1. התובעת, אחות במקצועה, מועסקת כאחות במשרד הבריאות מיום 15.11.93. בתביעה זו היא תובעת תשלום תוספת ותק צבאי עבור 9 שנים וחודשיים מתוך שנות עבודתה, עבורן לא קבלה תוספת זאת. התוספת בגין ותק צבאי משולמת לתובעת מדי חודש רק משנת 2010 כאשר אז קיבלה תשלום חד פעמי בגין הפרשים עבור תקופת העבר בסכום כולל של 15,000 ₪ שחושב לתקופה של שבע שנים וששה חודשים. כלומר, התובעת קבלה תוספת בגין וותק צבאי עד הגשת תביעתה עבור 9 שנים בלבד מתוך כל תקופת עבודתה בהן היא מועסקת במשרד הבריאות. 2. הנתבעת (להלן גם "המדינה" או "משרד הבריאות") ביקשה לדחות את התביעה מאחר ולטענתה התביעה התיישנה. המדינה טוענת כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו קיבלה התובעת את תלוש שכרה הראשון אשר בו לא הופיע תוספת בעבור וותק שירות צבאי. 3. התובעת טוענת כי לראשונה נודע לה אודות הזכות לקבלת תמורה בגין השירות הצבאי (ותק צבאי) בשירות הנתבעת רק בתחילת שנת 2010, כאשר משרד הבריאות ערך יום עיון בעניין זכויות העובדים בתחום השכר. רק ביום העיון הודיע לה משרד הבריאות כי מגיעה לה הזכות לקבל תוספת ותק צבאי בגין שירותה הצבאי כאחות, וזאת מתחילת העסקתה במשרד הבריאות. התובעת הציגה את הזימון ליום העיון שנשלח מטעם גזברות משרד הבריאות, כאשר בפתיח הזימון נכתב:- "רבים מהעובדים אינם מודעים כלל לזכויות רבות המגיעות להם...אי לכך מצאנו לנכון לקיים שני ימי עיון שיעסקו בתחומים הנ"ל ויסייעו לעובד להבין ולהתמצא בחלק מזכויותיו. לצורך כך הושקעה מחשבה רבה בהכנת התכנים והובאו מרצים מקצועיים..." 4. הנתבעת טוענת כי לאחר אותו יום עיון, משהתברר שהתובעת זכאית לתוספת, אותה לא קיבלה כל השנים, שילמה לתובעת הפרשי שכר בגין הוותק הצבאי לתקופה של שבע שנים שקדמו ליום פנייתה, ומאותו תשלום משולמת לעובדת תוספת זאת, כשבתלוש השכר מאותו מועד ואילך מופיע גם טור בשל ותק צבאי. הנתבעת טענה כי התובעת לא נהגה בצורה סבירה כאשר לא בדקה בעצמה את תלוש המשכורת בתחילת עבודתה ולכן מועד ההתיישנות מתחיל במועד בו קיבלה התובעת את תלוש שכרה הראשון. בדיון המקדמי ביום 21.12.11 ב"כ המדינה לא ידעה להשיב לשאלה מדוע לא ניתן לייחס את הסכום שקיבלה התובעת לשבע השנים הראשונות לעבודתה. במקום זה הפנתה להוראת תכ"ם (תקנון כספים ומשק) 13.6.1 שפרסם החשב הכללי בשנת 2008, בו נכתב כי לעובד ישולמו הפרשי שכר בגין תקופה שאינה עולה על שבע שנים. כמו כן, ב"כ התובעת השיבה שההנחיות שקיבלה היו לטעון טענת התיישנות וכי היא אינה יודעת האם היה בירור בעניינה של התובעת בתוך משרד הבריאות, אך הודיעה שאמורה להתכנס ועדה לעררים בעניינה של התובעת ולאחר שתתכנס הוועדה היא תמסור את הודעתה והציעה בבית הדין לתובעת שתמחק את תביעתה. 