1. עניינה של החלטה זו בבקשת המבקשת להגיש חוות-דעת של מומחה מטעמה וכן להורות לב"כ המשיבים (התובעים) שלא לפנות לעדים מסויימים (בש"א 4806/99). 2. המבקשת עותרת להגשת חוות הדעת של ד"ר שאול עד אל, יועץ הנדסי, בנוגע לגורמים המעורבים במותה של המנוחה, נסיה שחר גרוס ז"ל - בתם של התובעים - חוות הדעת האמורה התבססה על פסק-הדין של בית משפט השלום (ת"פ 3034/91). בדיון מיום 6/12/99 העלו צדדים שלישיים טענות מקדמיות למניעת הגשת חוות הדעת האמורה, ובכלל זה הטענה שחוות הדעת מהווה עדות מומחה שלא בתחום שלו, ומן הטעם שיש בחוות הדעת משום הרחבת חזית ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט. בנוסף על כך, צד שלישי מספר 6 טוען כי לגביו פסק-הדין של בימ"ש השלום הוא פסק-דין מזכה ולפיכך אין ללמוד מחוות הדעת המסתמכת על פסק הדין לענייננו. 3. הצדדים השלישיים מתנגדים לצירוף חוות הדעת של ד"ר עד אל מסתמכים על דבריה של השופטת ד' דורנר בע"א INTERLOGO 513/89 נ' BROS EXIN LINES. ואח' (פד"י מח(4) 133) בדבר החלת דוקטרינת "ההשתק השיפוטי", לפיה בעל דין שזכה בתביעה על-סמך טענה מסויימת, מנוע מלטעון טענה סותרת לטענתו זו בהליך אחר. דא עקא, שבמקרה דנא שונות הנסיבות מהנסיבות שהיו בפס"ד INTERLOGO, כך שיש לאבחן את פסק הדין הנ"ל מענייננו וליתן תשובה שונה. 4. ראשית, במקרה דנא מתבקשת הגשת חוות-דעתו של מומחה שלא היה צד להליך הקודם וחוות-דעתו מסתמכת על "פרשנותו" לפסק הדין בת"פ 3034/91. אין מדובר בבעל דין, המעיד כך בדיון קודם ואחרת בדיון נוכחי. שנית, במקרה זה מדובר בחוות-דעת המתבססת על מסקנות פס"ד פלילי קודם. מסגרת-הדיון הפלילי שונה מן המסגרת של הליך אזרחי, לפיה מתקיים הדיון דהיום. נפרדותן של מערכות המשפט הפלילית והאזרחית מודגמת, למשל, בהלכה, שממצאים במשפט פלילי קודם אינם מהווים "השתק פלוגתא" לגבי דיון אזרחי בין אותם צדדים (ראו: ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל כז(2) 518; ע"פ 277/81 שולם הלוי ואח' נ' מדינת ישראל לח(2) 384-5). 5. זאת ועוד, בענייננו מדובר בצד שטען בדיון קודם טענה שנדחתה, וכעת הוא מעוניין לטעון בהתאם למסקנות בית-המשפט קמא. הלכת "ההשתק השיפוטי" מנוסחת בכוונה בזהירות, כך שרק בעל דין שטען טענה קודמת וזכה בה מושתק מלטעון טענה הפוכה (וראו קדמי, על הראיות (1999) 1171). ויש הגיון בדברים: אם נחיל את ההשתק השיפוטי גם על צד שטענתו לא התקבלה בהליך הקודם, נמצאנו סותמים את הגולל על כל טענותיו האפשריות; שהרי אם ירצה לטעון את אותה הטענה, הוא חשוף לכך שבית-המשפט יקבע בניגוד לטענתו, כפי שעשה בית-המשפט קמא, ואילו אם ירצה לטעון הפוך, דהיינו: בהתאם למסקנותיו של בית-המשפט, האם נרצה "להשתיקו"? הרי השתק מוצע שכזה עשוי לערער את האמון בהכרעות מערכת השפיטה, מכיון שאיננו מאפשרים לצד לטעון טענות בהתאם להכרעות שיפוטיות שנעשו בעניינים קודמים. סבורני שלא יכול להיות כל ספק שהרחבה כזו של ההשתק השיפוטי אינה רצוייה. אמנם, ב"כ צד ג' 3 הביא מספר אסמכתאות, מפסקי דין מחוזיים, שפסקו, אליבא דבא-כוח צד ג' 3, כי גם צד שהפסיד בטענה קודמת שלו בדיון אחר מנוע מהעלות טענה סותרת (היינו, טענה העולה בקנה אחד אם מסקנות ביהמ"ש קמא), ואולם, אני אינני שותף למסקנותיו של ב"כ צד ג' 3 מן האסמכתאות שהביא: בת.