1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, אשר חייב את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה. 2. הודעת הערעור המקורית בתיק זה, הוגשה על-ידי פרקליט אחר, שלא ייצג את המערערת בבית-הדין האזורי. עוד בטרם נשמע הערעור, הוגשה בקשה לתיקון הודעת הערעור, על-ידי פרקליט אחר, שלישי במספר; התיקון הותר והערעור התנהל על-פי כתב הערעור המתוקן. 3. חלק ניכר מטענות המערערת, לא בא זכרן בבית-הדין האזורי, הן בכתב ההגנה והן בסיכומים. מטעם זה, מתנגד בא-כוח המשיב להעלאתן בפנינו וטענתו היא, כי המערערת שהיתה מיוצגת בבית-הדין דלמטה, בחרה בקו הגנה מסוים, ואין היא יכולה לשנותו משלא הצליחה בדרך שבה הלכה. בא-כוח המערערת טוען, כי אף שטענות אלו לא הועלו בבית-הדין קמא, הרי שתשתיתן העובדתית מצויה בתיק, ורשאית היא להעלות בערעור כל טענה משפטית חדשה. בית-דין זה נוהג בגישה מקילה, ומאפשר להעלות בערעור טענות משפטיות חדשות המבוססות על חומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית (דב"ע מז/3-4 [1], בע' 55). בעשותו כן, מודע בית-הדין לכך כי בבית-המשפט העליון נחלקו הדעות בסוגיה. י' זוסמן בספרו [9] (סדרי הדין האזרחי, בע' 772) קובע על סמך מספר פסקי-דין, כי "בית המשפט לערעורים לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בערכאה ראשונה"; אולם באחרונה (תוך הסתמכות על פסקי-דין קודמים), קבע בית-המשפט העליון כי "...מקום בו מדובר על העלאתה של טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית-המשפט ובפני הצד שכנגד - הרי אין לנעול את הדלת בפניה..." (ע"א 742/88 [2], בע' 598; וכן ע"א 442/85 [3], בע' 685). זאת ועוד, בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 (להלן - תקנות בית-הדין לעבודה), אין התייחסות לענייננו - שעה שמתקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ניתן אולי ללמוד כי אין להיזקק לטיעונים חדשים בערעור. שני אלה - העדר התייחסות לעניין בתקנות בית-הדין לעבודה, והעובדה שבית-המשפט העליון, מצא דרך לפרש התקנה הכללית כך שתאופשר השמעתן של טענות משפטיות חדשות בערעור - הם המובילים אותנו לדרך המקילה והליבראלית בכל הנוגע לטענות חדשות בערעור. העלאת טענות חדשות בערעור תשקול לעניין ההוצאות. 4. משהגענו למסקנה דלעיל, מצטמצמות הנקודות שבהן עלינו להכריע בערעור זה, ונדון בהן כסדרן. 5. המשיב הועסק כנהג בחברות שונות אשר כונו "קבוצת גניש", ואשר האחרונה שבהן היתה, לכל הדעות, המערערת. במשך תקופת עבודתו, הופרשו בגין המשיב, תשלומים לקרן הביטוח לפועלי הבניין (להלן - הקרן). טענת המערערת היא, כי משחל הסכם העבודה בענף הבניין על המערערת, קודמותיה ועובדיהן, ומשהופרשו על-ידי המערערת וקודמותיה תשלומים לקרן בגין המשיב, אין הוא זכאי כלל לפיצויי פיטורים וזאת כמצוות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), וההוראות המתאימות בהסכמי העבודה הקיבוציים הכלליים בענף הבניין, שניתן עליהן צו הרחבה. המשיב, אינו כופר בכך שהופרשו תשלומים שונים לקרן, אך לגרסתו אין הם באים במקום פיצויי פיטורים אלא על חשבון פיצויי פיטורים. כמו כן טוען הוא לא הוכח שהתשלומים הופרשו משך כל התקופה, ואם הופרשו, לא הוכח כי שולמו בגין מלוא שכרו. המשיב מסכים כי מן הראוי להפחית מפיצויי הפיטורים, אותו סכום שקיבל מהקרן על חשבון פיצויי פיטורים. 6. צווי הרחבה שמוציא שר העבודה והרווחה מכוח סעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, הם בחינת "ידיעת דיינים" בכל בית-משפט, מאחר שהם מתפרסמים ברשומות (ילקוט הפרסומים); בוודאי ובוודאי שהם בחינת "ידיעת דיינים" בבתי-הדין לעבודה. גם ההסכמים הקיבוציים הכלליים המורחבים על-ידי אותם צווים הם בבחינת ידיעת דיינים, מבלי שיוכחו או יוגשו לבית הדין (דב"ע מט/16 - 3 [4]). על בית-הדין לעבודה להסתמך על צווים אלה ולפסוק לאורם, אף שעה שצדדים להתדיינות מתעלמים מהם ביודעין או מתוך בורות. בסוגיה זו נאמר: "המיוחד שבבית-הדין לעבודה - יעודו לתרום למתן נפקות מירבית ליחסי עבורה קיבוציים, הקובעים נורמות בדומה לחוקים, ולא בדומה לחוזים אינדיבידואליים - מצדיק לסטות, במקרים הראויים, מהשיטה האדברסארית, כך שלא יפסקו בעניין תוך התעלמות מהסכם קיבוצי, רק משום שהצדדים התעלמו ממנו או שלא נתנו את דעתם לו. משילך בית-הדין לעבודה בדרך אחרת, יתן ידו, בעקיפין, להרקת הסכמים קיבוציים ונורמות מחייבות שנקבעו בהסכמים אלה מתוכנם, והרי לא לכך הוקמו בתי-הדין לעבודה" (דב"ע לב/2 - 3 [5], בע' 48-9). 