1.המערער, עורך דין במקצועו, הועסק במשיבה מס' 1 (להלן - המדינה) כרשם שאינו שופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. המערער הועסק בתפקידו זה מכח כתב מינוי שניתן לו על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה (סעיף 17 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969) ועל פי חוזה מיוחד שנחתם עימו (סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט-1959). המערער החל בתפקידו ביום 1.5.95 ותקופת כהונתו הסתיימה ביום 5.11.01, עם ביטול מינויו על ידי נשיא בית הדין הארצי לעבודה. 2.ביום 1.8.00 שובצה המשיבה מס' 2 (להלן - העובדת) לתפקיד מזכירתו של המערער בתפקידו כרשם בית הדין האזורי. לא עברו ימים רבים ובין המערער לעובדת נתגלעו חיכוכים וויכוחים אשר הביאו את המערער להגיש נגד העובדת תלונה על עבירת משמעת (תלונה מיום 10.8.00). מנגד, גם העובדת הגישה תלונה משמעתית נגד המערער. 3.תלונתו של המערער נגד העובדת נבדקה על ידי הממונה על המשמעת בהנהלת בתי המשפט וניתנה המלצה להעמיד את העובדת לדין משמעתי על התנהגות שאינה הולמת (מכתב מיום 16.11.00; נספח ט"ז לתביעה בבית הדין האזורי). המלצה זו הוגשה לסמנכ"ל למינהל של הנהלת בתי המשפט, אלא שהוא מצא שיש לבדוק את תלונת המערער נגד העובדת יחד עם תלונת העובדת כלפיו. העניין הוחזר אפוא לבדיקת הממונה על המשמעת. בחודש יולי 2001 הוגשה לסמנכ"ל לענייני מינהל המלצה חדשה של הממונה על המשמעת והפעם ההמלצה היתה שלא לנקוט הליכי משמעת כלפי העובדת, כמו גם כלפי המערער. המלצה זו ניתנה על רקע העובדה שמדובר בתלונות הדדיות ובגרסה מול גרסה שאין להעדיף אחת על פני השניה. מסיבה כלשהי לא טופלה המלצה זו, בשעתה, על ידי הסמנכ"ל למינהל כך שתלונתו של המערער לא זכתה להחלטה פורמלית שלא להגיש קובלנה נגד העובדת. מסיבה זו המערער לא קיבל כל הודעה על גורל תלונתו. 4.בשנת 2001, במקביל לטיפול בתלונות המשמעתיות כאמור לעיל, התקיימו הליכים מינהליים להפסקת כהונתו של המערער כרשם. בקשר לכך הגיש המערער בבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המדינה למתן שורה של סעדים לא כספיים (תביעה מיום 12.4.01 בתיק ע"ב 1948/01). אחד הסעדים שביקש המערער בתביעה זו היה לחייב את המדינה לנקוט הליכים משמעתיים נגד העובדת. ביום 3.11.02 הגיש המערער לבית הדין האזורי בקשה נפרדת לסעד זמני לחייב את המדינה לנקוט הליך משמעתי נגד העובדת (בש"א 2689/02). בקשה זו הוגשה על רקע הוראת סעיף 64 לחוק שרות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת) הקובעת תקופת התיישנות בת שנתיים ימים לנקיטת אמצעי משמעת לפי חוק המשמעת. 5.סמוך לאחר שהוגשה הבקשה לסעד זמני, ועל רקע העובדה שטרם ניתנה החלטה עניינית בבקשת המערער להעמיד לדין משמעתי את העובדת (סעיף 3 לעיל), נדון העניין בהנהלת בתי המשפט, תוך התייעצות בפרקליטות המדינה. בסופו של דבר הוחלט כי התנהגותה של העובדת כלפי המערער, כפי שעולה מן התלונות ההדדיות, "... נובעת ממערכת היחסים שהשתבשה בין השניים בראשית הדרך המשותפת, מסיבות שונות, אך אין היא עולה כדי עבירת משמעת של "התנהגות בלתי הולמת", לא מצידו (של המערער - ש.