1. בפני תביעה ותביעה שכנגד: א. תביעת התובע לבקשה לפסק דין הצהרתי, בו אנו נדרשים לקבוע כי התובע היה עובד הנתבעת בין השנים 1982-1993, ו/או למתן צו להמצאת טופס 161. ב. תביעה שכנגד של הנתבעות שענינה תביעה להשבת הסכומים ששולמו לתובעים במהלך שנות ההתקשרות עימהם, כרכיב פיצויי פיטורים והסכום ששולם כפדיון ימי חופשה. 2. העובדות (בתמצית) הן: א. התובעת מס' 1 הינה חברה בע"מ (להלן - החברה התובעת), והתובע מס' 2 הוא בעל הרוב המכריע של המניות בחברה, ומשמש בה כמנהל מאז הקמתה (להלן - התובע). ב. החברה התובעת נתנה לנתבעות שירותי ניהול על פי הסכם מיום 20.12.1982 בינה לבין הנתבעת 2. ג. התובע היה עובד של החברה התובעת מאז הקמתה, ולחברה היו עובדים נוספים פרט לתובע, שהיו קרובי משפחתו. פרט לכך - היו לחברה נכסים ורכוש שהשכירה וגבתה עליהם דמי שכירות. ד. הנתבעות שילמו לחברה התובעת דמי ניהול חדשיים, כאשר על פי ההסכמים שבין החברה התובעת לבין נתבעת מס' 2 היתה החברה התובעת אמורה לשלם לתובע שכר הוצאות נלוות וכל תשלומים אחרים. ה. ביום 31.12.93 חדלה החברה התובעת לספק שירותי ניהול לנתבעות, וזאת על פי הסכם הפסקת עבודה ביניהם (נספח ב' לתצהיר התובע). ו. במסגרת הסכם הפסקת העבודה שולם לחברה התובעת סך של 63,319 ש"ח בצרוף מע"מ בגין סיום מתן שירותיה, והחברה הצהירה במפורש כי אין לה כל תביעות נוספות בנוגע לתנאים סוציאליים לרבות פיצויי פיטורין מהנתבעות או מטעמם. ז. התובע עצמו אישר בחתימתו על הסכם הפסקת העבודה כי אין לו ולא תהיינה לו כל טענות או תביעות כנגד הנתבעות באשר לפיצויי פיטורין ותנאים סוציאליים אחרים. ח. מראשית שנת 1994 ועד לסיום עבודת התובע בנתבעות, כ- 11 חודשים לאחר מכן, הועסק התובע כעובד של הנתבעות, וזאת על פי הסכם העסקה שנחתם ביניהם. ט. בסוף שנת 1994 הופסקה עבודתו של התובע אצל הנתבעות. בין התובע לנתבעות נתגלעה מחלוקת כספית באשר לחוב בגין הפסקת עבודתו. י. ב- 23.3.1995 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, במסגרתו שילמו הנתבעות לחברה ולתובע סך של 175,000 ש"ח בצירוף מע"מ. יא. החברה התובעת והתובע הצהירו ואישרו בהסכם הפשרה כי תשלום הסך הנ"ל על ידי הנתבעות יהווה סילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיהם מכל סוג שהוא. כן הוצהר כי הסכם הפשרה מהווה פשרה והודאת סילוק לגבי פיצויי פיטורין על פי ס' 29 לחוק פיצוי פיטורין. יב. התביעה שבפנינו היא למתן טופס 161, המיועד לשלטונות מס הכנסה וניתן על ידי מעביד לעובד עם סיום יחסי עובד ומעביד ביניהם. יג. הנתבעות טענו כי לא היו בינם לבין התובע יחסי עובד ומעביד, והגישו תביעה שכנגד להשבת הסכומים ששולמו לחברה התובעת במהלך שנות ההתקשרות עימה כרכיב פיצויי פיטורין והסכום ששולם כפדיון דמי חופשה. 