5. משלא נמסרה לבית הדין עמדת המדינה במשך תקופה העולה על חודש, קבעתי בהחלטתי מיום 13.2.12 כי על המדינה להבהיר עד ליום 19.2.12 מפני מה לא ניתן לראות בתשלום ששולם לתובעת ב-2010 עבור ותק בגין השירות הצבאי כתשלום עבור שבע השנים הראשונות לעבודתה (ההדגשה במקור). 6. ביום 19.2.12 הודיעה המדינה כי הוועדה הבינמשרדית דחתה בישיבתה ביום 15.1.12 את בקשת התובעת וכי הרציונל העומד בבסיס החלטתה הוא כי תשלום רטרואקטיבי נפסק רק לתקופה שלא התיישנה. דהיינו שבע שנים האחרונות מיום בו הועלתה הבקשה לתשלום הרטרואקטיבי. זו לשון ההחלטה:- "תשלום בעד ותק צה"ל מופיע בצורה מפורשת בתלוש המשכורת הניתן לעובד (כך במקור - צ"פ) מדי חודש בחודשו וכן בהוראות התקשי"ר. משלא שולם לעבוד (גם כך במקור - צ"פ) היה עליו להתריע על כך מבעוד מועד. על כן, הועדה לא מאשרת תשלום מעבר לתשלום שאושר ע"י המשרד. בהמשך לפרוטוקול הדיון שנמסר לנו מהפרקליטות, נבהיר כי בסמכות המשרד (במקרה זה - משרד הבריאות) לאשר את שבע השנים שאינן נכנסות בגדר ההתיישנות בלבד, וזאת בהתאם להוראות התכ"ם והנחיית פרקליט המדינה הרלוונטית להתיישנות. אנו הועדה הבין משרדית לתשלום הפרשי שכר, הגוף המוסמך לדון בהפרשי שכר בתקופות עליהן חלה התיישנות". התובעת לא זומנה לאותה ישיבה. מהנוסח של ההחלטה עולה כי המידע שנמסר לה היה מטעה, מאחר שבתלושי המשכורת שניתנו לתובעת מדי חודש בחדשו עד לתשלום הראשון בגין ותק צבאי שנעשה לה בשנת 2010, לא הופיע הדבר בצורה כלשהי, ובודאי שלא בצורה מפורטת, דבר הסותר את האמור בהחלטה ושימש כבסיס לה. ב"כ הנתבעת, בהגינותה, הודיעה בבית הדין שאכן "אין כותרת של וותק צבאי בתלוש השכר אלא רק וותק מחושב וותק הבראה". 7. התובעת בתגובתה מיום 1.3.12 חזרה על טענתה וכתבה כי הסכום שקיבלה בשנת 2010 היה עבור שבע השנים הראשונות לעבודתה במשרד הבריאות, ולכן מגיעים לה הפרשים עבור 10 שנים נוספות. דיון והכרעה 8. בדיון היום הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פסק הדין יינתן על ידי כדן יחיד על סמך החומר המצוי בתיק וחקירת התובעת. 9. המחלוקת בין הצדדים היא האם התובעת זכאית לקבל כעת את תוספת הוותק הצבאי בגין תקופה של 9 שנים וחודשיים, (מאחר שהיא קבלה תוספת זאת, בסיכומו של דבר רק עבור 9 שנים מתוך קרוב ל-19 שנות עבודתה). אפשרות נוספת היא שהתובעת זכאית לתשלום בגין תקופה של שבע שנים, (ובכך לייחס את התשלום שקיבלה בשנת 2010 לתקופת תחילת עבודתה דהיינו מ-1993 ועד 2000, ולא לשבע שנים האחרונות כפי שטוענת המדינה דהיינו 2003 עד 2010), או שאינה זכאית לקבל כעת כל תוספת בגין תקופת העבר, כפי שטוענת הנתבעת. בעניין זה טוען משרד הבריאות כי יש לייחס את הכספים ששולמו לתובעת בשנת 2010 לשבע שנים האחרונות, כלומר לתקופה שמ-1.1.2003 עד לשנת 2010, זאת לאור נוהל החשב הכללי שאותו צירפה לכתב הגנתה, בו כתוב שלעובד ישולמו הפרשי שכר בגין תקופה שאינה עולה על שבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לתשלום, כאשר העובד נמצא זכאי לקבלת תוספת