בגדרו של ההליך העיקרי ולאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, הגיש הנתבע בקשה זו למחיקת סעיפים מסוימים מתצהיר עדותו הראשית של התובע. כללי: בעלי הדין: 1. המבקש כאן והנתבע בהליך העיקרי הוא עורך דין במקצועו (להלן: "המבקש"). 2. המשיב כאן והתובע בהליך העיקרי הוא לקוחו לשעבר של המבקש (להלן: "המשיב"). ההליך העיקרי: 3. ביום 28.4.2008 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש בגין עילות שונות על סך 500,000 ₪ (הסכום הועמד לצורכי אגרה); בין השאר, נטען לרשלנות מקצועית של המבקש בניהול ענייניו של המשיב (להלן: "התביעה"). 4. במסגרת בירור התביעה, הגיש המשיב תצהירי עדות ראשית מטעמו ביום 13.2.2012, ביניהם תצהיר המשיב עצמו (להלן: "התצהיר"). בקשת המבקש: 5. ביום 26.8.2013 הגיש המבקש בקשה דנן. בבקשה זו, עתר המבקש למחיקת סעיפים 12, 28, 30, 37, 38, 48, 49, 54, 62, 74 ו-92 מהתצהיר. את בקשתו ביסס המבקש על שלושה טעמים עיקריים הרלבנטיים לענייננו: המשיב לא צירף תימוכין להוכחת טענותיו; המשיב העיד עדות מפי השמועה ואף טען טענות משפטיות, בניגוד להוראת תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"); המשיב הרחיב את חזית המחלוקת שלא כדין, בין אם על ידי תיקון שיעור דמי הנזק, המצוין בכתב התביעה, ובין אם על ידי העלאת טענה חדשה ללא תימוכין. 6. מנגד, המשיב טען שיש לדחות את הבקשה דנן ביחס לכלל הסעיפים, מלבד סעיף 92 לתצהיר, ואלו עיקרי טענותיו הרלבנטיות לענייננו כדלקמן: לא מדובר בהרחבת חזית מכיוון שמדובר בפירוט עובדתי הנוסף לנטען בכתב התביעה; מאחר שההליך העיקרי עוסק בתביעת רשלנות מקצועית של עו"ד, הטענות המשפטיות והעובדתיות כרוכות זו בזו, ללא יכולת הפרדה ביניהן; כשלדעתו אין במלים "על פי עצה משפטית שקיבלתי" בסעיפים האמורים, כדי לפגום בהיות טענות מסוימות טענות עובדתיות בלבד; לעניין תיקון שיעור דמי הנזק, סבר המשיב שהתיקון נעשה כדין. התיקון האמור תואם להחלטת בית המשפט מיום 17.6.2010 והדיון אחריה. לשיטתו, בהחלטה זו, בית המשפט קיבל חלקית את בקשת המבקש לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, כך שהתאפשר למשיב לתקן את כתב תביעתו לעילות התביעה אשר לא התיישנו. לפיכך, שיעור דמי הנזק בתצהיר כדין. יתרה מזו, שיעור דמי הנזק הופחת, לכן אין למבקש על מה להלין. 7. בתשובתו לתגובת המשיב, ביחס לטענה - כי נוכח טיב התביעה לא מן הנמנע להפריד בין טענות משפטיות ועובדתיות - המבקש סמך את ידיו על הוראת תקנה 521 לתקנות, המאפשרת בגדר עריכת תצהיר, העלאת טענות עובדתיות בלבד; ביחס לטענה - כי תיקון שיעור דמי הנזק נעשה בהתאם להחלטת בית המשפט - טען המבקש כי בדיון מיום 19.7.2011 לאחר ההחלטה האמורה, חזר בו המשיב מרצונו לתקן את כתב התביעה, ולפיכך מנוע מלעשות כן בתצהיר. דיון ומסקנות: תקנה 521 ועדות מפי השמועה: המסגרת הנורמטיבית: 8. סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי תצהיר בכתב הוא ראיה כשרה, שעה שמותר על פי דין לערוך אותו: "15. (א) מקום שמותר לאדם על פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן-צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן. " 9. בהליך אזרחי עדות כתובה זו - התצהיר בכתב - באה במקום חקירה ראשית: "169. (א) ... (ב) תצהירו של עד שהוגש לבית המשפט יבוא במקום חקירה ראשית, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להחליט שהעד יעיד בחקירה ראשית גם בעל פה בנושאים שיקבע בית המשפט." 10. אופן עריכת תצהיר בכתב קבוע בתקנה 521 לתקנות: "521. תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון, מחולק לסעיפים ומכיל רק עובדות שהמצהיר יכול להוכיחן מתוך ידיעתו הוא, אלא שבבקשות ביניים רשאי הוא להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין את הנימוקים לכך. " על כן, אין אפשרות להכשיר תצהיר בכתב כראיה כשרה, כאשר מלכתחילה הוא לא עומד בתנאי הדין, ובפרט דיני הראיות. 11. מקור הכלל האוסר על עדות מפי השמועה איננו פקודת הראיות אלא הלכה הפסוקה במרוצת השנים ההלכה הפסוקה אימצה בהדרגה את הכלל האמור וחריגיו מהמשפט המקובל (ע"פ 150/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלד (פורסם בדינים ועוד, 1.8.1952); יעקב קדמי על הראיות חלק שני פרק 6, סימן ראשון, והאסמכתאות המובאות שם (2009); גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך ב, עמודים 566-565 והאסמכתאות המובאות שם (2013). יצוין כי אומנם אין התייחסות מפורשת לכלל בפקודת הראיות, אם כי יש שם התייחסות מפורשת לחריגים מסוימים של הכלל (ראו סימן ב' לפקודת הראיות). רציונל הכלל הוא שעדות מפי השמועה ראייה איננה הראיה הטובה ביותר, וכן היעדר יכולתו של עד - המעיד על דברים ועניינים שלא תפס בחושיו - לערוב לאמינות תוכן הדברים. כך מתאיינת חקירתו הנגדית ונמען חקר האמת המשפטית (קדמי על הראיות, שם; הלוי תורת דיני הראיות, שם בעמודים 573-567). מהכלל אל הפרט: תקנה 521: 12. מקובלת עלי הטענה שאין צורך לצרף תימוכין לעובדות הכלולות בתצהיר, משום שהתצהיר עצמו מהווה עדות. אולם - וזה העיקר - היעדר תימוכין אפשרי רק כאשר יכול העד המצהיר להוכיח את תוכן הדברים מידיעתו האישית, ואין הוא זקוק לסיוע ראייתי חיצוני. הטענה שיש למחוק סעיפים בתצהיר על בסיס היעדר תימוכין נטענה ביחס לכל הסעיפים מלבד סעיף 30, אך נטענה על דרך הסתם ומבלי להצביע על טעם מיוחד לצורך בתימוכין. לפיכך, דין הטענה בהתבסס על נימוק זה להידחות. היוצא מכך, סעיפים 37 ו-38, אשר התבקשה כנגדם מחיקה מהטעם הנ"ל בלבד, נותרים על כנם. 13. הטענות בסעיפים 28, 48, 49, 54, 62 ו-92 הן טענות מפי השמועה כעדות סברה. המלים - "על פי עצה משפטית שקיבלתי" - מופיעות באופן מהותי בראשית הסעיפים, כשהמשפטים הבאים בהמשך מהווים ביסוס לרישא. כלומר, נוצר קשר לוגי לשוני בין המשפט הראשון לבין המשפטים הבאים, כך שהמשפטים הבאים ממחישים את הקביעה שבמשפט הראשון. משעה שהתובע איננו עורך דין במקצועו, לא מתקיים החריג לכלל איסור עדות מפי השמועה, בדמות ההיתר לעדות סברה על עניין שבמומחיות (תקנה 129 לתקנות). אי לכך, כלל הסעיפים האמורים מהווים טענה משפטית ועדות סברה גם יחד, ודינם להימחק מהתצהיר. 14. לא מקובלת עליי טענת ב"כ המשיב כי לאור טיב עילת התביעה - תביעת רשלנות מקצועית - לא מן הנמנע להפריד בין טענות עובדתיות ומשפטיות הכרוכות יחד. כאמור תקנה 521 קובעת במפורש - ללא התרת ספק בעניין - כי תצהיר יכלול טענות עובדתיות בלבד. שכן זוהי מלכתחילה תכלית התצהיר - עדות בכתב. ואין זה מעלה או מוריד מהי עילת התביעה. שהרי לכל תביעה, תהיה עילתה אשר תהיה, יש מטבע הדברים פן משפטי. לפיכך, אם נקבל את שיטת ב"כ המשיב, ייווצר מצב דברים בו תתרוקן מתוכן תקנה 521 לתקנות, וכל תצהיר יכיל בערבוביה עובדתות וטענות משפטיות, רק מאחר שקיים היבט משפטי לתביעה. לא זו בלבד, אלא דווקא ציוויו של המחוקק כי תוכנן של עדויות יהיה עובדתי בלבד, מייעל הדיון ומבהיר שאלת קיום עילת התביעה והשלכותיה ביתר קלות. רצה המשיב להוכיח עניין שבמומחיות משפטית, נתונה בידו הרשות בדין להפנות לאסמכתאות משפטיות בכתב טענותיו. המחוקק פטר אותו בעניין זה מהגשת חוות דעת מומחה, כבשאר העניינים המקצועיים השנויים במחלוקת, כאשר הציב את הדין בחזקת "מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה", כלשון סעיף 57ב לפקודת הראיות. משלא עשה כן, אין למשיב אלא להלין על עצמו. 15. המלים "על פי עצה משפטית שקיבלתי" - מופיעות רק בסוף סעיף 74 במשפט האחרון. כלל הסעיף זולת המשפט האחרון מתאר מצב דברים עובדתי העומד כשלעצמו, כאשר המשפט האחרון מהווה מסקנה משפטית הנובעת מהאמור. כלומר, עד המשפט האחרון מהווה כלל הסעיף על כל משפטיו עדות שבעובדה מותרת. כאשר המשפט האחרון עומד בנפרד כעדות סברה. על כן, יש למחוק אך ורק את המשפט האחרון של סעיף זה. שינוי חזית: המסגרת הנורמטיבית: 16. שינוי חזית, ובכלל זה הרחבת חזית (להלן: "שינוי חזית"), הוא מצב דברים בו בעל דין משנה (או מוסיף) מחלוקות, הן עובדתיות הן משפטיות, בשלב מאוחר יותר של ההליך המשפטי כנגד סך המחלוקות שנקבעו זה מכבר על ידי בעלי הדין בשלב הגשת כתבי הטענות העיקריים, כלומר כתב התביעה וכתב ההגנה (וראו לעניין זה תקנה 64 לתקנות). תקנה זו אוסרת על תובע להוסיף בכתב תשובתו נימוק תביעה חדש או טענות עובדתיות שאינן תואמות את הגרסה העובדתית שנקבעה על ידו בכתב התביעה). 17. האחריות לגדור את סלע המחלוקת ולגבשו רובצת לפתחם של בעלי הדין, עוד בשלב הראשוני של הגשת כתבי טענות עיקריים. ומשעה שנעשה הדבר, לא רשאי בעל דין ביוזמתו להוסיף או לשנות טענה עובדתית או משפטית בשלב מאוחר יותר, ודינה של טענה כזו להידחות. זאת, מהטעם הפשוט שבשינוי החזית נגרם עיוות דין לבעל הדין שכנגד, אשר מכלכל את צעדיו בהתאם לסך המחלוקות הקבועות בכתבי הטענות העיקריים (ע"א 9125/05 א. אדמוב בע"מ נ' מנג'ד פסקה 12 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל והאסמכתאות המובאות שם (פורסם בדינים ועוד, 25.10.2007) (להלן: "עניין אדמוב")). אף על פי כן, קיימים שלושה מצבים בהם יתאפשר שינוי חזית: הראשון, תיקון כתב טענות ברשות בית המשפט; השני, הסכמת בעל הדין שכנגד במפורש או במשתמע לשינוי החזית (עניין אדמוב, שם); השלישי, כאשר נוכח בית המשפט כי שינוי החזית בפועל לא פוגע מהותית בצד השני, כך למשל כאשר נטענת טענה משפטית אחרת, הנובעת מהתשתית העובדתית והמשפטית הגלויה זה מכבר לעיני בית המשפט והצדדים (עניין אדמוב, שם בפסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם ובפסקה ב' להערותיו של כבוד השופט רובינשטיין והאסמכתאות המובאות שם. בעניין אדמוב בית המשפט הכשיר שינוי חזית על בסיס הטעם השלישי, מאחר ששינוי החזית היה למעשה פרשנות משפטית חדשה לעובדה קיימת, כחלק ממכלול המחלוקות של שתי תובענות שאוחדו להן יחדיו). מהכלל אל הפרט 18. סעיף 12 לתצהיר מהווה הרחבת חזית, שכן מדובר בהוספת טענה עובדתית חדשה למכלול העובדות של פרשה מסוימת בכתב התביעה. בכתב התביעה נטען כי המבקש נמנע מלייעץ למשיב עצה משפטית מסוימת, שהיה בה כדי להיטיב עם המשיב (סעיף 29 לכתב התביעה). בתצהיר התווספה טענה עובדתית חדשה לעניין זה, בה נטען כי המבקש גם הסתיר מהמשיב עובדה פלונית, שהיה בה כדי להיטיב עם המשיב. כל זאת, כדי לבסס כאמור עילת תביעה נגד המבקש. בחינה מהותית של הוספת העובדה האמורה מצביעה על גרימת עיוות דין למבקש: אם יתקבל שינוי החזית, יאלץ המבקש להתגונן נגד טענה עובדתית חדשה, שהיא כשלעצמה יכולה להוות בסיס לעילת תביעה. לפיכך, דין סעיף 12 להימחק. 19. סעיף 30 לתצהיר לא מהווה שינוי או הרחבת חזית. אומנם קיים פער בין שיעור דמי הנזק בכתב התביעה לראש נזק פלוני - 811,692 ₪ - לבין שיעור דמי הנזק בתצהיר לאותו ראש נזק - 788,000 ₪. הקטנת גובה הנזק אינה מהווה שינוי חזית, שכן אינה משנה לרעה את מצבו של המבקש, אלא מיטיבה עמו. 20. זאת ועוד, לפי הדין, שיעור דמי הנזק תמיד ייראה כמוכחש ושנוי במחלוקת, גם אם נמנע הנתבע או הנתבע שכנגד להתייחס לכך (תקנה 84 לתקנות). לא למותר לציין בהקשר זה כי שיעור דמי הנזק או הסעד הכספי המחייב הוא זה המצוין בכתב התביעה (תקנות 9(7), 9(9), 14 ו-16 לתקנות). זאת, ככל שניתן בידי התובע לאמוד את הסכום המבוקש (תקנות 16(ב) ו-16(ג) לתקנות). לפיכך, משעה שלא ביקש התובע את תיקון כתב תביעתו, ממילא אין משמעות לשינוי שיעור דמי הנזק בתצהיר. 21. לאור האמור לעיל, דין הבקשה לעניין סעיף 30 להידחות. סוף דבר: אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה הגדול, הכול כאמור לעיל. המשיב ישלם למבקש כדלקמן: את הוצאות הבקשה בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל. מסמכיםתצהירים