א.בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום (כב' השופט מ' שנהב), מיום 17.2.05, לפיה התקבלה בקשת המשיבה 1 להגשת כתב הגנה מתוקן והוספת טענת התיישנות לטענות ההגנה. ביום 7.11.06 ניתנה רשות ערעור, ובקשת רשות הערעור נדונה כערעור. ב.העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ביום 12.7.04 הגישה המערערת כתב תביעה כנגד המשיבה 1, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה"), וכנגד 'המשיבה הפורמאלית' אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה הפורמאלית"). בכתב התביעה טענה המערערת, בין היתר, כי המשיבה חייבת לשפות אותה, בגין הוצאות ונזקים בהם נשאה המערערת, כמפורט בכתב התביעה, וזאת מכוח ביטוח בגין אחריות מקצועית/ ו/או מכוח ביטוח אחריות מוצר, עפ"י פוליסות ביטוח שצורפו לכתב התביעה. ביום 3.10.04 הגישה המשיבה כתב הגנה לכתב התביעה. יחד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף, בשל העדר עילה (העדר כיסוי ביטוחי) ובקשה להארכת מועד להגשת הודעות לצד ג'. ביום 20.12.04 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המשיבה, לסלק את התביעה על הסף. ביום 3.1.05 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בביהמ"ש קמא. ב"כ המשיבה עיין, טרם הדיון, בכתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבה הפורמאלית, שהיתה הנתבעת מס' 2 בכתב התביעה. למקרא כתב ההגנה של המשיבה הפורמאלית, עתר ב"כ המשיבה בביהמ"ש קמא, בעל פה, למתן רשות לתקן את כתב ההגנה של המשיבה ולהוסיף לו טענת התיישנות. ב"כ המערערת התנגד בישיבת קדם המשפט לבקשה להתיר למשיבה לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף טענת התיישנות, ואכן ביהמ"ש קמא לא התיר, בשלב ראשון, תיקון כתב ההגנה של הנתבעת 1 - המשיבה, וקבע כי "...החלטה בנושאים אלה תינתן רק לאחר הגשת בקשה בכתב עם נימוקים מתאימים". ביום 9.1.05 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב ההגנה. המשיבה עתרה להתיר לה לתקן את כתב ההגנה, ע"י תיקון סעיף 1 לכתב ההגנה המקורי והוספת טענת התיישנות. ביום 6.2.05 הגישה המערערת תגובתה לבקשה לתיקון כתב ההגנה, והתנגדה לתיקון כתב ההגנה. ביום 17.2.05 ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא, שנעתר לבקשה לתיקון כתב ההגנה, וקבע, בין היתר, כדלהלן: "אמנם המבקשת השתהתה בהעלאת טענת ההתיישנות אותה היתה צריכה לטעון בהזדמנות הראשונה, אולם בנסיבות הענין נראה כי אין להחמיר עם המבקשת כיוון שמיקדה את טיעוניה ראשית בבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת חוסר כיסוי ביטוחי... על פני הדברים, נראה כי המבקשת לא זנחה בקשתה לדחיית התביעה מחמת התיישנות והיא העלתה בקשה זו בישיבת קדם המשפט הראשונה שקוימה ביום 3.1.05. למרות אי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, קרי בכתב ההגנה, יש מקום לאפשר למבקשת להעלות טענה זו יחד עם טענתה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר חיסוי ביטוחי ולא לשלול ממנה אפשרות זו תוך ניצול שגיאה בתום לב של באי כוחה. לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבקשות לתיקון כתבי טענות, במיוחד בשלבים מוקדמים של הדיון, במטרה לאפשר לבעלי הדין למצות את מלוא טענותיהם ובלבד שהפגיעה בצד שכנגד תהא מזערית, אם בכלל..." (עמ' 1-2 להחלטת ביהמ"ש קמא מיום 17.2.05). על החלטה זו הערעור שבפני. ג.