צ.) כלפיה (העובדת - ש.צ.) ולא מצידה כלפיו..." (סעיף 10 לתשובת המדינה לבקשת המערער בבית הדין האזורי). 6.הואיל ומלכתחילה המערער לא צירף את העובדת להליך בבית הדין האזורי, (לא לתביעה העקרית ולא לבקשה לסעד זמני), הורה על כך בית הדין האזורי והדיון בבקשה לסעד זמני נדחה למועד אחר. בסופו של דבר החליט בית הדין האזורי לדחות את בקשת המערער לנקוט הליך משמעתי נגד העובדת וזאת לאור הוראת ההתיישנות שבסעיף 64 לחוק המשמעת (החלטה מיום 4.3.03). החלטה זו היא מושא הערעור שבפנינו. 7.להשלמת תמונת הרקע יצויין כי עניין סיום כהונתו של המערער כרשם על ידי ועדת השרות ונשיא בית הדין הארצי נדון בפסק דיננו מיום 4.6.02 (תיק עע 1340/01; עע 1056/02). בפסק הדין אישרנו את החלטת ועדת השרות להפסיק את כהונתו של המערער כרשם, החלטה שבעקבותיה ביטל נשיא בית הדין הארצי את מינויו של המערער. כאמור לעיל, סיים המערער את כהונתו כרשם, במעמד של עובד מדינה, עוד ביום 5.11.01. החלטת בית הדין האזורי 8.החלטת בית הדין האזורי מושא ערעורנו, ניתנה בבקשה שהגיש המערער להורות למדינה לנקוט הליך משמעתי נגד העובדת. כאמור, הבקשה הוגשה במקורה נגד המדינה בלבד, ובית הדין הורה על צירופה של העובדת להליך. במסגרת זו טענה המדינה כי יש לדחות את הבקשה על הסף הואיל והסכסוך שבין המערער למשיבה נוגע למערכת היחסים שביניהם ולא ליחסי העבודה שבין המערער למדינה כמעסיקה. לטענת המדינה, מדובר בהחלטות מינהליות וניהוליות שקיבל המעסיק באופן מערכתי לגביהן אין המערער יכול לבקש סעד בבית הדין לעבודה. לגופם של דברים טענה המדינה כי אין למערער עילה לבקש נקיטת הליכים משמעתיים נגד העובדת. בתשובה לבקשה שהגישה העובדת היא טענה, בין השאר, כי דין הבקשה להדחות על הסף מאחר ותלונת המערער התיישנה מכוח סעיף 64 לחוק המשמעת. 9.בית הדין האזורי (השופטת דיתה פרוז'ינין ונציג עובדים מר גולדנברג; בש"א 2689/02 בתיק ע"ב 1948/01) החליט לקבל את טענת ההתיישנות שטענה העובדת. בית הדין האזורי קבע שתקופת ההתיישנות בת שנתיים ימים חלפה לכל המאוחר ביום 16.11.00 (עם מתן ההחלטה הראשונה של הממונה על המשמעת - סעיף 3 לעיל). בית הדין האזורי קבע שהגשת הבקשה לסעד זמני על ידי המערער בתוך תקופת ההתיישנות, אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. עוד קבע בית הדין האזורי כי מאז הגיש המערער את תביעתו העיקרית בבית הדין האזורי (12.4.01 - סעיף 4 לעיל), בה כלל גם את הדרישה להעמיד את העובדת לדין משמעתי, עמד לרשותו זמן רב להתריע כי טרם ניתנה החלטה בתלונתו וכי העובדת טרם הועמדה לדין משמעתי. עוד ציין בית הדין האזורי כי הדיון בבקשת המערער לסעד זמני התעכב בשל אי צירופה של העובדת כצד לדיון. בית הדין האזורי גם דחה את טענת המערער כי הסמכות להחליט בטענת ההתיישנות נתונה לבית הדין למשמעת. הערעור 10.