א. (חי') 1008/95 עיריית חיפה נ' מפלגת העבודה הישראלית (תק-מח 98(1) בעמ' 1046), כל שקבעה השופטת וסרקרוג הוא שמבחינת המשפט המינהלי ותקינות המינהל הציבורי, מן הראוי שרשות ציבורית תימנע מהעלות טענות סותרות לטענות שהעלתה בעניין קודם. אין ללמוד מכך לענייננו, שאין לו דבר עם המשפט המינהליי. בת"א (נצרת) 8929/95 פאר נ' כץ ואח' (תק-מח 98(3) 358) המדובר היה בצד שהטעה בכוונה את הערכאה הקודמת. כידוע, אחת ממטרותיו של ההשתק השיפוטי היא למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. בנסיבות בהן צד מרמה ביודעין ערכאה קודמת, ניתן, אולי, לשקול את מניעתו מלהעלות אח"כ טענה סותרת. אין הדבר כך בענייננו. לסיום סוגיה זו, ראוי להביא את דבריה של השופטת בייניש, בע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול פד"י מט(5) בעמ' 659: "הכלל מבוסס על כך שאין להתיר לצד לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ואין לאפשר לו להשיג יתרון משפטי לאחר שכבר זכה וקצר בהליך קודם פירותיו של טיעון סותר" (ההדגשה איננה במקור - ע"ק). עינינו הרואות, כי רק משזכה צד בהליך קודם, תוך שימוש בטיעון מסויים, הוא מנוע מהעלות טיעון סותר שיכול להביא לו תועלת בהליך שמתנהל כיום. 6. סיכומם של דברים, הלכת "אינטרלוגו" מוגבלת למניעותו של צד בהליך אזרחי אחד, אשר זכה בו בטענה מסוימת, מלטעון טענה הפוכה בהליך אזרחי אחר שהוא צד לו. לפיכך, אין בהלכת "אינטרלוגו" כדי למנוע הגשתה של חוות הדעת של המומחה ד"ר עד אל. 7. חוות דעתו של עד מומחה, הנקרא להעיד על מסקנות שבדבר תחום מומחיות - כאשר הן רלוונטיות ובעלות כח ראייתי לגבי הנושאים השנויים במחלוקת - כשרות כראייה. עם-זאת, מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט, אלא נמנות עם הגורמים הראייתיים שעל-פיהם חורץ בית המשפט את הדין. עדותו של מומחה, ככל עדות אחרת, כפופה לשיקולים של מהימנות אישית ושל אמינות מקצועית. בית המשפט רשאי לקבל את עדות המומחה או לדחותה, כולה או קצתה, והוא המעניק לה את כוחה הראייתי (י' קדמי, על הראיות, עמודים 559-554). הנה כי-כן, חוות דעתו של ד"ר עד אל הינה ראיה קבילה, ואולם, אך לאחר חקירתו של המומחה על ידי בעלי הדין השונים, תיקבע, על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין סוגיית מהימנותה של חוות דעת זו, תוך בחינה האם חוות הדעת האמורה הינה בתחום מומחיותו של ד"ר עד אל והם מסקנותיו מבוססות על הממצאים שבאו בפניו. 8. בנוגע לטענותיו של צד שלישי מספר 6, אשר זוכה בהליך הפלילי, ראוי להביא מובאה מדבריו של השופט מ' בייסקי בע"א 895/80 עיריית נתניה ואח' נ' אל מלק ואח' (פד"י לז(2) 119, כדלהלן: "ראייה שהוגשה מכח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (כפי שתוקן בחוק לתיקון דיני ראיות (מס' 2), התשל"ג - 1973), קבילה כראייה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה של הנפגע וקורבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשוייה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו, אינה בבחינת 'ראיה לסתור' בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. אין זה מפחית מהממצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים." (עמ' 121) נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, יש לקבוע כי זיכויו של צד שלישי מספר 6 בהליך הפלילי, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין אחריותו בהליך האזרחי, ולפיכך אין לקבל את טענותיו בדבר הגשת חוות הדעת של ד"ר עד אל. 9. אוסיף, כי לנוכח ויתורו של עו"ד פוזנר על העדתו של מר אילן מרום, מתייתר הצורך לדון בעניין שהועלה בבש"א 4806/99, היינו בקשתה של הנתבעת להורות לעדים להתעלם ממכתב ששלח אליהם עו"ד פוזנר. אוסיף רק כי טוב יעשה עו"ד פוזנר אם יעיין בכלל 37(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986, ובכך אינני קובע כל ממצא שהוא. 10. בנסיבות הענין - אינני עושה צו להוצאות. טענה מקדמית