כאמור החלטת ביהמ"ש קמא ניתנה ביום 17.2.05, וביום 15.3.05 הוגשה בקשת רשות הערעור. הדיון הראשון נקבע ליום 9.2.06 בפני כב' הש' דותן. ביום 9.2.06, פסלה עצמה כב' הש' דותן מלדון בבקשת רשות הערעור, והתיק הועבר לדיון בפני. ישיבה לדיון בבר"ע נקבעה ליום 16.5.06. ביום 10.5.06 הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית הדיון, על ידי שני הצדדים. הדיון נקבע ליום 7.11.06. בישיבת יום 7.11.06 ניתנה רשות ערעור, ועוד נקבע כי הצדדים יגישו עיקרי טיעון כדין, או יודיעו כי מסתפקים בכתבי בי-דין שהוגשו במסגרת הבר"ע. באותה ישיבה נקבע מועד לדיון בערעור ביום 14.1.07. בשלב זה החליטו הצדדים לפנות להליכי גישור, ועתרו לשהות של שלושה חודשים על מנת למצות את הליך הגישור. בתום שלושת החודשים. ביום 6.6.07 עתר המגשר לשהות נוספת להשלמת הליכי הגישור. ביום 18.10.07, הודיעה המערערת כי הליך הגישור עדיין נמצא בעיצומו ועתרה לשהות נוספת להשלמת הליך הגישור. ביום 11.12.07, הודיעה המערערת כי "הליך הגישור" עדיין מצוי לקראת סיומו (הדגשה במקור - י.ש), ועתרה לשהות נוספת להשלמת הליכי הגישור. ביום 1.1.08 הודיע המגשר כי הצדדים לא הגיעו להסדר גישור והתיק הוחזר לדיון בפני ביהמ"ש. משלא צלחו הליכי הגישור, נקבע מועד לדיון ליום 16.3.08. קודם למועד שנקבע הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, והדיון נדחה מיום 16.3.08 ליום 1.5.08. ביום 9.3.08 הגישה המערערת בקשה לבטל את הדיון שנקבע וליתן פסק דין על פי החומר המצוי בפני ביהמ"ש. רק ביום 30.4.08, יום קודם לדיון, הומצאה תגובת המשיבה 1 המסכימה לביטול ישיבת יום 1.5.08. ביום 30.4.08 ניתנה החלטתי כדלהלן: "א. יפה הייתה עושה המשיבה 1 לו הייתה מודיעה עמדתה זו לביהמ"ש, במועד מוקדם יותר, ולא יום קודם לדיון. ב.מן הראוי לציין כי לבקשת המבקשת מיום 3.3.08, התבקשה תגובת המשיבים עוד ביום 9.3.08. ג.מכל מקום, ישיבת יום 1.5.08 - בטלה. ..............". וכך, נמצאתי בתחילת חודש אוגוסט 2008, נזקקת לפסק דין בגין בקשת רשות ערעור שהוגשה עוד ביום 15.3.05, על כל אי הנוחות הכרוכה בדבר. ד.לטענת המערערת, כמפורט בבר"ע (ויוזכר כי הצדדים ויתרו על הגשת עיקרי טיעון והסתפקו בכתבי בי דין שהוגשו לביהמ"ש), שגה ביהמ"ש קמא, משהתיר למשיבה לתקן את כתב ההגנה. לטענת המערערת, קדמו לישיבת קדם המשפט שלוש הזדמנויות, בהן לא העלתה המשיבה טענת התיישנות. ההזדמנות הראשונה בכתב ההגנה, בו לא הועלתה ולו ברמז טענת התיישנות, ההזדמנות השניה במסגרת בקשת המשיבה לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר עילה, ההזדמנות השלישית במסגרת בקשת המשיבה להגשת הודעות צד ג'. לטענת המערערת, בכל שלוש ההזדמנויות הברורות, לא העלתה המשיבה טענת התיישנות, ובכך, כך לטענת המערערת, החמיצה את "ההזדמנות הראשונה" הנדרשת, עפ"י דין. לטענת המערערת, הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, היא החלטית ואין כל עילה מן הדין שלא להחילה על מקרה זה, בו היה לנתבעת - המשיבה הזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות בשלוש הזדמנויות נאותות. לטענת המערערת אין לקבל, כלל ועיקר, את קביעת ביהמ"ש קמא לפיה המשיבה "מיקדה" את טיעוניה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר כיסוי בטוחי, ומשכך לא העלתה את טענת ההתיישנות. עובדת "מיקוד" הטענות בהעדר כיסוי ביטוחי, איננה יכולה לרפא את הפגם החמור שנפל באי העלאת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה". עוד טוענת המערערת, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי המשיבה לא זנחה את בקשתה לדחיית התביעה כנגדה מחמת התיישנות, לאחר שהעלתה בקשה זו בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 3.1.05. לטענת המערערת, שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי למרות אי העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה, קרי בכתב ההגנה יש לאפשר למשיבה להעלות את טענת ההתיישנות ולא לשלול ממנה אפשרות זו "תוך ניצול שגיאה בתום לב של באי כוחה". (עמ' 2 להחלטה מיום 17.2.05). ה.