בערעור בפנינו טוען המערער כי היה על בית הדין לדון בבקשתו גופה ולא לדחותה על הסף מחמת התיישנות. לטענתו, מוסמך בית הדין לעבודה לדון בבקשתו הנובעת ממערכת יחסי עבודה שבינו לבין המדינה. המערער טוען כי יש לו מעמד לבקש סעד בעניין העמדתה לדין משמעתי של העובדת גם מכוח היותו "עותר ציבורי". עוד טוען המערער כי לא היה מקום לפצל את הדיון בבית הדין האזורי וכי בית הדין נתן את החלטתו במותב חסר. המערער מלין על צירופה של העובדת להליך וכן על חיובו בהוצאות המדינה והעובדת כאחד. בנוסף הגיש המערער בקשה נפרדת להוספת טענה (בש"א 351/03). בבקשה זו מפנה המערער להחלטה של בית הדין למשמעת לפיה הגורם המוסמך להגיש קובלנה משמעתית נגד עובד של מערכת בתי המשפט הוא מנהל בתי המשפט ולא הסמנכ"ל למינהל. לפיכך - כך טוען המערער - המועד הרלבנטי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו נודע הדבר למנהל בתי המשפט המאוחר למועד אליו התייחס בית הדין (16.11.00). 11.המדינה חוזרת על טענות שהשמיעה בבית הדין האזורי וטוענת כי אין למערער מעמד לבקש מבית הדין להורות על העמדתה של העובדת בשל התיישנות, וכי דין משמעתי, ובמיוחד שאין המדובר ב"עתירה ציבורית". המדינה טוענת כי דבר תלונתו של המערער הגיע לידיעת מנהל בתי המשפט, לכל המאוחר, בחודש דצמבר 2000, כך שתקופת ההתיישנות חלפה עברה לה בכל מקרה זה מכבר. המדינה טוענת כי המערער לא מחה על קיום הדיון בפני הרכב חסר וכי סכום ההוצאות בו חוייב היה סביר. העובדת חוזרת על טענותיה שהושמעו בבית הדין האזורי. 12.הדיון בערעור זה התקיים על יסוד סיכומים בכתב שהגישו הצדדים. דיון והכרעה 13.לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו שצדק בית הדין האזורי בדחותו על הסף את בקשת המערער להורות על העמדתה לדין של העובדת ודין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. נתייחס להלן, בקצרה, למספר עניינים שעלו בערעור, ונפתח בעיקרי שבהם, הוא סוגיית ההתיישנות. התיישנות 14.בתקופת הרלבנטית לענייננו, היו המערער והעובדת עובדי מדינה. במעמדם זה, חלו על המערער והעובדת הוראות חוק המשמעת. סעיף 17 לחוק המשמעת מגדיר שורה של "עבירות משמעת" ובהן עבירה של "התנהגות שאינה הולמת" את תפקידו של העובד כעובד מדינה (סעיף 17(3) לחוק). בשל אופיו העונשי של ההליך המשמעתי, אין העובד המלין זכאי להגיש תובענה ישירה לבית הדין למשמעת, ותפקיד זה מסור ל"תובע" שהוא פרקליט המדינה או מי שהוסמך על ידיו או לנציב שירות המדינה (סעיף 14 לחוק). במובן זה דומה המצב בחוק המשמעת לזה השורר בהליך הפלילי, בו כוח התביעה מסור לידי גורם ציבורי מוסמך שאינו המלין. אולם, בשונה מן ההליך הפלילי, אין העובד המלין רשאי להגיש תלונה במישרין אף לתובע, אלא קיים גורם ביניים - הוא הדרג המשרדי - אשר רק הוא רשאי לפנות לתובע. הסדר מיוחד זה נועד להעניק גם לדרג המשרדי מעמד בהליך המשמעתי, והוא מעוגן בסעיפים 32 - 33 לחוק הקובעים לאמור: "קובלנה 32.