3. להלן תמצית טענות התובעים: א. התובעים סיפקו לנתבעים (להלן החברות) שירותי ניהול. ב. שירותי הניהול בוצעו באופן בלעדי על ידי התובע בתקופה שבין 7.11.1982 ועד 31.12.1993 . ג. שירותי הניהול היו בכל הענינים הנלווים להנהלת עסקי החברות הנתבעות. ד. שירותי הניהול אשר בוצעו על ידי התובע היו בהתאם להסכמים אשר נחתמו בין החברה התובעת לבין נתבעת מס' 2 בתאריכים 20.12.1982 ו- 29.07.1989 . ה. במסגרת הסכמים אלה ובהסכמת הנתבעים נתן התובע שירותי ניהול גם ליתר הנתבעות. ו. לבקשת הנתבעים, ב- 31.12.93 חדלה החברה התובעת לספק שירותי ניהול. מתאריך 31.12.1993 ואילך הועסק התובע כעובד של הנתבעים. התובע עבד בשירותי הנתבעים במשך כשנה אחת החל מיום 01.01.94 ועד 22.11.94. ז. לטענת התובע - לא היה כל שוני בהגדרת היחסים בינו לבין הנתבעים בתקופה עד 31.12.1993 ולאחריה, ולפיכך התקיימו יחסי עובד מעביד לאורך כל תקופת עבודתו. ח. ב- 22.11.94 לאחר שנתגלעו חילוקי דעות מקצועיים בין התובע לבין יו"ר מועצת המנהלים של החברות הופסקה עבודתו של התובע בחברות . ט. בתאריך 12.09.94 על פי החלטת הדירקטוריון של נתבעת מס' 1 ואשר אומצה על ידי הנתבעות האחרות , הוקמה ועדה שמטרתה לגבש את תנאי הפרישה של התובע. י. התנהל משא ומתן בין התובע לנתבעות, וביום 23.03.95 הגיעו הצדדים לפשרה לפיה ישלמו הנתבעים לתובע מס' 2 סך של 175,000 ש"ח לסילוק סופי ומוחלט של הסכסוך בין הנתבעות לתובעים. תשלום זה היה אמור להוות סילוק סופי של כל התביעות לתשלומים המגיעים לתובע מאת הנתבעות, אולם היה על החברות חובה בדין להמציא לתובע טופס 161 כנדרש בחוק בגין התקופה שבין 07.11.82 ועד ל- 31.12.93 עת הועסק על ידי החברות כשכיר לכל דבר. יא. אין התובע כופר בקיום מערכת ההסכמים שאכן הינה גלויה וחתומה בינו ובין הנתבעות, אולם התובע מציין כי החתימה על ההסכם (ה) נעשתה תחת לחץ על מנת שיקבל את פיצויי הפיטורים שהנתבעות היו חייבות כדין ליתן לו עקב פיטוריו, ועל מנת למנוע סחבת והתדיינות ממושכת בבית הדין. התובע הבהיר מפורשות לחברות שחלה עליהם החובה ליתן לו טופס 161 כנדרש בחוק. יב. בתאריך 23.05.95 התובע פנה לפקיד השומה בגוש דן בבקשה לקבלת טופס 161, פקיד השומה הודיע לתובע כי לו היתה מגיעה אליו פניית הנתבעות בענין טופס 161 היה מאשר אותה. יג. על פי המלצת פקיד השומה פנה התובע פעם נוספת אל רואה החשבון של הנתבעות בבקשה כי יפעל על פי הנחיות פקיד השומה אצל הנתבעות לקבל את טופס 161 המבוקש, ונענה בשלילה. יד. בשיחה נוספת עם פקיד השומה ולפי הצעתו פנה התובע אל מר גרי גורן, רו"ח וסגן נציב מס הכנסה (חטיבה מקצועית) בבקשה נוספת לאשר את פנייתו לטופס 161 לתובע הובהר כי אין הם יכולים לספק לו טופס זה ללא פניית הנתבעות. טו. בתאריך 28.2.94 קיבלה החברה התובעת סך של 63,319 ש"ח כפדיון ימי חופשה לסילוק סופי של תביעותיה. החברה התובעת חתמה לנתבעות כי קבלה את מלוא התמורה המגיעה לה בגין הפסקת שירותי הניהול, ולפיכך אין לה יותר כל טענה ו/או תביעה מכל סוג שהוא. טז. אי מתן טופס 161 מהווה פגיעה חמורה בתובע. החובה להמציא טופס 161 נובעת מכוח החובה שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, חובת תום הלב, וכן מכוח מערכת ההסכמים על פיה עבד התובע אצל החברות כשכיר לכל דבר. יז. בתאריך 20.09.95 התקיימה אסיפה כללית של בעלי המניות, כאשר על סדר היום היה סעיף שבו נתבקשו בעלי המניות לקבוע את שכרו של היו"ר המשמש גם בתפקיד המנכ"ל. נקבע כי יו"ר הדירקטוריון יתוגמל על ידי נתבעת מס 1 בגמול שכר יושב ראש פעיל, אשר על פי חוות הדעת של היועצים המשפטיים לא יצר קשר של יחסי עובד