לטענת המשיבה 1, אשר המשיבה 2, יצויין, מצטרפת לטענותיה, יש לדחות את הערעור. המשיבה 1 טוענת כי במסגרת כתב ההגנה, שהוגש על ידי המשיבה 2 נטענה טענת התיישנות. טענה זו נשמטה בטעות מכתב ההגנה שהוגש ע"י המשיבה 1. בישיבת קדם המשפט הראשונה הסתבר לב"כ המשיבה, כי טענת ההתיישנות אינה מופיעה בכתב ההגנה והוא ביקש, בו במקום, לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף את טענת ההתיישנות. בעקבות החלטת ביהמ"ש קמא הגישה המשיבה בקשה בכתב לתיקון כתב ההגנה ובה עתרה להתיר לה לתקן את כתב ההגנה ע"י הוספת טענת התיישנות כאמור. המשיבה פירטה בבקשתה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בכתב ההגנה עקב טעות כנה, שנעשתה בתום לב. ביהמ"ש קמא קיבל, לטענת המשיבה את נימוקי בקשת התיקון כנימוקים אמיתים ומהימנים ונעתר לבקשת התיקון, לאחר ששוכנע כי נימוקי הבקשה כנים והמדובר בטעות שנעשתה בהסח הדעת, אשר הביאה להשמטת טענת ההתיישנות מכתב ההגנה. ברור, איפוא, כך לדעת המשיבה, כי המשיבה לא זנחה את טענת ההתיישנות, משהשמטת הטענה לא נעשתה ביודעין, אלא בטעות כאמור. לטענת המשיבה, בדין מצא ביהמ"ש קמא כי בנסיבות העניין יש להתיר למשיבה לתקן את כתב ההגנה. לטענת המשיבה, הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש רשאי להתיר תיקון כתבי טענות בכל שלב משלבי הדיון, אפילו בשלב הערעור, וחלוף הזמן, כשלעצמו, אין לו השפעה מכרעת בעניין זה, אם לא החל בינתיים הדיון המשפטי המהותי. לטענת המשיבה, בענייננו, הוגשה הבקשה בשלב מקדמי ביותר, טרם קדם המשפט ובטרם התקיים כל דיון לגופו של עניין. עוד לטענת המשיבה, תיקון כתב ההגנה, נועד להעמיד שאלה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כפי שניתן ללמוד גם מכתב התשובה שהגישה המערערת. מכתב טענות זה ניתן ללמוד, כך לטענת המשיבה, כי המערערת מצאה את טענת ההתיישנות כסוגייה השנויה במחלוקת בין הצדדים. לטענת המשיבה מחלה המערערת על אי העלאת טענת ההתיישנות מצד המשיבה בכתב ההגנה, ומחילה זו כמוה כהסכמה מכללא, לדיון בכתב ההגנה המתוקן, הכולל את טענת ההתיישנות. עוד ניתן לראות, כפי העולה בסעיף 5 לכתב התביעה, כך לטענת המשיבה, כי המערערת עצמה, ראתה את טענת ההתיישנות כרלוונטית ושנויה במחלוקת בין הצדדים, ואף צפתה ולקחה בחשבון כי טענה זו תועלה על ידי המשיבה. עוד טוענת המשיבה, כי בענייננו, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש קמא, הפגיעה במערערת תהא מזערית, אם בכלל. טענת ההתיישנות הועלתה, ממילא, על ידי המשיבה הפורמלית, והמערערת לא תוכל להשמע בטענה כי הופתעה מטענת ההתישנות או כי לא צפתה שטענה זו תועלה על ידי הצדדים. עוד טוענת המשיבה כי המערערת עצמה התייחסה לסוגיית ההתיישנות באופן עקיף בכתב התביעה, כסוגיה רלוונטית לסכסוך שבין הצדדים. כן טוענת המשיבה, כי בכתב התשובה שהגישה המערערת לכתב ההגנה שהוגש מטעם המשיבה הפורמלית, אריה חברה לביטוח "מחלה על העדרה של טענת ההתיישנות מכתב ההגנה מטעם המשיבה, והיא מנועה מלטעון שטענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה". (סעיף 23 לתשובת המשיבה לבר"ע). המשיבה טוענת כי תיקון כתבי טענות, גם אם נשמטו מהם בטעות טענות מהותיות לרבות טענות שבחוק, הותרו על