השכר. 10. בהקשר זה יש להזכיר את סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". (ההדגשה לא במקור - צ"פ) בשנת 2010, הגיעו לתובעת, שהיא הנושה, 110 חיובים (שהם 12 חיוביים חודשיים לכל שנת עבודה בגין תוספת הוותק הצבאי מתחילת עבודתה במשרד הבריאות), והנתבעת (שהיא החייבת) לא ציינה בעת התשלום עבור איזה מהחיובים ייזקף הסכום. לאור זאת, התובעת (שהיא הנושה) רשאית לזקוף את התשלום לחשבון החיובים שהיא תבחר. כאמור, התובעת בחרה לזקוף את החיוב לגבי תקופת עבודתה הראשונה דהיינו מ- 1993 עד 2000. תקופת התיישנות, הקבועה בחוק ההתיישנות, אינה כשלעצמה מבטלת חיובים, בהעדר הוראת חוק הקובעת אחרת. החיובים ממשיכים להתקיים. טענה בדבר התיישנות מהווה נשק מגן בפני התביעה, אך גם בה אין כדי לבטל את החיוב עצמו. מכאן, שגם לפי עמדת הנתבעת, התובעת זכאית לתשלום החיובים לפחות עבור שבע השנים מ-2003 עד 2010. מבלי לקבוע עמדה בדבר מעמדה ותקפה של הוראת החשב הכללי לגבי התובעת, או בכלל לגבי כל מי שתובע את המדינה, ממילא אין בהוראת החשב הכללי כדי לבטל או להתעלם מהוראות חוק. במקרה של סתירה בינה לבין הוראת חוק - הוראת החוק עדיפה. הוראת החשב הכללי אינה תקפה אם היא עומדת בסתירה לסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. מכיוון שהמדינה לא ציינה בעת התשלום שעשתה ב-2010 עבור איזו תקופה ועבור איזה חיובים היא משלמת, אלא העבירה סכום כולל, התוצאה היא שייחוס התשלום בגין התקופה והחיובים ע"י התובעת, הוא הקובע. 11. כמו כן, לא ברורה לי מדיניות המדינה בכינוס ועדת הוועדה הבינמשרדית. הועדה לא זימנה את התובעת על מנת שתשמיע את טיעוניה בפניה, ובכך היה די כדי לפסול את החלטתה. מהפרוטוקול שצורף עולה כי הוועדה לא התייחסה כלל לטענת התובעת- שלראשונה נודע לה אודות הזכאות רק בשנת 2010 בעקבות יום העיון שערך משרד הבריאות, וכי מאומה לא היה בתלוש המשכורת לענין הוותק הצבאי. החלטת הוועדה היא לקונית. לא זו אף זו, יש בה טעות עובדתית, הנשען כנראה על מידע מוטעה שנמסר לה, כאשר נכתב בה כי תשלום בעד ותק צה"ל מופיע בצורה מפורשת בתלוש המשכורת, ויש להניח שהוועדה התכוונה לתלושי המשכורת שניתנו לתובעת (למרות שבנוסח ההחלטה מתייחסים ל"עובד" ולא ל"כעובדת" לכל אורך ההחלטה). עובדה זו אינה נכונה, וכפי שציינתי לעיל, ב"כ הנתבעת הודתה שאכן לא היה ציון כזה בתלושי המשכורת שניתנו לתובעת, לפני 2010. לאור זאת, לא ברור מדוע כונסה הוועדה לצורך קבלת ההחלטה כפי שהיא קיבלה. כמו כן, עוד יותר לא מובנת עמדת המדינה כאשר בדיון המקדמי הציעה לתובעת למחוק את התביעה מאחר ובכוונת המדינה לכנס את הוועדה. 