ומעביד. יח. התובע המחזיק בשעור קטן ביותר של מניות החברה, התנגד להחלטה זו, לאור התנגדות זו ועל פי בקשת יו"ר הישיבה, ועל פי היועץ המשפטי של החברה בדקו מחדש את התייחסותם לתנאי ההעסקה שבין היו"ר לבין החברה והגיעו למסקנה כי גם במקרה זה קיימים יחסי עובד מעביד ולפיכך יש להפריש סכומים מתאימים לצורך פיצויי פיטורים. בהסכמת התובע אושרה קביעה זו. יט. התובע עותר לבית הדין ליתן צו המורה ומחייב את הנתבעות כולן יחד, או כל אחת לחוד לתת לו טופס 161 בגין התקופה מיום 07.11.82 ועד ליום 31.12.93 לרשויות מס הכנסה. לחילופין מבקש התובע ליתן פסק דין הצהרתי לפיו התקימו יחסי עובד מעביד בין הנתבעות לבינו מיום 07.11.82 ועד 31.12.93, ולכן יש חובה על החברות ליתן לו טופס 161 לאור סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים. 3. להלן תמצית טענות הנתבעות: א. ההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעות היתה לכל אורך הדרך התקשרות עיסקית ובשום אופן אין המדובר בהתקשרות אשר בסיסה יחסי עובד מעביד, למעט בתקופה מתאריך 01.01.94 עד תאריך 22.11.94 תקופה אשר בגינה קיבל התובע את כל הסכומים ו/או התנאים להם היה זכאי. ב. מכלול ההסכמים והנסיבות מעידים כי התקשרות בין הנתבעות לתובעים היא התקשרות עיסקית. בשלבים שקדמו לכריתת החוזים הדגיש בפניהן התובע כי אין הוא מעוניין ביצירת יחסי עבודה בינו לבין הנתבעות ולכן נוסחו ההסכמים בבירור תוך שהם מבליטים את אופי היחסים וקובעים במפורש את העדר יחסי עבודה. ג. התשלומים השוטפים בגין שכר עבודה, תשלומים סוציאלים, הוצאות נסיעה וכיוצא בזה, שולמו לתובע על ידי החברה התובעת וזאת על פי התחייבותה. החברה התובעת העמידה לרשות התובע רכב לצורך שירותי הניהול לרבות כל הוצאות החזקת הרכב. כן היתה החברה התובעת אמורה על פי התחייבותה בהסכמים להפריש עבור התובע כספים לקרן הפיצויים וכן לקופת גמל ולקרן השתלמות. ד. הנתבעות טוענות כי יש למחוק את התביעה על הסף, מכיוון שהתובעים חתמו על סעיף ויתור מפורש בהסכם העבודה מיום 23.3.94 ובהסכם הפשרה מיום 23.3.95. ה. עבודתו של התובע הופסקה, לאחר שנתגלעו חילוקי דעות עמוקים בין התובע לבין יו"ר מועצת המנהלים של נתבעות 1, 2, ו- 3 אשר נבעו בעיקר מאי קיום הוראות על ידי התובע שאינן נוגעות כלל לתחום המקצועי. ו. הישיבה מיום 11.9.94 עסקה בפיטורי התובע מעבודתו אצל הנתבעות במשך השנה שבין 1.1.94 - 22.1.94, ובהפסקת עבודתו של תובע בהעברת תפקידו. ז. כתב המינוי עוסק במינוי ועדה שתדון בפרישת התובע בתום העסקתו אצל הנתבעות על פי הסכם עבודה ולפיכך אינו קשור לפרשת התביעה. ח. התנהל משא ומתן ארוך בין הצדדים כאשר הצדדים יוצגו על ידי עורכי דין וקיבלו יעוץ משפטי שוטף, הבינו והסכימו לכל פרט, אשר נוסח בהסכם הפשרה. ט. הסכם הפשרה לא עסק כלל בפיצויי פיטורים כי אם בתשלום כספים לסילוק הסכסוך שבין התובעים לנתבעות וכנגד ויתור על כל דרישות טענות ותביעות מכל סוג שהוא של התובעים כנגד הנתבעות. י. התובעים ו/או מי מהם אינם זכאים לקבל מאת הנתבעות טופס 161 משום שהיחסים ביניהם הינם יחסים עסקיים בלבד. אין כל הצדק הגיוני ו/או חוקי ליתן טופס 161 ליתן לתובע טופס 161 על מנת שיוכל להונות את שלטונות