ידי בתי המשפט בהזדמנויות שונות. בענייננו, משהוגש תצהיר בתמיכה לבקשת התיקון, ממנו עולה, בבירור, כי השמטת טענת ההתיישנות מקורה בטעות בתום לב שנעשתה בהיסח הדעת. בדין קיבל ביהמ"ש קמא את הבקשה לתיקון כתב התביעה והתיר את התיקון על ידי הוספת טענת ההתיישנות. המשיבה מפנה להלכה שנקבעה בע"א 269/53 יהושע פרבר נ' שרגא בראון פד"י ח' עמ' 701 (להלן: "פרשת פרבר"). שם התיר ביהמ"ש העליון (מפי כב' הנשיא זוסמן) הוספת טענת התיישנות על דרך תיקון כתב ההגנה. המשיבה טוענת כי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות איננה החלטית, ובפסיקה הודגש כי הוראה זו היא תלויית נסיבות, ויש לדון בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. המשיבה גם מפנה, לפרק ההתיישנות בהצעת הקודקס האזרחי שם נכתב בהצעה לתיקון חוק ההתיישנות, כי נוסח סעיף 3 ישונה, ובמקום הנוסח הקיים, יכתב "טענת התיישנות תטען בהזדמנות הסבירה הראשונה". (ההדגשה איננה במקור - י.ש.) הרציונאל של ניסוח זה של חוק ההתיישנות הוא מתן פרשנות תכליתית ורציונאלית למונח "הזדמנות ראשונה", אשר תאפשר לביהמ"ש לשקול שיקולים רלוונטים לסבירות מועד העלאת טענת ההתיישנות. כאמור, לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור. ו.דין הערעור להתקבל. השאלה שביסוד הערעור היא, האם העלאת טענת התיישנות על ידי המשיבה, לאחר שכבר הוגש כתב הגנה מטעמה, בו לא נכללה טענת ההתיישנות, אכן נעשתה ב"הזדמנות הראשונה", כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשכ"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והאם יש להותיר על כנה את החלטת ביהמ"ש קמא, אשר התיר הגשת כתב הגנה מתוקן והוספת טענת ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית של הסוגייה שבפני עניינה, כאמור, הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הקובע כדלהלן: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". סע' 3 לחוק ההתיישנות כאמור קובע, עפ"י נוסחו, מחסום דיוני, אשר בהתקיימו מונע העלאת טענת התיישנות, אלא אם הועלתה בהזדמנות הראשונה. "ההזדמנות הראשונה" הוא מונח לא ברור מלשונו, והשאלה מהי אותה "הזדמנות ראשונה" להעלאת טענת התיישנות, הועלתה פעמים רבות בפסיקה. למרות פסיקה מרובה למדי, המתייחסת לסוגיית ההזדמנות הראשונה, טרם זכה המונח "הזדמנות ראשונה" להלכה ברורה ומחייבת. (ע"א 630/90 רוזנ'סקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פד"י מה(5) 365 (1991)). רע"א 5902/04 הבנק הבינ"ל הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג ואח' (לא פורסם, 14.7.04). על-פי הפסיקה הנוהגת, בדרך כלל יחשב מועד הגשת כתב ההגנה כהזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות על ידי הנתבע, באשר, ברובם של המקרים, זהו כתב הטענות הראשון המוגש על ידי הנתבע, ומטבע הדברים, כתב ההגנה הוא, איפוא, ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות. יחד עם זאת, במקרים מסויימים, בשל הליכים מקדמיים המתנהלים בין הצדדים, יחשב מועד "ההזדמנות הראשונה" אף במועד המוקדם למועד הגשת כתב ההגנה. השיקולים העומדים ביסוד סעיף 3 לחוק ההתיישנות, נותחו שוב ושוב בפסיקה. בע"א (תל-אביב) 3029/03 בן עמי נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ, נקבע מפי כב' הנשיא השופט אורי גורן כדלהלן: "הטעם לכך נעוץ בשלושה שיקולים מרכזיים המדריכים את שיקול הדעת השיפוטי בעניין זה, והם: התכלית העומדת ביסוד הוראת סעיף 3; אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות; ומעמדה החשוב של זכות