שר, נציב השרות, היועץ המשפטי לממשלה, מנהל כללי וסגנו לענייני מינהל ומנהל יחידת סמך רשאים להגיש לתובע קובלנה על עבירת משמעת שעבר עובד מדינה, הן ביוזמתם הם והן על פי תלונה שהוגשה להם. הגשת תובענה 33(א) ראה התובע שיש בקובלנה ובחומר הראיות שלפניו כדי להעמיד את עובד המדינה לדין משמעת, רשאי הוא להגיש לבית הדין תובענה... (ב)........" הוראות אלה משקפות, למעשה, מידרג תלת שלבי של הליך משמעתי שראשיתו בתלונה המוגשת לגורם המוסמך - הוא, בענייננו, המשרד (הנהלת בתי המשפט) - המשכו בהחלטת הגורם המוסמך להגיש (או לא להגיש) קובלנה לתובע וסיומו בהגשת תובענה לבית הדין למשמעת על ידי התובע. כל אחד מן הגורמים המוסמכים לטפל בתלונה (הגורם הקובל והגורם התובע) פועלים על פי חוק ולכל אחד מהם מסור שיקול דעת אם וכיצד להפעיל את סמכותו. כך עולה לא רק מלשון החוק - לשון "רשאי" בסעיפים 32 ו-33(א) - אלא גם מטיבם של הליכים משמעתיים וממעמדם של הגורמים המוסמכים כחלק מהמערך המינהלי ומטיבן של החלטות מינהליות בכלל. לפי זה, לא כל "תלונה" הופכת בהכרח ל"קובלנה" ולא כל "קובלנה" הופכת בהכרח ל"תובענה" בבית הדין למשמעת, כשם שלא כל תובענה המוגשת לבית הדין למשמעת מסתיימת בהכרח בהרשעה ובהטלת אמצעי משמעת. 15. מאפיין נוסף של ההליך המשמעתי הוא הזמן. המחוקק מצא לנכון להגביל את מסגרת הזמן של התנהלות ההליך המשמעתי לתקופה של שנתיים ימים. בעניין זה קובע סעיף 64 לחוק לאמור: "התיישנות לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי, או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת הסמך, לנציב השרות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני הגשת תלונה לפי סעיף 22; אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במניין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל..." הוראת התיישנות זו נועדה להביא לידי ביטוי את הצורך באפקטיביות של ההליך המשמעתי, אשר מן הראוי שיתקיים ויסתיים תוך פרק זמן מוגדר, את זכותו של העובד הנילון שעניינו יתברר ויסתיים תוך זמן סביר ואת צורכי השרות לדעת את תוצאות ההליך המשמעתי ואת ההחלטה בדבר גורלו והמשך שרותו של העובד הנילון. 16.הוראת ההתיישנות האמורה מתייחסת לפרק זמן המתחיל במועד הגשת התלונה - וליתר דיוק המועד שבו הגיעה התלונה לידיעת הגורם המוסמך להגיש קובלנה - ומסתיים במועד נקיטת אמצעי המשמעת על ידי בית הדין למשמעת (סעיף 34 לחוק), על ידי ועדת המשמעת (סעיף 25 לחוק), או על ידי השר או המנהל הכללי (סעיף 31 לחוק). כפי שנאמר בסעיף 64 לחוק, הוראת ההתיישנות תקפה בכל תנאי, למעט פרק זמן בו התקיימה באותה פרשה חקירה פלילית או הליך פלילי. לפי זה, אם חלפה תקופה בת שנתיים ימים ממועד הגשת התלונה וטרם הסתיימו הליכי החקירה המשמעתית או הדיון בפני הגורמים המוסמכים לנקוט אמצעי משמעת - מסתיים ההליך המשמעתי בלא כלום ואין רשות לחדשו או להמשיכו. 