המס ועל מנת שימשיך וינהג בחוסר תום לב מובהק. יא. הנתבעות טוענות כי מעולם לא הכירו ביחסי עובד ומעביד בינם לבין התובע, באשר לתקופה שעד סוף שנת 93. יב. הנתבעות הגישו לבית הדין תביעה שכנגד, שעניינה - השבת הסכומים ששילמו לחברה התובעת במהלך שנות ההתקשרות עימה, כרכיב פיצויי הפיטורים ששולם לה במשך כעשר שנים, כחלק מדמי הניהול ששולמו על ידי הנתבעות, ואשר אותם לא הפרישה התובעת בניגוד להסכם בינה ובין הנתבעות, והסכום ששולם עבור פדיון ימי חופשה. לאחר שמיעת העדויות וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטעוני הצדדים אנו קובעים כדלקמן: 1. תביעתו של התובע אינה מגלה "סכסוך אמיתי" בין שני הצדדים. כל עתירתו של התובע הינה לקבל טופס 161 מהנתבעות, או להצהיר כי היה עובד שכיר שלהם בתקופה שבין 82' - 93', וזאת כדי שהמענק שקיבל מהם יחד עם החברה התובעת, יוכר כפיצויי פיטורין ויהיה פטור ממס הכנסה עד לתקרה מסויימת. למעשה, הסעד הנתבע מבית הדין הוא סעד אקדמי, אשר הנפקות היחידה שלו היא הקטנת המיסוי על כספים שקיבלו התובעים מהנתבעות. 2. התובעים חתמו על כתבי ויתור כנגד הנתבעות: בסוף 93' נחתם הסכם הפסקת עבודה בין החברה התובעת לבין הנתבעות בו הצהירו במפורש, וכן גם התובע עצמו, כי אין ולא יהיו להם טענות ו/או תביעות כלשהן בגין פיצויי פיטורין ו/או תנאים סוציאליים אחרים כנגד הנתבעות. גם בעת סיום העסקתו של התובע אצל הנתבעות, לאחר 11 חודשי עבודה, נחתם הסכם פשרה מיום 23.3.95 בו הצהיר התובע כי הסכום שקיבל הינו לסילוק סופי ומוחלט של תביעות התובעים כנגד הנתבעות. 3. מהי נפקות כתב הויתור? בדב"ע נב/217 - 3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון בישראל בע"מ נ' הבנק הבינלאומי ואח', עבודה ארצי א' (1) 103, נפסק: "המגמה של הפסיקה היתה להרחיב את הנסיבות בהן לא יינתן תוקף לכתב ויתור. מגמה זו מעוגנת באי-שוויון הכוחות בין המעביד לבין העובד. כך, אין נפקות לכתב ויתור שנחתם תחת אילוץ. .. כך אין נפקות משפטית לויתור על זכות באין ידיעה על קיומה של הזכות (דב"ע לא/22 - 3 ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215). כמו כן, ויתור שלא מדעת על קיומה של זכות אינו יכול לעמוד... ועוד, ויתור על זכויות צריך להיות מפורש (דב"ע מו/65 - 3 כהן - מזרחי, פד"ע יז 416)". 4. ועוד נפסק באותו דיון: "על מנת להכריע אם יש נפקות לכתבי הוויתור שנחתמו על ידי מערערים היה על בית הדין לברר אם מתמלאים התנאים הבאים: (1) הזכויות עליהן ויתר היו ידועות לו. תנאי זה מתמלא אם העובד חתם על כתב הוויתור לאחר הגשת כתב התביעה, שכן ידע על קיומה (לטענתו) של עילת התביעה. (2) נמסר למערער לפני חתימתו על כתב הסילוק חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבל ו/או הפוליסות שהועברו לו; (3) כתב הסילוק ברור וחד-משמעי". 5. בעניננו - אין מדובר בתובע שמעמדו חלש, וקיים חשש כי אינו מודע לזכויותיו ואינו מבין על מה הוא חותם. אין גם כל ראיה לאילוץ כלשהו. התובע, הוא מנהל חברות, המודע לכל זכויותיו, לרבות זכויות מכח חוקי המס. כתבי הויתור עליהם חתם, נערכו לאחר מו"מ ממושך בכל אחת מהפעמים, והתובע היה מלווה ביעוץ משפטי. כתבי הויתור היו חד משמעיים ולא הותירו מקום לספק כלשהו. 