הגישה לערכאות. לעניין התכלית, נקבע כי מטרתה של הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות היא למנוע הליכי סרק, בהם יתנהלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות המייתרת את התביעה כולה (פרשת רוז'נסקי, בעמ' 370). תכלית זו היתה מסוכלת אילו היה בכוחו של הנתבע להעלות טענת התיישנות בכל שלב של ההליך המשפטי. קציבתו של "מועד גג" בדמות עיקרון ה"הזדמנות הראשונה", שלאחריו העלאת הטענה שוב לא תועיל לו, מתיישבת עם התכלית האמורה, והיא משתלבת אף עם מגמה כוללת בחקיקה ובפסיקה שלא לאפשר הידרשות מאוחרת לטענות שהן "מקדמיות" באופיין......" (ע"א 3029/03, יצחק בן עמי נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ מיום 22.2.06, תק-מח 2006(1), 6780. כאמור, מגוון שיקולים עמדו ביסוד חקיקתו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות. השיקולים שעמדו ביסוד החקיקה הם שיצרו מסגרת נוקשה, בדמות מחסום דיוני, אשר מונע אפשרות להעלות טענת התיישנות, אלא בהזדמנות הראשונה. ויתרה מזאת, בחלוף השנים, התגבשה ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה. חסימת הגישה לערכאות, אכן מן הראוי שתיעשה בדרך מידתית, תוך שמירת זכויות המתדיינים. וכך, יש לראות באפשרות להעלאת טענת התיישנות, החוסמת, בדרך פרוצדורלית, מימוש זכות מהותית, כמאוזנת כנגד ההגבלה המאפשרת העלאתה של טענת התיישנות רק בהזדמנות הראשונה כאמור. לעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד. כאשר קיימת מניעה לפנות לערכאות, יש לפרשה בצמצום... כך הוא גם בפרשנותן וביישומן של הוראות ההתיישנות בדין האזרחי, אשר אינן מביאות לביטולה של הזכות המהותית נוכח מעבר הזמן, אלא הן מבקשות לחסום את הגשתה בחסימה פרוצדורלית כדי להשיג תכליות שונות שפורטו לעיל. חסימה פרוצדורלית זו מצביעה על גישה מצרה להחלת ההתיישנות, ומתלויים להצרה זו סימני היכר נוספים, ובהם הכלל כי מי שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה ייחשב כמוותר עליה..." (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים פד"י נז(5) 433, 445). לא זו אף זו. למרות התפיסה המשפטית המקובלת, לפיה המועד הראשון להעלאת טענות הגנה הוא במסגרת כתב ההגנה, ניכרת בפסיקה גישת בית המשפט העליון לפיה יתכנו מקרים שבהם המועד הראשון להעלאת טענת התיישנות קודם למועד הגשת כתב ההגנה. וכך בע"א 9245/99 מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב-טענותיו. ישנם מצבים שבהם נדרש בעל-דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב-הטענות, ואם ניתנת לו הזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה... עם השנים הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבות זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דין ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד, אף שטרם מצאה את ביטויה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית-המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פריסתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וזאת, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מושג זה באופן שייתפסו ברשותו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי-הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל-דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה, יחמיץ את המועד להעלותה..." (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פד"י נח(4) 769, 784). נראה, איפוא, כי משחלף שלב ההזדמנות הראשונה, נחסמת האפשרות להעלות טענת התיישנות, בעיקר בשל מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות ואיזון זכויות הצדדים. ההזדמנות הראשונה מהווה 'קו פרשת המים', אשר לאחריו לא תינתן אפשרות להעלות טענת התיישנות. ז.