7. להבהרת התמונה נביא כלשונו את סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים: "14. תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד במידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר". לא נותר לנו אלא לבדוק, האם ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הבניה, שהוראותיהם הורחבו, עונים על דרישת הסעיף, כך שעצם התשלומים לקרן, באים במקום פיצויי פיטורים ואין על המעביד להוסיף ולשלם עליהם דבר. עיון בצווי ההרחבה, מביא למסקנה החד-משמעית כי אכן יש בהם כל אשר סעיף 14 האמור מחייב, ולכן התשלומים לקרן אמנם באים במקום פיצויי פיטורים, לגבי כל קבוצות העובדים בענף הבניין. בהסתמך על סעיף 4 לצו ההרחבה שפורסם בי"פ 1117 (תשכ"א) בע' 105; סעיף 8 לפרק ד' ופרק ו' לצו ההרחבה שפורסם בי"פ 1523 (תשכ"ט) בע' 1356 - נפסק כי: "עינינו הרואות, צווי הרחבה מחילים את הוראות ההסכמים הקיבוציים בענף הבניין על הצדדים להסכם זה, וההסכמים הקיבוציים, כפי שצויין לעיל קובעים מפורשות שהפרשות המעביד בגין עובדיו, יהא מעמדם אשר יהא - עובדים בשכר יומי, שבר קבלני שכר חודשי ומנהלי עבודה, באות במקום פיצויי פיטורים לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים" (דב"ע נא/3-59 איתן ציאדה - סולל בונה בע"מ לא פורסם). 8. לאור קביעתנו האמורה, נותרו שתי שאלות: האחת - האם הוכחה רציפות עבודתו של המשיב "במקום עבודה אחד או אצל מעביד אחד" (בלשון סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים); השניה - האם התשלומים לקרן היו ממלוא שכרו של העובד. לשאלה הראשונה - רציפות העבודה: בסוגיה זו, שהיתה אחת המחלוקות העיקרית בדיון בבית-הדין האזורי נקבעה קביעה עובדתית המבוססת על חומר הראיות, על-פיה אכן כך הווה, ויש לראות את המערערת, שפיטרה את המשיב, כחבה כלפיו בפיצויי פיטורים החל משנת 1971. המערערת תקפה ממצאים אלה, וטענה כי לא היה בפני בית-הדין האזורי די חומר ראיות כדי להגיע לאותה מסקנה; אולם עיון בחומר הראיות, מעלה כי רשאי היה בית-הדין האזורי לפסוק על-פיו כפי שפסק, ולא נתערב בהכרעתו זו, 9. לשאלה השניה - אף כי פטור המעביד מתשלום פיצויי פיטורים אם הופרשו תשלומים לקרן, חייב הוא עדיין בפיצויי פיטורים עבור אותו חלק מהשכר בגינו לא הופרשו התשלומים; הדברים אמורים לגבי רכיבים, שהמעביד סבר בטעות או שלא בטעות, כי אינם -שכר עבודה" החייב בהפרשות לקרן או בפיצויי פיטורים. רק על אותו חלק מהשבר, אם יש בזה, חובה על המעביד האחרון לשלם פיצויי פיטורים, בגין כל תקופת עבודתו של העובד באותו מקום עבודה או אצל אותו מעביד (ראה דב"ע מו/24 - 3 יוסף ראובן נ' סולל בונה בע"מ, לא פורסם - עתירה לבג"צ נדחתה; בג"צ 513/87 [6]; וראה גם בג"צ 439/82 [7]; דב"ע מו/84 - 3 [8]). 10. בסוגיה אחרונה זו, שיעור השכר ממנו הופרשו תשלומים לקרן לא דן בית-הדין האזורי, שכן תשומת לבו לא הוסבה לזיקת הגומלין בין ההפרשות לקרן לבין חובת תשלום פיצויי הפיטורים (זיקה העולה ישירות מסעיף 14 לחוק ומצווי ההרחבה) - והוא לא העלה עניין זה מיוזמתו. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי על מנת שישמע ראיות בנושא זה, ככל אשר יעלו הצדדים, ויתן פסק-דין משלים. במהלך ההתדיינות, שילמה המערערת למשיב סכום כסף שנוכה מהחיוב שחויבה על-ידי בית-הדין האזורי; בית-הדין האזורי בפסק-דינו המשלים, יתייחס אף לאותו סכום. מאחר שאב-בית-הדין בהליך זה פרש לגמלאות, יקבע השופט הראשי של בית-הדין האזורי או סגניתו את המותב שישב בדין - וסביר להניח כי התיק ייקבע לשמיעה בהקדם, בהתחשב במועד הגשת התביעה. 11. אף כי המערערת זכתה בערעורה, אנו מחייבים אותה בהוצאות בערכאה הדיונית ובדיון בפנינו, מאחר שלא העלתה את טענותיה המשפטיות הנכונות במועד הראוי לכך. המערערת תשלם איפא למשיב הוצאות בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ בלי קשר לתוצאות הדיון בסוגיה שהוחזרה לבית-הדין האזורי, ואשר בה יפסוק בית-הדין האזורי הוצאות, בהתאם לתוצאה. ערעור