6. איננו מקבלים את טענת התובע כי נאלץ לחתום על הסכמים אלו עקב לחץ נפשי. התובע לא הוכיח כי בעת חתימת ההסכמים הנ"ל, ובכל פעם שחתם עליהם, היה בלחץ נפשי כלשהו. נסיבות היותו בלחץ בכל פעם שנחתם כתב ויתור לא הוסברו לנו, ולא נתמכו בכל ראיה לרבות ראיות רפואיות. יתר על כן - אילו סבר התובע עצמו כי ההסכמים הושגו תוך אילוץ, לחץ או כפיה, היה עליו לשלוח הודעה לביטולם כנקוב בחוק החוזים. 7. לפחות בעת עריכת הסכם הפשרה היה התובע מיוצג. מחומר הראיות עולה כי חתנו של התובע עו"ד אילן סופר ייצג אותו במשא ומתן מול הנתבעות, בסיומו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה שכחלק ממנו ויתר התובע על כל טענה דרישה ותביעה מכל סוג שהוא ללא יוצא מן הכלל נגד הנתבעות, ובכלל זה טענות בדבר היותו עובד שלהן. 8. ההסכמים הללו נוסחו בבירור, והבליטו את אופי היחסים בין הצדדים תוך קביעה מפורשת של היעדר יחסי עבודה (הסכם מיום 20.12.82 (ס'8) הסכם מיום 29.7.90 סעיף 2(ד)). בהסכמים הללו אף היתה התיחסות לתשלום פיצויי פיטורים לתובע על ידי החברה התובעת, שהתחייבה להפריש לצורך כך מדמי הניהול ששולמו לה על ידי הנתבעות (הסכם 20.12.82 -ס'8). והיתה אף התייחסות לכך שלתובעת ולתובע לא יהיו כל טענות בנוגע לזכאות התובע לפיצויי פיטורים ( ס'6 להסכם הפסקת העבודה ו-ס' 5 להסכם הפשרה). מחומר הראיות עולה כי מתכונת הקשר עם הנתבעות לפיה לא יתקיימו יחסי עובד מעביד בין השנים 82-93, היתה נוחה לתובע מטעמי מס. (ראה תצהיר עדות ראשית - ס' 19 פ' 20.12.98 עמ' 5 ש' 22-26). לפיכך עולה בברור כי התובע היה מודע בעת שחתם על ההסכמים לקיום הזכויות עליהם ויתר ולפיכך יש נפקות לויתורו. 9. זאת ועוד - מקבלים אנו את עדות העדים מטעם הנתבעות אשר העידו על כך שבמרוצת השנים עלה בהזדמנויות שונות ובהקשרים שונים נושא טיב ההתקשרות בין הצדדים, והתובע חזר והדגיש שאינו עובד (פ' - 15.11.99 עמ' 17 ש' 24-27 עמ' 18 ש' 1-2 פ'- 7.7.99 עמ' 9 ש'15 עמ' 10 ש' 1-3). לפיכך - יש נפקות מלאה לכתבי הויתור, ואין התובעים רשאים להגיש תביעות חדשות כנגד הנתבעים. הגשת התביעה דנן, היא בניגוד להתחייבות התובעים בכתבי הויתור. 10. אנו מודעים להלכות הקובעות כי אדם אינו יכול לוותר על סטטוס, והפסיקה הקובעת כי היות אדם עובד הוא "מעין סטטוס". "היותו של אדם עובד הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התאור שניתן לו על ידי הצדדים או אחד מהם, אלא נקבע מבחינה משפטית על פי נסיבות המקרה כהוויתן". (ראה ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי נ' זינגר ואח' פ"ד יח(2) 299: ע"א קונפיטה סבג נ' מ"י ואח' פ"ד כד(2) 70: דב"ע לב/12 - 2 מ"י נ' מרגורי אקר פד"ע ד' 203: דב"ע לב/43 - 3 יגאל הלפרין נ' הדסה פד"ע ד' 281) על כן - נידרש לתביעתו של התובע. 