12. לאחר שהגעתי למסקנה שיש לייחס את התשלום שהמדינה עשתה ב-2010 לתקופת העבודה של התובעת בין השנים 1993 ועד 2000, כלומר - לתקופת שמתחילת עבודתה של התובעת במשרד הבריאות, יש לבחון את טיבה של טענת ההתיישנות שמעלה המדינה. שאלה, המצריכה עיון היא, האם כאשר מעביד חייב שכר או הפרשי שכר לעובדו, אין לראות כל תשלום שנעשה במהלך העבודה לאחר אותו חיוב, כתשלום לכיסוי החוב הקיים, וזאת כל עוד נמשכים יחסי עובד ומעביד ביניהם. אם תתקבל גישה זו, הרי כל עוד לא שילם המעביד את מלוא חוב השכר לעובדו, כל עוד נמשכים יחסי עובד ומעביד ביניהם, והמעביד ממשיך בתשלומי שכר לעובד, ספק אם יוכל לטעון טענת התיישנות, כאשר אין מחלוקת כי העובד זכאי לאותם תשלומים. 13. כאמור, התובעת בחקירתה העידה, ואני מאמין לעדותה, כי עד למועד יום העיון (פברואר 2010) לא ידעה כי היא זכאית בשירות משרד הבריאות לתוספת ותק בגין השירות הצבאי. רק באותו יום עיון הוצג בפניה ובפני העובדים האחרים שהיו ביום העיון, תלוש משכורת בו יש שורה נפרדת לוותק צבאי, זאת בתלוש שכר של עובד אחר. תלוש זה שהוצג על ידי אנשי משרד הבריאות באותו יום עיון, ומזה נודע לה על זכותה. 14. המדינה הפנתה לסעיף 9 בע"ע 186/05 חסיה בן ישראל נגד מדינת ישראל - משרד החינוך, שם קבע בית הדין הארצי כי:- "עובד המקבל תלוש שכר חזקה שנתן דעתו לפרטי התלוש ואם לא העיר לגביו חזקה שהסכים לתוכנו. גם אם לא הסכים העובד הרי זכותו לתבוע על בסיס שכר ששולם לו בחודש מסוים, מתיישנת כחלוף שבע שנים." אלא שאין העובדות במקרה שהיו בע"ע 186/05 הנ"ל דומות לעובדות שבמקרה שבפנינו. בענין בן ישראל התובעת ידעה כבר בשנת 1991 שהיא מדווחת כמורה ולא כגננת וזאת היתה הסיבה בעטיה לא קיבלה גמול שגננת זכאית לה. פנייתה לשינוי מעמדה וקבלת הגמול היתה בשנת 2002, כלומר, 11 שנים לאחר שנודע לה על הטעות. כל השנים ידעה שמגיע לה גמול כגננת ורק בשלב מאוחר ביקשה לתקן את תיאור משרתה בתלוש המשכורת כדי שתוכל לקבל את הגמול אותו לא קיבלה שנים. כמו כן, באותה פרשה היתה סוגיה נוספת בדבר שאלת חלקיות משרתה של התובעת, בשנים 1978-1984 ובשנים 1993-1995. כלומר, במקרה של בן ישראל, העובדת ידעה את הזכויות המגיעות לה שנים רבות לפני שהגישה את תביעתה, אך לא פנתה לערכאות למרות שניתן היה לראות את הטעות בתלוש המשכורת. משום כך הגיע בית הדין למסקנה שיש מקום לקבל את טענת ההתיישנות. יתרה מזה, באותה עניין, לאור הסוגייה שהעלתה גב' בן ישראל לגבי חלקיות משרתה בשנים קודמות, טענה המדינה כי לא ניתן לברר את השאלות העובדתיות (המדובר בתקופה של כעשרים שנים קודם לכן) ולשלם כך נועדו הוראות ההתיישנות. לאור זאת נכתב בסעיף 6 לפסק הדין בענין בן ישראל: - ".. לטענת המשרד, עניין לנו בטענות המבוססות על דיווחי עבודה מלפני שנים רבות אשר לא ניתן לבררן כיום לגופן. לטענת המשרד, לשם כך בדיוק נועדו הוראות ההתיישנות." מן הראוי להביא גם את הקביעה בסעיף 10 לפסק הדין :- "במקרה הנדון - מעבר לזכותה הפורמלית של המדינה להעלות טענת התיישנות - קיימת לכך גם הצדקה עניינית. עניין לנו בתשלומי שכר ששולמו לפני שנים רבות (10 - 26 שנים). מדובר בשכר ששולם