ומן הכלל אל הפרט. הסוגייה שבענייננו היא האם בנסיבות ענייננו, משלא העלתה המשיבה טענת התיישנות אלא בעל-פה בישיבת קדם המשפט הראשונה, לאחר הליכים מקדמיים ולאחר הגשת כתב הגנה, החמיצה את "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות, או שמא יש לקבל את קביעת בית המשפט קמא לפיה ניתן לתקן את כתב ההגנה על-ידי הוספת טענת ההתיישנות. אתחיל ואומר כי אין לקבל, כלל ועיקר, את טענת המשיבה לפיה "מחלה" המערערת על אי העלאת טענת ההתיישנות במועד. לטענת המשיבה, לפיה מחלה, כאמור, המערערת על אי העלאה במועד של טענת התיישנות, אין כל יסוד. בכתב התשובה לכתב ההגנה המתוקן של המשיבה טענה המערערת במפורש, כנגד תיקון כתב ההגנה והוספת טענת ההתיישנות, שלא נטענה בהזדמנות הראשונה. לא עולה מהתנהגות המערערת, בשום פנים ובשום שלב, הסכמה או מחילה להעלאת טענת ההתיישנות באיחור. בית המשפט קמא קבע, כזכור, כדלהלן: "אומנם המבקשת השתהתה בהעלאת טענת ההתיישנות אותה היתה צריכה לטעון בהזדמנות הראשונה, אולם בנסיבות העניין נראה כי אין להחמיר עם המבקשת כיוון שמיקדה את טיעוניה ראשית בבקשת דחייה על הסף מחמת חוסר כיסוי ביטוחי." (עמ' 1 להחלטה מיום 17.2.05). קביעה זו אין לקבל. אין להותיר על כנה את החלטת בית המשפט קמא לפיה, אומנם קובע בית המשפט שהמשיבה איחרה בהעלאת טענת ההתיישנות, ולא העלתה אותה בהזדמנות הראשונה, אולם אין להקפיד עמה, מאחר "שמיקדה" את טיעוניה בעניינים אחרים. ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, כמובן שאיננה בטלה, מן הטעם שהמשיבה התייחסה בבקשה לסילוק על הסף לנושאים אחרים. דבר לא מנע מהמשיבה להתייחס בד בבד, למספר נושאים, לרבות טענת ההתיישנות. לא זו אף זו. גישת בית המשפט העליון, כמפורט בפסק-הדין, "הרחיבה" את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, במובן זה שההזדמנות הראשונה עשויה לחול גם על הליכים הקודמים להגשת כתב הגנה. מטבע הדברים הליכים הקודמים להגשת כתב הגנה הינם הליכים מקדמיים דוגמת הליכי אגרה ועירבון, סילוק על הסף מטעמים שונים, הליכי צד ג' ועוד. הרחבת תחולת ההזדמנות הראשונה על הליכים מקדמיים, הקודמים להגשת כתב הגנה, על פי קביעת בית המשפט העליון, משמיטה לחלוטין את בסיס קביעת בית המשפט קמא לפיה יש להתחשב במשיבה, אשר טענה טיעונים אחרים, ולא התייחסה לטענת ההתיישנות במועד. בית המשפט קמא קבע גם כי אין לנצל שגיאה בתום לב של באי-כוחה של המשיבה, וכן קבע כי המשיבה לא זנחה את בקשתה לדחיית התביעה מחמת התיישנות והעלתה טענה זו במסגרת ישיבת קדם המשפט. גם קביעה זו אין בידי לקבל. הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, איננה סובלת הרחבה, עד כדי ביטול, מחסום "ההזדמנות הראשונה". זניחת הטענה או אי זניחתה איננה רלוונטית לעניין זה. יש לשקול, אך ורק, האם אומנם הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אם לאו. ברור לחלוטין שישיבת קדם המשפט לא היתה ההזדמנות הראשונה, ומכאן שלא עמדה המשיבה במצוות הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלה, כמובן שנשאלת השאלה האם רשאי היה בית המשפט להתיר למשיבה, שלא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, לתקן את כתב ההגנה, כפי שעשה. בית המשפט קמא קבע: "לבית המשפט שיקול דעת רחב בבקשות לתיקון כתבי טענות, במיוחד בשלבים מוקדמים של