11. לגבי הסטטוס יש לציין כי לחברה התובעת אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעות, ואף לא נזכרה עילת תביעה כזו בכתב התביעה. בכל מקרה לא ניתן לקבוע קיומם של יחסי עובד ומעביד בין חברה אחת לחברה אחרת. 12. חלק מטיעוני התובע מבוסס על כך כי אין כל שינוי בצורת העסקתו בין התקופה בשנת 93' לגביה מודות הנתבעות כי היה עובד שלהם, לבין התקופה שקדמה לה משנת 82'. אנו דוחים טענה זו. מ- 82' עד 93' היה התובע עובד של החברה התובעת, והיא אף שילמה עבורו תשלומים למוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה ודמי הבראה וחופשה. החברה התובעת נתנה לנתבעות שירותי ניהול אשר הסתיימו בסוף שנת 93' על פי הסכם בין הצדדים. מאותו מועד נתן התובע עצמו, שלא באמצעות החברה התובעת שירותי ניהול לנתבעות, ולמעשה שימש כמנהלן. לתובע היה סטטוס אחר מסוף שנת 93' ואילך - הוא הפך להיות בעל תפקיד בנתבעות בעוד שקודם לכן היה בעל תפקיד והבעלים של החברה התובעת. 13. האם התקיימו בין התובע לבין הנתבעות יחסי עובד ומעביד בתקופה שבין 82' ל- 93'? נטל ההוכחה בדבר קיום יחסי עובד ומעביד מוטל על התובע. הפסיקה קובעת כי על הטוען לקיומם של יחסי עובד מעביד מוטל הנטל להוכיח קיומה של התקשרות חוזית בינו לבין הנתבעים שתכליתה שכירת שירותיו כנגד תמורה כספית. עוד נפסק כי המבקש לסתור התנהגות מוסכמת רבת שניים, על פיה היחסים בין הצדדים לא היו יחסי עובד מעביד, עליו נטל הראיה.(ראה דיון שן/147 - 3 מלונות דן בע"מ). כמו כן נפסק כי "לכינויי שנתנו הצדדים להתקשרותם יש משמעות משפטית והיא כי נטל ההוכחה והשכנוע עובר על הצד הטוען שמערכת היחסים שונה מכפי שהוגדרה בהסכם בין הצדדים "(ראה דיון לו/48 - 3 גינזבורג נ' ניסן השקעות וסוכנויות בע"מ פד"ע ח' עמ 151). 14. כתבי הויתור אינם מונעים מהתובע להגיש תביעה לברור מעמדו, ואינם יוצרים מניעות באשר לזכויות הנובעות מקביעת מעמדו. עם זאת יש בעצם החתימה עליהם, כדי להשפיע על בחינת מהימנותו של התובע ועל קביעת החייב בנטל ההוכחה. ידיעת התובע כי נחתמו בינו לבין הנתבעת כתבי הצהרה אלה מעבירה אליו את הנטל להוכיח כי מעמדו היה שונה מזה שהוגדר בהסכם ביניהם. חובת ההוכחה בשאלה זו מוטלת על כתפי התובע. 15. מבחן ההשתלבות - מבחן ההשתלבות עדיין קיים כמבחן העיקרי להכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד מעביד (דב"ע לא/27 - 3 עירית נתניה - בירגר פד"ע ג' 117). מבחן ההשתלבות בא לסווג יחסים בין שניים שלא שנויי במחלוקת כי נקשרו יחסים חוזיים והשנויי במחלוקת הוא אם יחסים חוזיים אלה הם יחסי עובד מעביד או יחסים שבין הזקוק לשירות לבין עובד עצמאי המספק את השרות (דב"ע לד/60 - 3 עזבון בלה ורי נ' "לארווי" בע"מ פד"ע ו 10: דב"ע לו/53 - 3 כלונסאות ביסוס בע"מ נ' יהודה ארגז פד"ע ח 36). שני פנים למבחן ההשתלבות הפן האחד חיובי והפן השני שלילי (דב"ע מה/82 - 3 יצחק הרשליקוביץ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"ע יז/97). הפן החיובי של מבחן ההשתלבות הוא כי "תנאי" להשתלבות במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים או אחד, שניתן להשתלב בו, ושהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חיצוני"(דב"ע מב/123 - 3 תחיה סגל נ' רחל גור פד"ע יד 190: דיני עבודה, גולדברג והאוזמן) 16. מחומר הראיות עולה כי הצדדים לא ראו את התובע כעובד של הנתבעות וכי התובע עצמו לא ראה עצמו כעובד של הנתבעות ,(פ' 15.11.99 עמ' 17 ש' 2-3 7-8 עמ' 19 ש' 6-7 פ' 7.7.99 עמ' 10 ש' 6). התובע שימש כמנכ"ל הנתבעות, ניהול הנתבעות