על בסיס נתונים בדבר חלקיות משרה. נתונים אלה מבוססים על דיווחים כלשהם שאפשר שהיו נכונים ואפשר שהיו שגויים. יש בסיס לטענת המדינה כי כיום - כחלוף כל כך הרבה שנים - לא ניתן לשחזר את הדיווחים ששימשו בסיס לנתוני השכר ולבחון את אמיתותם ונכונותם. זוהי מטלה שלא מן הראוי להטיל על המשרד. זהו מצב המצדיק עניינית העלאת טענת התיישנות. צדק אפוא בית הדין האזורי בדחותו את התביעה להפרשי שכר בשל התיישנות." (ההדגשה לא במקור- צ"פ). בענין שלפנינו, המדינה הודיעה למעשה לתובעת על זכותה לקבל תשלום בגין הוותק הצבאי רק שנת 2010, ואין מחלוקת עובדתית שהמדינה לא שילמה תשלום זה, למרות שהיתה חייבת בתשלומו. המדינה אף מודה שהתובעת זכאית לוותק צבאי מתחילת עבודתה אלא טוענת כעת טענת התיישנות. במקרה זה לא מתעוררת כלל שאלה של הצורך בשחזור דיווחים או מסמכים מזמנים עברו, מטלה שיתכן שלא יהיה זמן הראוי להטיל על המדינה. מכאן, שגם לאור מה שנפסק בפסק הדין בענין בן ישראל, מצב העניינים במקרה שלפני אינו "מצב המצדיק עניינית העלאת טענת התיישנות". מכיוון שהנתבעת לא הודיעה לעובדת על זכותה לקבל תשלום כזה עד שנת 2010, ממילא קבלת תלוש השכר במקרה זה ללא הערה לגבי תשלום זה אינו יכול לשמש חזקה שהתובעת הסכימה לתכנו וויתרה על המגיע לה. כדי למנוע מצבים כאלה נחקק חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 המחייב את המעביד למסור לעובד הודעה בכתב בה יפרט בכתב את תנאי העבודה והשכר של העובד. עובד שקיבל פרטים אלה מהמעביד יוכל לבדוק בתלוש המשכורת אם אכן קיבל את כל המגיע לו. חוק זה אינו חל על התובעת לאור הוראת סעיף 10 לחוק זה. התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי בתלוש השכר שקיבלה עד לשנת 2010 לא הופיע כיתוב של ותק צבאי. לכן, לא ניתן לקבל את ההנחה שהתובעת הייתה אמורה לדעת כבר בתחילת עבודתה במשרד הבריאות אודות זכאותה לוותק צבאי בעבודתה בשירות המדינה. אם בתלושי השכר שקיבלה לפני 2010 הייתה מופיע שורה או כותרת של ותק צבאי, מה שהיה בו כדי להודיע לעובדת או להביא לתשומת לה את הזכות לתשלום בגין וותק כזה, ולא היתה מוחה - תקופת ההתיישנות הייתה נמנית ממועד קבלת התלוש הראשון בו היתה כותרת כזו. 15. זאת ועוד. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." הנתבעת הודתה רק ב-2010 בזכותה של התובעת לקבל את תוספת הוותק מתחילת עבודתה אצלה, הן ביום העיון והן בעת שהנתבעת שילמה לתובעת לראשונה בשנת 2010 תוספת הוותק הצבאי והנפיקה לה תלוש משכורת הכולל מעתה סעיף בדבר תוספת הוותק הצבאי. בכך המדינה הודתה בכתב בתשלום המשכורת בזכותה של התובעת לקבלת תוספת הוותק. בעת התשלום שנעשה בשנת 2010 דהיינו בעת ההודאה בזכות לא טענה הנתבעת כל טענת התיישנות. כל מה שהוצג בפניי היו פניות של התובעת, לאחר 2010, למשרד הבריאות בו היא דורשת את הפרשי התוספת בגין הוותק הצבאי אך פניות אלה לא