17.בענייננו, המערער הגיש תלונה להנהלת בתי המשפט נגד העובדת. תלונה זו היא מיום 10.8.00 ויש להניח שהתקבלה בהנהלת בתי המשפט במועד כלשהו סמוך לאחר מכן. תלונה זו זכתה להתייחסות הממונה על המשמעת בהנהלת בתי המשפט במכתב מיום 16.11.00. בקשר לכך טוען המערער שהתלונה לא היתה בידיעתו של מנהל בתי המשפט שהוא הגורם המוסמך היחידי להגיש קובלנה. טענה זו יש לדחות: ראשית - הממונה על המשמעת הוא חלק מן המערכת המינהלית של בתי המשפט, הוא ידו הארוכה של מנהל בתי המשפט וקבלת תלונה בידיו כמוה כקבלתה בידי המנהל . שנית - וגם אם נלך בדרך טיעונו של המערער - מן הפרטים שנמסרו על ידי המדינה (עליהם לא היו עוררין) עולה כי מנהל בתי המשפט ידע על התלונה עוד בחודש דצמבר 2000. לפי זה, לא ניתן היה לנקוט אמצעי משמעת נגד העובדת כבר בחודש דצמבר 2002. המערער הגיש לבית הדין לעבודה את בקשתו להורות למדינה לנקוט אמצעי משמעת נגד העובדת ביום 3.11.02. במועד זה חלפו שנתיים ימים מאז התקבלה התלונה בהנהלת בתי המשפט (סמוך לאחר 10.8.00). אך גם אם נניח שההליך בבית הדין הוגש בתוך תקופת ההתיישנות, הרי אין בקיומם של הליכים בבית הדין לעבודה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. 18.טוען המערער כי הגורם היחיד המוסמך להחליט על חלוף תקופת ההתיישנות הוא בית הדין למשמעת. טענה זו יש לדחות. אכן, בית הדין למשמעת מוסמך גם מוסמך להחליט בטענת התיישנות באה בפניו, וכן מוסמכים לעשות זאת הגורמים האחרים המוסמכים לנקוט אמצעי משמעת (ועדת המשמעת והשר או המנכ"ל). עם זאת, המבקש פנה לבית הדין לעבודה בבקשה להורות למדינה לנקוט הליך משמעתי נגד העובדת. בית הדין לעבודה- כמו כל ערכאת שיפוט - מוסמך להפעיל את סמכותו כשמדובר בסעד בר - קיימא ואפקטיבי. בית הדין לא יתן סעד שהוא תאורטי או עקר שאינו מוביל לכל תוצאה מעשית. מה טעם להורות לגורם המוסמך להגיש קובלנה על עניין שעליו אין סמכות לבית הדין למשמעת לנקוט אמצעי משמעת. זהו מהלך סרק שערכאת שיפוט מוסמכת להימנע מהענקת סעד לגביו. אמור מעתה, עם חלוף שנתיים ימים מיום שהתקבלה תלונה על עבירת משמעת, וטרם ננקטו אמצעי משמעת, יש תוקף להוראת ההתיישנות שבחוק ולא ניתן להמשיך ולהשלים הליכי משמעת שטרם הסתיימו. 19.אמת, התנהלותה של הנהלת בתי המשפט בפרשה זו לא הייתה תקינה. תלונת המערער נבדקה בשלב ראשון על ידי הממונה על המשמעת והוגשה לסמנכ"ל למנהל המלצה להעמיד את העובדת לדין משמעתי, אלא שהסמנכ"ל הורה על החזרת התלונה לבדיקה אל מול תלונתה הנגדית של העובדת. בקשר לכך ניתנה, בסופו של דבר, בחודש יולי 2001, המלצה שלא להמשיך בהליך המשמעתי, אלא שהמלצה זו לא זכתה להתייחסות הסמנכ"ל, כנראה בשל חילופי גברא שהיו בתפקיד זה. אכן, המערער היה זכאי שתנתן החלטה מוסמכת בתלונה שהגיש, אלא שגם הוא "נרדם על משמרתו". משך כל התקופה מאז הגיש המערער את התלונה (אוגוסט 2000) ומשך למעלה משנתיים ימים, הוא לא נקט כל צעד ממשי במטרה להניע את הגורם המוסמך בהנהלת בתי המשפט להחליט בתלונתו. האשם לאי קבלת החלטה בתלונה במועד רובץ אפוא גם לפיתחו של המערער. על כל פנים, עם חלוף תקופת השנתיים, לא ניתן להורות על המשכת ההליך המשמעתי בשל הוראות ההתיישנות, יהא האחראי לכך אשר יהא. 20.