על ידי התובע היה בעיקרו ניהול נכסי הנדל"ן שלהם. התובע הפסיק עבודתו אצל הנתבעות כיוון שהתנגד לצעדים כלכליים שהתכוונו לעשות - מכירת נכס נדל"ן (הבית בשד' רוטשילד בתל אביב). התובע עצמו העיד כי התנגד למכירת הבית הנ"ל, כיוון שרצה לעשות עיסקת קומבינציה וסירב בתוקף להעביר את כספי החברה שנבעו ממכירת בנק הבניה לשוק ניירות הערך. 17. עוד עולה מחומר הראיות כי התובע לא היה כפוף ולא ראה עצמו כפוף לאיש מהנתבעות, לרבות יו"ר הדירקטוריון וההנהלה. (פ' 20.12.98 עמ' 7 ש' 17-20 עמ' 3 ש' 21). התובע היה בא אל הנתבעות בשעות לפי רצונו, ולא דיווח לאיש על נוכחותו או מקומות הימצאו. 18. הפן השלילי של מבחן ההשתלבות - תנאי שני להשתלבות של אדם במפעל הוא שאדם שבו מדובר "אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (דב"ע לא/27 - 3 עירית נתניה נ' דוד בירגר פד"ע ג 177: דב"ע מב/71 - 3 חב' השמירה בע"מ נ' עודד עובדיה פד"ע יד 218). 19. מהעדויות שבפנינו עולה כי התובע היה בעל חברה משלו אשר הוקמה בשנת 1974 ואשר נתנה שירותי ניהול קודם לכן לגופים אחרים,(פ' 20.12.98 עמ' 3 ש' 10-13), החברה נתנה שירותי ניהול לנתבעות, בין השנים 1982-1993 בבעלות החברה רכוש אותו ניהלה. כמו כן העסיקה החברה עובדים שהיו קרובי משפחה ( פ' 20.12.98 עמ' 5 ש' 21-20). התובע לא קיבל שכר או תשלום כלשהוא מהנתבעות , אלא - החברה התובעת שבבעלותו, היא שקיבלה דמי ניהול כפי שנקבע והוסכם עמה, והיא היתה אמורה לנכות ולשלם מס הכנסה ביטוח לאומי ומס ערך מוסף. לתובע היה נוח להיות בעל חברה עצמאית הנותנת שירותי ניהול, ולהנות מהיתרונות שמעניקה לו עובדה זו בתחום המיסוי. 20. גם ההסכמים שנחתמו בין הצדדים נתנו ביטוי לכך שהצדדים עצמם לא ראו את התובע כ"עובד" של הנתבעות במהלך כל השנים, וכאשר רצו הצדדים בסוף 93' כי התובע עצמו יועסק כעובד הנתבעות, ערכו במפורש הסכמים נפרדים: הסכם הפסקת עבודה עם החברה התובעת, והסכם עבודה עם התובע. 21. מבחן ההשתלבות הוא מבחן מרכזי לקביעת קיומם של יחסי עבודה. מבחן זה אינו מבחן בלעדי, והפסיקה קבעה את "המבחן המעורב" אשר המרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל". הנטייה הקיימת היום בפסיקה היא שיותר ויותר נעזרים ב"מבחן מעורב". הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא "עובד" אם לאו. לצורך זאת יש לפנות לסממנים ועובדות נוספים כגון: אופיו האישי של העיסוק; הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה לפטרו; מיהו המספק את כלי העבודה; צורת ניכוי מס הכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. כל הנתונים האלה נלקחים בחשבון, בית המשפט נותן להם משקל יחסי ומאזן ביניהם. אינדיקציות שונות עשויות להצביע בכיוון מסקנות שונות, אך התוצאה הסופית מהווה שיקלול של מלוא האינדיקציות . זאת אפשר לעשות אם בוחנים את התכלית אשר לשמה נערכת הבחינה. (ראה בג"צ 5168/93, שמואל מור נגד בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם). 22. התובע היה איפוא בעל עסק משלו, והעסיק עובדים בחברה ששייכת לו לצורך עבודה עבור הנתבעות. עסק זה נוהל על ידי התובע תוך חישובי רווח והפסד, ומיצוי כל זכויות המס האפשריות והמיטיבות עם העסק ועם התובע עצמו. לפיכך - אנו קובעים כי לא נתקיימו בין התובע לבין הנתבעות יחסי עובד מעביד בתקופה שמשנת 82' ועד סוף 93'. 