נענו על ידי משרד הבריאות או כל גורם אחר. אני דוחה, איפוא, את טענת ההתיישנות שהמדינה טענה. 16. מן הראוי לציין, כי העלאת טענת ההתיישנות בנסיבות בהן התובעת עדיין מועסקת, מה עוד כאשר הנתבעת אינה מכחישה את הזכאות לתוספת וותק, היא התנהגות היכולה להיחשב התנהגות הנגועה בחוסר תם לב. בית הדין הארצי כבר קבע כי במקרים המתאימים צד אף יהיה מנוע מלעשות שימוש בטענות התיישנות ככל שהעלאת הטענה בנסיבות העניין תחשב כשימוש בזכות הדיונית בחוסר תום לב (ע"ע 533/09 עופרה אילן ו- 24 אח' נ' שירותי בריאות כללית). 17. המדובר בעניינו בעובדת משרד הבריאות. מהמדינה, כמעבידה, נדרש תום לב והתנהגות ברורה וגלויה. ממעביד ציבורי, כמו המדינה, נדרש שלא יקפח את עובדיו, ובודאי שלא יקפח אותם במודע. יחסי עובד ומעביד בנויים על קשרי אמון. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעביד הציבורי הגדול ביותר - המדינה. במקרה שלנו, משרד הבריאות לא יידע את התובעת בדבר זכותה לקבל תשלום בגין הוותק הצבאי שלה, לא שילם תשלומים אלה במשך כל השנים. לאחר שמשרד הבריאות הודה, למעשה, כי עובדיו לא הודעו לגבי זכויותיהם, וכי אכן התובעת זכאית לסכומים אלה מתחילת עבודתה, מעלה כעת טענת התיישנות, שהיא שימוש בזכות דיונית, כנגד העובדת הדורשת מהמעביד שלא יקפח את זכויותיה. עובד אצל מעביד ציבורי כמו המדינה רשאי לצאת מהנחה שמעביד כזה לא יקפחו ויתן לו את כל המגיע ממנו. זכותו של עובד לקבל את שכרו במלואו, ובצידה קיימת חובתו של מעביד לתת לעובד את מלוא שכרו וזכויותיו. יהיה זה מוזר ובלתי סביר להרשות מצב בו המעביד, בייחוד המעביד הציבורי, יקפח במודע את העובד ולאחר מכן "יעניש" אותו על כך שהוא תובע את מלוא זכויותיו אותן לא הביא לידיעתו. במקרה שלנו, משרד הבריאות בעצמו קבע את יום העיון לאחר שהודה, למעשה, כי עובדים, לרבות התובעות אינם מודעים לזכויותיהם, וכי לא דאג קודם לכן להביא לידיעת העובדים את זכויותיהם. 18. אני קובע, על כן, כי התובעת זכאית לקבל תוספת של וותק צבאי גם עבור 9 שנות העבודה וחודשיים לגביהם לא קבלה תוספת זו. 19. בכתב התביעה, התובעת תבעה סך של 31,000 ₪. אולם בדיון התובעת אמרה כי קיבלה 15,000 ₪ תוספת ותק צבאי והנתבעת הודיעה שהתשלום הוא בגין של 7 שנים וששה חודשים. מכאן שהתשלום הממוצע בגין כל חודש הוא 167 ₪. המדינה לא טענה כנגד הסכום אלא הסתפקה בהכחשת זכאותה של התובעת בכלל. מאחר שהמדובר הוא, כאמור, בתקופה של 9 שנים וחודשיים, הסכום הכולל הוא 18,370 ₪. 20. לאור האמור לעיל, על המדינה לשלם לתובעת, תוך 30 יום מהיום, תוספת עבור ותק צבאי בגין תקופת עבודה של 9 שנים ושני חודשים, בסכום של 18,370 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן על הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בסך של 1,500 ₪ שעליה לשלם תוך 30 יום מהיום. 21.ותק בעבודהתוספת ותקתוספות שכרהתיישנות