לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף, אשר הוגשה על ידי הנתבעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת") ובמסגרתה עותרת המבקשת להורות על דחיית התביעה שהגיש מר דוד כהן (להלן: "המשיב") מחמת התיישנות. התביעה שלפני עניינה תביעה לתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסת ביטוח חיים שהופקה למשיב על ידי המבקשת. עובדות המקרה וטענות הצדדים 1. התאונה, נשוא כתב התביעה, אירעה ביום 12.10.06. בכתב התביעה, טוען המשיב, כי פוליסת הביטוח, אותה רכש מהמבקשת, כוללת כיסוי ביטוחי בגין "נכות מתאונה". המשיב טוען כי נותרה לו נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. משלא פוצה על ידי המבקשת, הגיש את כתב התביעה. 2. לטענת המבקשת בבקשה, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 הועמדה תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח על שלוש שנים וכי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי (פורסם במאגרים הממוחשבים) (להלן: "הלכת אמיתי") יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מיום קרות התאונה. המבקשת טוענת כי בהתאם להלכת אמיתי, תביעת המשיב התיישנה ביום 11.10.2009. 3. מנגד, טוען המשיב בתגובתו, כי המבקשת העבירה לו ביום 7.10.09 המחאה על סך 658.45 ₪ כפיצוי בגין התאונה, ועל כן לשיטתו, הודתה המבקשת במקצת בזכותו של המשיב, כלומר, הודתה בקיומה של זכות המשיב לתגמולי ביטוח. בהתאם לכך, לשיטתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, היינו מיום 7.10.09. משכך, לגרסתו, לא חלפו שלוש שנים, ותביעתו לא התיישנה. 4. עוד מוסיף המשיב בתגובתו דוגמאות מהפסיקה המוכיחות, לשיטתו, כי במקרה בו מודה המבטחת, ולו באופן חלקי, בקיומה של זכות, נדחה מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות ליום מתן ההודאה. 5. בנוסף, טוען המשיב, כי המבקשת הפרה את חובת תום הלב ופעלה בניגוד להנחיית המפקח על הביטוח, אודות הודעה בדבר התיישנות התביעה. לגרסתו, נקבע במפורש בסעיף 8 לחוזר המפקח על הביטוח כללים לבירור וליישוב תביעות מיום 20.5.07 כי על המבטחת לציין במפורש את המועד הצפוי להתיישנות התביעה. 6. לבסוף טוען המשיב, כי המבקשת מעולם לא דחתה את תביעת המשיב, לא בכתב ולא בעל פה, ולפיכך מנועה היא מלהעלות טענת הגנה חדשה. 7. בתשובה לתגובה, טוענת המבקשת, כי ההנחייה עליה סומך המשיב את תגובתו (מיום 20.5.2007) אינה קיימת, ומפנה את בית המשפט לנקבע בע"א 2426/04 מזל נחום נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) שם נפסק כי אין מחובתה של המבטחת להודיע למבוטח דבר חלוף תקופת ההתיישנות. ההנחיה של המפקח על הביטוח בענין זה הינה מיום 31.8.2009 ואיננה מחייבת את המבקשת בנסיבות המקרה דנן שכן תחילתה מיום 1.11.2011. 8. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי כבר ביום 5.4.09 הודיעה למשיב כי היא דוחה את תביעתו לכיסוי מסוג נכות מתאונה מאחר והפוליסה אינה כוללת כיסוי כאמור. 9. זאת ועוד, באשר לטענת המשיב בדבר "הודאה במקצת הזכות", הרי שלשיטת המבקשת, דינה של טענה זו להידחות שעה שהפוליסה נשוא התביעה כוללת, בין היתר, כיסוי לשבר כתוצאה מתאונה, וכיסוי לאובדן איברים כתוצאה מתאונה- המדובר בשני כיסויים נפרדים, שזכאותם נבחנת בנפרד. המבקשת הכירה בזכאותו של המשיב לתגמולים בגין "שבר מתאונה". עם זאת, לשיטתה, תשלום מלוא הסכום המגיע מכוח הפוליסה על ידי המבקשת במקרה ביטוח אחד (השבר) אינו מהווה הכרה בזכות לתגמולים בגין כיסוי אחר. 10. ויודגש, לטענת המבקשת, מעולם לא הכירה בזכאותו של המשיב לתגמולי ביטוח בגין "אובדן איבר" או אפילו במקצתו. כל שהכירה המבקשת הוא אירוע התאונה והשבר בעקבותיו. דיון והכרעה 11. בפסק הדין ב"הלכת אמיתי", הוכרעה מחלוקת פוסקים בשאלת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות על פי פוליסות לביטוח בגין נכות מתאונה ונפסק בעניין זה כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום אירוע התאונה באופן שאין רלבנטיות למועד התגבשות הנכות. מכאן שתקופת ההתיישנות, בת שלוש השנים, הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנית מיום ארוע התאונה, כדברי כב' השופט רובינשטיין: "דומה כי אין להקל ראש בחשיבותה של וודאות הן למבטח והן למבוטח, באופן שמועד תחילת תקופת ההתיישנות יהא נהיר ובלתי מותנה בגורמים משתנים שאין לצדדים שליטה עליהם... מטעם זה ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד ארוע התאונה...". 12. בענייננו, אין חולק כי התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים, ממועד ארוע התאונה. לפיכך, יש מקום לדון בטענות המשיב בדבר הארכת תקופת ההתיישנות בשל הפרת חובת תום הלב, הודאה במקצת הזכות או מניעות בהעדר מכתב דחיה, לגירסתו. 13. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, התגובה ובתשובה לתגובה, וכן ב"הודעת המשיב" ובתגובת המבקשת להודעה מצאתי לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות. ואנמק. חובת תום הלב 14. המשיב טוען כי טענת ההתיישנות הנטענת על ידי המבקשת, נגועה בחוסר תום לב, שכן המבקשת עשתה ככל שביכולתה כדי לגרום לחלוף תקופת ההתיישנות שעה "שריכזה ושמרה על מסמכיה" ואף "הציגה בפני המשיב מצג לפיו בכוונתה לשלם את תגמולי הביטוח". 15. המבקשת, מנגד, טוענת כי לא הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה. המבקשת טוענת כי כבר ביום 5.4.2009, בחלוף 7 ימים ממועד הגשת תביעתו למבקשת, הודיעה למשיב כי היא דוחה את תביעתו לכיסוי מסוג נכות מתאונה מאחר והפוליסה כלל אינה כוללת כסוי כאמור. 16. אין חולק כי על המבקשת - כמבטחת, חלה חובה לקיים את חוזה הביטוח, בתום לב ובדרך מקובלת וניתן אף לומר כי מעמדה של המבטחת, כוחה ויתרונה היחסי לעומת המבוטח, מטילים עליה חובה מוגברת לנהוג בתום לב ובשקיפות. יחד עם זאת, איני סבורה כי בנסיבות העניין, יש לראות בנתבעת כמי שנהגה בחוסר תום לב, בטיפול בתביעתו של המשיב, בנסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות. 17. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". המונח "תביעה" פורש בהקשר זה, כהגשת תביעה לבית המשפט ואין די בהגשת דרישה לתשלום תגמולי ביטוח [ראה לעניין זה, ע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (3) 441]. 18. אכן, בהקשר זה, נפסק כי מקום בו המבטחת "הרדימה" את המבוטח או נתנה לו להאמין כי הינה מטפלת בדרישתו לקבלת תגמולי ביטוח וכי תשיבו, באופן ענייני, עם קבלת מסמכים או מיצוי מו"מ - לא תוכל להיבנות מטענת התיישנות [ראה לעניין זה למשל בש"א 121994/01 ת"א (תל-אביב יפו) 55729/01 תומר כהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) וכן בש"א (ת"א) 167758/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דגן (לא פורסם)]. 19. אלא שאין זה המקרה שלפני. בענייננו, אין בידי המשיב להצביע על מכתב או מסמך כלשהו, ממנו ניתן היה להבין כי דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה, מצוי בטיפולה של המבקשת או כי המבקשת התחייבה להשיב עליה, באופן ענייני, תוך ויתור משתמע על טענת התיישנות [ראה בש"א (ת"א) 167758/08 הנ"ל]. 20. נהפוך הוא. המבקשת הודיעה למשיב - 7 ימים לאחר שהגיש תביעתו - כי היא דוחה לחלוטין את תביעתו לנכות בהיעדר כיסוי ביטוחי. מכאן שהמבקשת לא "הרדימה" את המשיב או שנתנה לו להבין כי תביעתו תלויה בהמצאת מסמכים - אלא דחתה תביעתו מפורשות. המשיב, מצידו, בחר להמתין 10 חודשים עד למועד הגשת תביעתו לבית המשפט. 21. איני מקבלת את הטענה של המשיב, אשר הועלתה לראשונה ב"הודעה" מטעמו ביום 3.5.2010 ולפיה מכתב הדחיה מתייחס לפוליסה אחרת מזו שבה עסקינן. המבקשת הבהירה היטב בתגובה מטעמה כי עסקינן בפוליסה אחת אשר סכומיה עודכנו ביום 1.3.2008, ואין מדובר ברכישת פוליסה אחרת. 22. לאור האמור, שעה שהמבקשת לא יצרה מצג בפני המשיב - המבוטח - כי דרישתו מטופלת לגופה, אלא דחתה את תביעתו לגופה, הרי שלא הפרה את חובת תום הלב. הודאה בזכות לקבלת תגמולי ביטוח 23. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." 24. לטענת המשיב מאחר והמבקשת העבירה לו ביום 7.10.09 המחאה על סך 658.45 ₪ כפיצוי בגין התאונה, הרי שהודתה במקצת בזכותו, כלומר, הודתה בקיומה של זכות המשיב לתגמולי ביטוח. בהתאם לכך, לשיטתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, היינו מיום 7.10.09. משכך, לגרסתו, לא חלפו שלוש שנים, ותביעתו לא התיישנה. 25. איני מקבלת טענה זו. אין מדובר בהודאה בזכות לקבלת תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה. בעניין זה, יפים הדברים שנקבעו על ידי כב' השופטת דודקביץ, בהחלטתה בת.א. (שלום תל-אביב) 17151/01 אלפסי מרדכי נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 27.2.02), כי: "... יש להבחין בין התביעה בגין אובדן כושר עבודה, לבין התביעה בגין הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע, וזאת חרף היותן נובעות מאותו הארוע ממש". כן ראה, ע"א (מחוזי חיפה) 4127/96 צדוק מלכה נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 97 (1) 592 וכן בש"א (ת"א) 167758/08 הנ"ל. 26. בענייננו, לא ניתנה על ידי המבקשת, כל הודאה בכתב, בדבר זכותו של המשיב לקבלת תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה. נהפוך הוא, המבקשת דחתה את תביעת המשיב לנכות מתאונה באופן מפורש, ואין לגזור מההכרה במקרה ביטוח אחד, קרי שבר, כהכרה במקרה ביטוח שני, אבדן איבר, ואין לראות בהכרה בזכות לתגמולים בגין כיסוי אחד, כזכות לתגמולם בגין כיסוי אחר. 27. לפיכך, דין הטענה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות בשל הודאה במקצת הזכות, להדחות. מניעות 28. טענה נוספת בפי המשיב הינה טענת מניעות מלטעון להתיישנות התביעה, עקב אי משלוח מכתב דחייה. 29. כאמור, המבקשת דחתה מפורשות את תביעת המשיב בהעדר כיסוי ביטוחי לנכות מתאונה, בחלוף 7 ימים ממועד הגשת תביעתו. מכאן, שאין כל ממש בטענה זו. סוף דבר 30. אמנם הלכה היא כי בית המשפט יעתר לבקשה לדחיה על הסף, רק מקום בו ברור ונעלה מכל ספק כי היה ותוכחנה כל העובדות והטענות הנטענות בתביעה, לא יהא בכך כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש [ראה לעניין זה ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ (2) 668, ע"א 35/83 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז (4) 721]. 31. עם זאת, בענייננו, סבורני כי נוכח העובדה כי אין חולק כי התביעה הוגשה בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד התאונה ונוכח דחיית טענות המשיב, הרי שיש לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. לאור האמור - התביעה נדחית. 32. המשיב ישא בהוצאות המבקשת, בסך של 2,500 ₪, בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. נכותהתיישנות