23. אנו סבורים כי בהגשת תביעה זו נהג התובע שלא בתום לב. בפסק דין בעניין "בוכריס" (דב"ע נה/145 - 3 מדינת ישראל משרד השיכון נ' יעקב בוכריס) נקבע כי -" עשויים להיות מקרים בודדים, ולו נדירים ביותר בהם ברי לחלוטין, כי המועסק היה מודע להסכם שעשה והעדיף אותו על פני חוזה עבודה, וויתר במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות. מקרים כאלה עשויים להביא לכך שכאשר יבקש עם ניתוק היחסים, להסתמך על היותו בסטטוס של עובד וזאת בחוסר תום לב משווע, יגבר חוסר תום ליבו של העובד על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס, הנובעת ממנה". 24. במקרה זה אין מדובר בעובד חלש, אשר אינו מודע למעשיו ויש לבחון בקפידה את התנהגות הצדדים כדי להגן עליו. התובע ניהל חברה משלו, בעלת נכסים רבים ורכוש, היה בקיא בעניני מיסוי וניהל את עניניו לפיהם. בשלב מאוחר של הדיון הודיע התובע כי נערך הסכם בינו לבין פקיד השומה גוש דן לפיו "אם יקבע בית הדין הנכבד, לאחר שקלה וטריה כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד, כי אז הסכום הנקוב בהסכם יוכר כפיצויי פיטורין". ב"כ התובעים הודיע כי בעקבות הסכם זה התייתרה הבקשה לטופס 161, והדיון בתביעה העיקרית של התובע נותר בשאלת קיום יחסי עובד ומעביד. 25. התובע ידע, כי חתם על כתבי ויתור המונעים הגשת תביעות נוספות. כמו כן ידע התובע בפירוש, כי במהלך כל התקופה הרלבנטית, לא סברו שני הצדדים כי הוא עובד הנתבעות. התובע אף לא העלה זאת, כל עוד היה הדבר נוח מטעמי מיסוי. אין התובע מבקש הגנת חוקי מגן כלשהם, הסכמים קיבוציים וכיוצא בזה נורמות אחרות הבאות להגן על העובד, אלא - קביעה לצורך הקטנת המס שיחול על מענק הפרישה שקיבלו התובעים מהנתבעות. הנתבעות טענו ובצדק, כי קביעה בדיעבד של קיום יחסי עבודה בין התובע לנתבעות מאז 82', עלולה להטיל עליהן חובת תשלום מיסים נוספים, שהנתבעות לא צפו אותם בשל הסכמת הצדדים כי אין התובע עובד הנתבעות. 26. תביעתו של התובע היא איפוא לסעד הצהרתי גרידא, אשר לו השלכה רק לענין גובה המס שיצטרך לשלם התובע על סכום הכסף שקיבל מהנתבעות. כבר נפסק רבות כי בית הדין לא יתן סעד הצהרתי גרידא אם אין סעד ממשי בצידו. נושא המיסוי הוא ביחסים שבין פקיד השומה לתובע. 27. דוקא העובדה כי התובע מבקש פסק דין הצהרתי כ"עובד" רק לצורך מס בלבד מביאה אותנו למסקנה כי התובע עצמו קבע את מהות הכספים שקיבל: התובע מוכן לכנות את אותם כספים בכל שם שהוא, ובלבד שיהיו פטורים ממס או ישאו את המס הנמוך ביותר. 28. לאחר שקילת כל הגורמים והנסיבות אשר מנינו לעיל , אנו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו להוכיח כי היה עובד של הנתבעות בתקופה שבין 82' ו- 31.12.93. לפיכך אני קובעת כי לא היו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעות לבין התובע בתקופה הנ"ל. דין התביעה - להדחות. לאור קביעתנו הנ"ל - נדחית התביעה שכנגד. התובעים ישלמו לנתבעות סך של 10,000 ש"ח + מע"מ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מסמכיםטופס 161