זאת ועוד, המערער הגיש תלונה נגד העובדת להנהלת בתי המשפט. תלונה זו הוגשה על פי הוראת חוק המשמעת. במקרה שכזה, חובה על מקבל התלונה (בענייננו - הנהלת בתי המשפט) להשיב למגיש התלונה תשובה תוך 45 ימים (סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט-1958). עוד קובע חוק ההנמקות לענייננו, בסעיף 6(ב) שבו, כך: "לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2(א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים". לפי זה, והואיל והמערער לא קיבל כל תשובה על תלונתו מהנהלת בתי המשפט, לא תוך שלושה חדשים ולא בכלל, היה עליו לנקוט הליך משפטי כלשהו כבר בחלוף שלושת החדשים מאז הוגשה תלונתו (אוגוסט 2000). אם היה כך נוהג המערער, ניתן היה לברר את טענותיו במועד, בלא ששערי הדיון יחסמו בפניו בעטייה של טענת ההתיישנות. די באמור עד כאן כדי לדחות את הערעור על החלטת בית הדין האזורי. 21.כפי שראינו (סעיף 5 לעיל), התקבלה החלטה בתלונתו של המערער רק סמוך לאחר שהגיש את בקשתו לסעד זמני בבית הדין האזורי (נובמבר 2002). מעבר לצורך, ואף שבית הדין האזורי נמנע מלהתייחס להחלטת המדינה גופא, ניתן לאמר - לפחות לכאורה - שהחלטת המדינה שלא להגיש קובלנה נגד העובדת אינה נטולת יסוד. מדובר בסכסוך שפרץ בין המערער לעובדת סמוך לאחר שהאחרונה שובצה לתפקיד מזכירתו. סכסוך זה מקורו, ככל הנראה, בחילופי דברים שהיו בין השניים, אשר גרמו לשיבוש מערכת היחסים ביניהם ולתלונות הדדיות. על רקע זה הנהלת בתי המשפט מצאה שהתנהגותה של העובדת כלפי המערער אינה עולה כדי עבירות משמעת של "התנהגות בלתי הולמת" ועל פני הדברים אין לנו יסוד לסבור שהחלטה זו נגועה בפסול כלשהו. בכל מקרה, לא למותר להזכיר כי המערער סיים את שרותו במדינה זה מכבר וספק אם קיים אינטרס של ממש לנקיטת הליך של משמעת נגד העובדת בקשר לתקופת עבודתה עימו בעבר. סמכות בית הדין 22.בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער על הסף בטענת התיישנות ובשל כך הוא נמנע מלהתייחס לטענת המדינה כי אין בידיו סמכות להעביר תחת שבט בקורתו את ההחלטה שלא להגיש קובלנה נגד העובדת. אף אנו מוצאים עצמנו פטורים מלדון בטענה זו לעומקה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. אין בידינו לקבל טענה זו של המדינה. עניין לנו במערכת יחסים שהיתה קיימת בתקופה הרלבנטית בין המערער למדינה. יחסים אלה הם יחסים חוזיים. תוכנו של חוזה העבודה בין המערער למדינה הוא לא רק האמור בחוזה גופו אלא גם כל ההוראות החיצוניות לחוזה שמקורן בחוק, בהסכמים קיבוציים או בהוראות מינהל. לפי זה אין ספק שהוראות חוק המשמעת