הדיון במגמה לאפשר לבעלי הדין למצות את מלוא טענותיהם ובלבד שהפגיעה בצד שכנגד תהא מזערית, אם בכלל." (עמ' 2 להחלטה מיום 17.2.05). בקביעתו זו מכוון בית המשפט קמא להוראת תקנה 92 לתקנות סד"א התשמ"ד-1984 הקובעת לאמור: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות." הוראת תקנה זו מאפשרת, ובדין כך, גישה ליברלית של בתי המשפט וחיזוק נטייתם להיעתר, ככל האפשר, לבקשות לתיקון כתבי טענות, על מנת להביא בפני בית המשפט את הסוגיות האמיתיות השנויות במחלוקת. אך זאת, כמובן, תוך הקפדה על זכויות הצדדים. ברם, בענייננו, הוראת תקנה 92 לתקנות סד"א, המאפשרת לבית המשפט שיקול דעת נרחב בתיקון כתבי טענות, נמוכה, ברמה הנורמטיבית, מהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, שהיא הוראת חקיקה ראשית, לעומת חקיקת משנה. אינני סבורה כי סמכותו של בית המשפט קמא להתיר תיקון כתבי טענות, על-פי שיקול דעתו, תחול גם כאשר סמכות זו סותרת הוראה מפורשת שנקבעה בחקיקה ראשית. בית המשפט קמא לא היה רשאי להתיר למשיבה לתקן את כתב ההגנה, על-ידי הוספת טענת התיישנות, לאחר שהמשיבה אכן החמיצה, שלוש הזדמנויות להעלאת טענת ההתיישנות. ח.עוד אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה טענת ההתיישנות נשמטה, בתום לב, מכתבי הטענות. אינני סבורה, כי סוגיית תום הלב רלוונטית לענייננו. על השאלה האם אכן ויתרה המשיבה על טענת ההתיישנות, ניתן לענות אך ורק מן הכתובים, ואין להסיקה מהתרחשויות מאוחרות יותר. לשון אחר, העובדה שהמשיבה לא העלתה את טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, במסגרת בקשה להתיר הודעות לצדדי ג' ובמסגרת כתב ההגנה המקורי, היא המונעת מהמשיבה להעלות בשלב מאוחר טענת התיישנות. לשאלה האם אכן בפועל ויתרה המשיבה על טענת ההתיישנות או שמא זו נשכחה ממנה אין כל רלוונטיות. אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה העלתה את טענת ההתיישנות בשלב מקדמי, במהלך קדם המשפט. ברור לחלוטין שהעלאת טענת ההתיישנות בשלבים הקודמים להגשת כתב הגנה הינם שלבים מקדמיים, ולמרות זאת ראתה הפסיקה לנכון להרחיב את תחולת 'ההזדמנות הראשונה' על שלבים מקדמיים הקודמים להגשת כתב ההגנה. עצם העובדה שקדם המשפט הוא שלב מקדמי בהליך המשפטי, אין בה ולא כלום לעניין קבלת טענת ההתיישנות שהועלתה באיחור. בסיכום אומר גם כי ההלכה שהפנתה אליה המשיבה בפרשת פרבר, שהוא ערעור משנת 53', איננה רלוונטית עוד לענייננו, משהלכה זו נפסקה מפי כב' הנשיא זוסמן טרם חקיקת חוק ההתיישנות. באשר לגישת הצעת הקודקס האזרחי (הצ"ח דיני ממונות התשס"ו-2006, להלן: "הקודקס האזרחי") לעניין טענת ההתיישנות - בלא להיכנס לניתוח השינוי המוצע בקודקס, לפיו "ההזדמנות הראשונה" תומר ב"הזדמנות הסבירה הראשונה", אומר רק כי אינני סבורה שהשינוי האמור, אפילו יתקבל, יכול לשמש כטענה בפי המשיבה. נראה כי המשיבה החמיצה לא רק את "ההזדמנות הראשונה", אלא גם את "ההזדמנות הסבירה הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות. ט.סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת בית משפט קמא לפיה רשאית המשיבה לתקן את כתב ההגנה על-ידי הוספת טענת ההתיישנות, בטלה. הדיון יוחזר לבית משפט השלום אשר ימשיך לדון בתביעה בהתעלם מהתיקון שבכתב ההגנה, על-ידי הוספת טענת ההתיישנות. המשיבה 1 תשלם למערערת הוצאות הערעור ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. העירבון יושב למערערת לידי בא-כוחה עו"ד יולזרי ממשרד עו"ד מ' פירון ושות'. טענה מקדמיתטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונה