1. בפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לאופנוע של התובע בתאונת דרכים שבין האופנוע לבין רכבו של הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) המבוטח אצל הנתבעת מס' 2. 2. מדובר בתאונה שאירעה ביום 9.3.97 בצומת רחוב רחל אמנו עם רחוב רות בירושלים. התובע נסע ברח' רחל אמנו ואילו הנתבע נסע ברח' רות ורצה לפנות שמאלה לתוך רחל אמנו, לנתיב הנגדי לנתיב שבו נסע התובע. 3. לטענת התובע, הוא הכיר את הצומת וידע כי קיים שלט "עצור" או "האט ותן זכות קדימה" ביציאה מרח' רות לכיוון רח' רחל אמנו, ולכן הוא סבר שיש לו זכות קדימה. לפתע, הגיח הנתבע מרח' רות לתוך הצומת ואירעה ההתנגשות. לטענת התובע, הוא בלם את האופנוע מיד ואז החליק האופנוע ופגע ברכב. 4. לטענת הנתבע, הוא הגיע לצומת, ולא היה כל תמרור לפניו. בכל זאת עצר הנתבע את רכבו ובדק שאין לפניו רכב. לפי עדותו, הוא עשה זאת מטעמי זהירות משום שהגיע לצומת. עוד העיד הנתבע כי חנה רכב אחר במרחק של 30 עד 40 מ' מהצומת על המדרכה באופן שהסתיר חלק מהכביש מהכיוון שממנו הגיע התובע. הנתבע יצא לפניה ובמהלך הפניה, הגיח התובע במהירות. הנתבע עצר את רכבו. התובע החליק והאופנוע נפל ונגרר על הכביש עד שהתנגש במכונית. 5. לפי מכתב ממהנדסת התנועה בעירית ירושלים מיום 22.8.00 (ת/2), הוצב תמרור "האט ותן זכות קדימה" ברח' רות בצומת רחל אמנו ביום 17.4.94. כמו כן, ביומן העבודה של מדור הביצוע רשום כי בתאריך 27.10.97, הוחזר התמרור במקום. לאור האמור במכתב, אני מקבל כמהימנה גירסתו של התובע כי הוא אכן סבר כי היה תמרור כזה ביציאה מרח' רות ביום התאונה. לעומת זאת, אינני מקבל את טענת ב"כ התובע כי גם הנתבע ידע כי בד"כ מוצב במקום תמרור. הנתבע הכחיש זאת בעדותו וגירסתו לא הופרכה בחקירה הנגדית. 6.התובע טוען כי הנתבע כבר נכנס למרכז הצומת בשלב ההתנגשות. לעומתו טוען הנתבע כי הוא רק החל להכנס לצומת כאשר האופנוע התנגש בו. יש להעדיף את גירסת התובע. גירסתו נתמכה בתרשים שערך במקום בסמוך לאחר התאונה בוחן תנועה משטרתי (ראה תרשים שצורף למסמכים שהוגשו מטעם התובע ביום 27.10.99). כמו כן, רשם הבוחן בדוח בוחן תנועה כי לרכב הנתבע נגרמה מעיכה קלה בחזית הרכב במרחק של 90 ס"מ מדופן שמאל של מכסה המנוע וכן מתחת למס' הרישוי הקדמי של הרכב. (ראה בעמ' 2 לדו"ח הבוחן). אילו הנתבע היה רק בתחילת הכניסה אל הצומת בעת ההתנגשות, סביר יותר כי היתה נפגעת הדופן השמאלית של הרכב. הפגיעה בחזית הרכב תומכת במה שנראה בתרשים שערך בוחן התנועה. 7. מימצא נוסף שראוי לציין הוא שבדוח בוחן התנועה ובתרשים שערך, אין כל זכר של סימני בלימה של האופנוע, למרות שהתובע העיד כי בלם את האופנוע מיד כאשר הבחין ברכב הנתבע. יש להניח כי אם בלם התובע כפי שטען, היו נראים על הכביש סימני בלימה. לא הובאה כל ראיה לסתור הנחה זו בשל סוג הכביש שבו מדובר או סוג צמיגים של אופנוע. כמו כן, יש להניח כי בוחן התנועה היה רושם שהיו סימני בלימה אם אכן היה רואה אותם בשטח. העדר סימני הבלימה תומכים בגירסתו של הנתבע שהתובע נהג בחוסר זהירות כאשר הבחין ברכב התובע, והחליק עם האופנוע על הכביש מבלי שבלם. 8. חשוב לציין עוד שהבוחן קבע שלכל אחד מהנהגים היה שדה ראיה של 80 מ'. הבוחן היה ער לטענת הנתבע שרכב חנה בצדדי הדרך (ראה בתרשים שערך, הרכב המסומן באות ד'), ובכל זאת קבע כי לנתבע היתה שדה ראיה ארוך לכיוון שממנו הגיע התובע. 9. ב"כ התובע טוען כי הנתבע התרשל וגרם לתאונה. לעומתו, ב"כ הנתבע טוען כי התובע הוא זה שהתרשל וגם הפר חובה חקוקה המבוססת על תקנה 64 (א) [להלן: תקנה 64 (א)] לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות). 10. אתמקד תחילה בטענת הפרת החובה החקוקה שמעלה ב"כ הנתבע. אותה תקנה 64 (א) קובעת כי כאשר לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או עצירה לפני הצומת, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין. במקרה זה, היה זה הנתבע שבא מימין ולכן, לכאורה, היה התובע צריך לתת לו את זכות הקדימה. ב"כ הנתבע הפנה לכך כי תקנות התעבורה אינן קובעות הוראות בדבר זכות קדימה לרכב שנוסע בכביש ראשי (כמו התובע שבפנינו) לעומת רכב הנוסע בכביש צדדי המשתלב עם אותו כביש ראשי (כמו הנתבע שבפנינו). ראוי לציין כי לא מצאתי בתקנות התעבורה הוראה מיוחדת למקרה שבו הוצב תמרור כדין אך התמרור הוסר ממקומו שלא כדין או נפל. 11. לפי ההגדרה שבסעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין, "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק..." "החובה", במקרה זה, מצויה בחיקוק פלילי. בבואנו לבדוק אם הופרה החובה, עלינו לבחון את האיסור הפלילי שבחיקוק על כל מרכיביו, לרבות סייגים לפליליות המעשה. לפי סעיף 34 יט. לחוק העונשין תשל"ז-1977, המגדיר מצב של טעות במצב משפטי, "לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר. (ההדגשה שלי - ש.פ.)". במקרה הנדון, דימה התובע כי אי מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין באותו צומת אינו אסור, משום שידע כי מוצב דרך קבע שלט האט ותן זכות קידמה מהכיוון שבו נסע הנתבע. הטעות היתה בלתי נמנעת באופן סביר משום שהנתבע לא ידע ולא צריך היה לדעת כי התמרור לא היה מוצב באותו רגע. גם אם נראה באי הידיעה, בפועל ובכח, של התובע שהתמרור נפל טעות במצב דברים (ולא טעות במצב המשפטי), עדיין יחול הסייג לפליליות המעשה שבסעיף 34 יח. לחוק העונשין. מתקיימים במקרה הנדון הנסיבות הנוספות הדרושות לפי סעיפים 34 יח. (ב) ו- 22 (ב) לחוק העונשין (היות ומדובר בעבירה של אחריות קפידה), שהן שהתובע נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. לפיכך, פטור התובע בשל הסייג לפליליות המעשה מאחריות פלילית לעבירה לפי תקנה 64 (א). מכאן, שגם לא ביצע עוולת הפרה החובה החקוקה. 12. לא ניתן אף לחייב את התובע, בשל אי מתן זכות קדימה לרכבים הבאים מימין בצומת, בעוולה של רשלנות. עוולת הרשלנות מתקיימת בקיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה וגרימת נזק ע"י ההפרה (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113). במקרה הנדון, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית של כל אחד מהנהגים כלפי חברו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, היא נקבעת, בדומה לחובה המושגית, על פי מבחן הציפיות. אינני סבור כי ניתן לקבוע שאדם סביר במקומו של התובע יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה (כאשר טעה טעות בלתי נמנעת לגבי קיומה של זכות קדימה), את הנזק שנגרם עקב אי מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין. אין גם מקום לקבוע במקרה שכזה ציפיה נורמטיבית. חובה חקוקה עשויה לשמש אינדקציה לרמת התנהגות הנדרשת מאדם סביר לצורכי החובה בעוולת הרשלנות (פס"ד ועקנין, שם, בעמ' 139). אולם, כפי שכבר ראינו, לא היתה במקרה הנדון הפרת חובה חקוקה. גם אם היתה, נדמה כי הנסיבות מתאימות לכלל שנקבע ע"י השופט בך בבע"א 335/80 בריגה נ. מוסטפה פ"ד ל"ו (3) 32, 41 ב' שלפיו, "ייתכנו מקרים, בהם יכול בית המשפט להגיע למסקנה, שלמרות הפרת התקנה (שבתקנות התעבורה - ההערה שלי - ש.פ.) ע"י הנתבע או הנאשם, אין אלה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, אחראים ברשלנות". 13. באשר לנתבע, הרי בהעדר תמרור המוצב לפניו, וכאשר הנתבע לא ידע כי היה שם תמרור שנפל, לא היה הנתבע מחויב במתן זכות קדימה לתובע (שלא בא מימינו). לכן, גם התובע אינו יכול לבסס עילה של הפרת חובה חקוקה או רשלנות כנגד הנתבע בטענה של אי מתן זכות קדימה. 14. מלבד החובות עפ"י תקנות התעבורה בנוגע לזכות קדימה, מחילות התקנות חובות אחרות על נהגים בדרכים. תקנה 21 לתקנות מחייבת כל נהג בדרכים לנהוג בזהירות. חובה זו חלה, כמובן, גם על התובע וגם על הנתבע. אולם, הנתבע מחויב בחובה נוספת שאינה חלה על התובע משום שהנתבע ביצע פניה. הכוונה לחובה הגלומה בתקנה 41 לתקנות הקובעת: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש (ההדגשות שלי - ש.פ.)." למרות שאני מניח כי הנתבע לא היה מודע לקיומה של התקנה, התנהגותו בשטח מצביעה על כך שהוא "חש" כי חלה עליו חובה זו: הנתבע עצר את רכבו בצומת והביט שמאלה מהכיוון שממנו הגיע התובע, למרות העדר הצבה של תמרור והעדר חובה עליו ליתן זכות קדימה לרכבים הבאים מאותו כיוון. אף על פי כן, הראיות מצביעות על כך שהנתבע הפר את החובה החקוקה וחובת הזהירות הקונקרטית הנובעות מתקנה 41 הנ"ל. הנתבע אמנם העיד כי הסתכל לכיוון שממנו הגיע התובע, ויצא באיטיות לכיוון מרכז הצומת, אך כנראה שמבטו לא היה מספיק ממוקד. למרות שהתובע התקרב אליו, יצא הנתבע עם רכבו והגיע עד לנתיב הנגדי שבו רצה להשתלב. יש להעדיף את עדותו (הנייטרלית) של בוחן התנועה המשטרתי על פני עדותו של הנתבע בענין שדה הראיה, ולקבוע כי לנתבע היה שדה ראיה מספיק לכיוון שממנו הגיע התובע לצומת. לפיכך, הפר הנתבע את החובה החקוקה וחובת הזהירות המוטלות עליו בכך שביצע פניה שלא היתה "בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". אני קובע כי הנתבע הוא האחראי לקרות התאונה. 15. ב"כ הנתבע התבסס על ע"פ (מחוזי ת"א) 70023/99 מלץ נ. מ"י פסקי דין תעבורה 1999 עמ' 33, אולם אותו פסק-דין דן בסוגיה אחרת שהיא חובת נוהג רכב ליתן זכות קידמה לאופנוע המתפתל בין כלי רכב, מימין ומשמאל, כדי לנצל מרווחים צרים בין מכוניות. לעומת זאת, במקרה שבפנינו אמנם מעורב אופנוע, אך אופן נסיעתו עד לשלב התאונה לא היה שונה במהותו מנסיעה של כלי רכב עם 4 גלגלים. לכן, אין באמור באותו פסק-דין כדי לשנות את התוצאה. 16. גם התובע נהג בחוסר זהירות, ויש ליחס לו אשם תורם. העדר סימני בלימה, ואופן שבו נפל האופנוע והחליק לעבר רכב הנתבע, מצביעות על כך שהתובע איבד שליטה באופנוע. אין לפסול את האפשרות שהועלתה ע"י הנתבע שהתובע נסע במהירות שמעל למהירות המותרת, למרות שהדבר לא הוכח. אולם אובדן השליטה יכול היה להגרם מחוסר זהירות של התובע, גם אם התובע נסע במהירות המותרת. אובדן השליטה באופנוע, החלקת האופנוע שבעקבותיה, לא רק שתרמה לקרות התאונה אלא שסביר שהיא גם הגדילה את היקף הנזקים לאופנוע. אני מיחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 33%. 17. באשר לגובה הנזק, שמאי רכב מטעם התובע קבע בחוות דעתו כי הנזק הישיר לאופנוע היה בשיעור של 8,765 ש"ח. השמאי נחקר על חוות דעתו ומסקנותיו לא התערערו בעקבות החקירה. שכ"ט השמאי היה בסכום של 924 ש"ח. השמאי גם קבע אובדן מוחלט של קסדת התובע, שערכה 585 ש"ח. בגין ההתרוצצויות, אובדן הזמן והטרחה שנגרמו לתובע כתוצאה מהצורך לפנות לשמאי ולתקן את האופנוע, אני פוסק לו פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור של 300 ש"ח. סה"כ הנזק הוא 10,574 ש"ח, מתוכו אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,049 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 31.1.99. 18. הנתבעים גם ישלמו את השכר שנפסק לשמאי מטעם התובע בגין עדותו בבית המשפט, וישיבו לתובע את אגרות התביעה ששילם. באשר לשכ"ט עו"ד, בהתחשב בכך שנקבע אשם תורם משמעותי, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד (מופחת) בסך 1500 ש"ח + מע"מ. 19.רכבמשפט תעבורהזכות קדימה