הן לא רק הוראות מתחום המשפט המינהלי, אלא הן חלק מחוזה העבודה הספציפי שבין המערער למדינה. במסגרת זו, רשאי המערער להגיש תלונה וזכאי הוא שתלונתו תיבחן לגופה תוך זמן סביר. לפי זה, במקרה שהמדינה (המעסיק) לא עושה שימוש בסמכותה או מקבלת החלטה שאינה נושאת חן בעיני המערער, זכאי המערער במסגרת מערכת היחסים החוזית שבינו לבין המדינה, לנקוט הליך שיפוטי שנועד להמריץ את הגורם המוסמך לעשות שימוש בסמכותו. אכן, העילה לתלונתו של המערער נעוצה במערכת היחסים שבינו לבין העובדת ובמערכת זו אין לבית הדין סמכות שיפוט. אלא שבענייננו טרונייתו של המערער מופנית כלפי המדינה (המעסיק) על כך שאין היא מפעילה את סמכותה לנקוט הליכי משמעת נגד העובדת. מדובר בסמכות המהווה חלק מחוזה העבודה ולמערער קיימת זכות שחוזה העבודה יופעל כראוי. בחזית שבין המערער למדינה קיימת אפוא יריבות ועילה הנובעת ממערכת יחסי העבודה ביניהם, ומכאן שבעניין זה קיימת אף קיימת סמכות שיפוט לבית הדין לעבודה. מותב חסר 23 .כעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 4.2.03, נציג ציבור אחד שהוזמן לדיון לא הופיע. משכך, החליט בית הדין לדון בהעדרו על מנת שלא לדחות את הדיון. החלטה זו ניתנה בהתאם להוראות סעיף 22(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. החלטה זו ניתנה במעמד במעמד הצדדים והמבקש נמנע מלהסתייג ממנה באותו מעמד, או סמוך לאחר מכן. על כל פנים, נציג ציבור שאינו משתתף בדיון, אינו רשאי להיות שותף להחלטה השיפוטית והדברים ידועים (ראה דב"ע לב/37-3 אחים סטוצ'ינר בע"מ - דוד שמואלי, פד"ע ד' 220). הוצאות משפט 24.בית הדין האזורי קבע בהחלטתו כי על המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ואילו למדינה נפסקו הוצאות בסך של 1,500 ש"ח. בערעור מבקש המערער להתערב בעניין גובה ההוצאות. לטענתו, לא היה מקום להטיל עליו הוצאות כל כך כבדות ובמיוחד לא לפסוק הוצאות גבוהות יותר מאלה שנפסקו לטובת המדינה. תקנות 113 - 116 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעות כי חיוב בהוצאות המשפט ושיעורן מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור תתערב בהחלטתה רק אם נפל בה פגם יסודי בשיקול דעתה של הערכאה הנמוכה (דב"ע/34-3 ארגוב - "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ (לא פורסם) עבודה ארצי פד"ע כז(3) 175). לא מצאנו כי נפל פגם יסודי בהחלטת בית הדין קמא בדבר הוצאות משפט ואין אנו סבורים שיש הצדקה להתערב בה. בית הדין האזורי פסק הוצאות לטובת העובדת בגובה שאינו חורג מן המקובל והסכום שנפסק לטובת המדינה הוא החריג בשיעורו הנמוך. איננו מוצאים כל מקום להתערב בשיקול דעת בית הדין האזורי בעניין זה. סוף דבר 25.הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות העובדת בערעור זה בסכום של 2,500 ש"ח. לאור הליקויים שהיו בהתנהלות המדינה בטיפול בתלונתו של המערער, לא יעשה צו להוצאות לזכותה בערעור. התיישנות