאחרונה, פעם נוספת ובהרחבה, בעב"ל 393/97 שומלה - המוסד לביטוח לאומי [2], בו חזר בית-הדין והביא את ההלכות אשר נפסקו בסוגיה זו, שהיא גם נושא דיוננו. בסיכומו של דבר נאמר שם [2], בעמ' 431: "המסקנה המתקבלת מההלכות בנושא זה היא שאת המלים 'שילמה דמי ביטוח' ו'שולמו דמי ביטוח', שבסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי, אין לפרש כמתייחסים לעצם התשלום, יהיה מועד ביצועו אשר יהיה, אלא יש אכן לפרשם כפעולה שבעבר, דהיינו - שהתשלום נעשה בפועל לפני 'היום הקובע' (יום הלידה בעניין שלפנינו)". דברים אלה טובים ונכוחים גם לערעור שבפנינו. 13. אשר-על-כן, ומשנמצא כי המערערת אינה זכאית לדמי לידה, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו - כערכאת ערעור - בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. 14. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. לידהדמי לידההתיישנות