בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) בה"פ 7156/08 ובה"פ 7173/08 מיום 30.5.2011 לפיו נדחתה בקשה מטעם המבקשים לביטול פסק בוררות והתקבלה בקשת המשיבים לאשרו. העובדות על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי א. בין הצדדים נכרת הסכם לפיו ימכרו המבקשים למשיבים דירה. במועד חתימת ההסכם ניתן גם כתב ערבות על ידי שני ערבים, בו התחייבו כי המבקשים יעבירו את הזכויות בדירה עד למועד מסויים. בעקבות אי העברת החזקה בדירה למשיבים, התגלע בין הצדדים סכסוך, אשר בהתאם לתניית הבוררות בהסכם התברר לפני רב פלוני. ב. בישיבת הבוררות הראשונה טענו המבקשים כי אינם מוכנים להתדיין לפני הבורר, והוא הודיע כי ככל שהצדדים יגיעו להסכמה באשר למינוי בורר אחר יסכים לכך, אך בהעדר הסכמה כאמור תתקיים הבוררות בפניו כפי שנקבע מראש. בישיבת הבוררות השניה התייצב המבקש 1 והוא מיוצג, טען כי אינו מוכן להתדיין לפני הבורר, וביקש כי זה יפסול עצמו. הבורר דחה את הבקשה וקבע ישיבת בוררות נוספת. לאחר מכן שלח בא כוח המבקשים מכתב אל הבורר, בו הודיע כי המבקשים מסרבים לקחת חלק בבוררות, משום שלטענתם אביו של המשיב 1 "שיחד" את הבורר מיד לאחר עריכת ההסכם. ג. ביום 8.2.2008 ניתן פסק הבוררות, אשר עיקרו קביעה כי ההסכם שנערך בין הצדדים מחייב, וכי על המבקשים למלא את חלקם על מנת להשלים את הליך מכירת הדירה. בנוסף, צוין במסגרת פסק הבוררות כי הבורר הציע לצדדים להתדיין לפני בורר אחר, אך מאחר שלא הגיעו להסכמה בעניין לא יכול היה - מדין תורה - להסתלק מקיום הבוררות. ד. המשיבים הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות, ואילו המבקשים עתרו לביטולו. תחילה דחה בית המשפט המחוזי על הסף את הבקשה לביטול פסק הבוררות, אך בפסק דינו של בית משפט זה מיום 26.10.2010 בוטלה החלטה זו ונקבע כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שידון בטענות הצדדים בנוגע לפסק הבוררות שניתן - לגופן (רע"א 5617/09). לאחר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי הגישו המבקשים תגובה לבקשה לאישור פסק בוררות, ועליה הגיבו המשיבים, והתקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי בלא שנחקרו המצהירים מטעם הצדדים. טענות הצדדים לפני בית המשפט המחוזי ופסק דינו ה. בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים כי המשיבים שילמו שוחד לבורר; המבקש 1 הצהיר כי ראה את הורי המשיבים נותנים לבורר כסף לאחר חתימת ההסכם. עוד נטען כי בית דין צדק (להלן בד"ץ) של העדה החרדית הורה לבטל את פסק הבוררות, וחייב את הצדדים לפנות לבוררות זבל"א. כן נטען כי ההסכם המקורי אינו חוקי, ועל כן יש לבטל את פסק הבוררות שנתן לו תוקף. בתגובתם שהוגשה לאחר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי הוסיפו המבקשים וטענו, כי פסק הבוררות מהוה החלטת ביניים ולא פסק דין, ועל כן לא ניתן לאשרו; כי עם פנייתם של המשיבים לבד"ץ פגה סמכות הבורר; כי לא התקיימו הליכי בוררות לפני הבורר; וכי לא היה הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים. ו. כאמור, בית המשפט המחוזי - בפסק דין מפורט ומנומק - דחה את טענות המבקשים; בין היתר קבע, כי המבקשים העלו טענות חדשות לאחר החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי מבלי שקיבלו היתר לכך, ודי בזאת לדחות טענות אלה. ואולם, בית המשפט המחוזי דן אף בטענות הללו - ולא נעתר להן. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת המבקשים בדבר מתן שוחד לבורר. לעניין זה נקבע כי גרסתו של המשיב 1, לפיה הסכום שהמבקש הבחין כי ניתן לבורר שולם לו כשכר טרחה בהתאם לחלקו על פי ההסכם, לא הופרכה, וכי המבקשים נמנעו מחקירת המשיב 1. אציין, כי בתצהיר מטעם קרוב משפחתו של המשיב 2 הרב שלמה דייטש מיום 5.11.09 נאמר, שהמדובר היה בשכר טרחתו של הבורר. אטעים כאן, כי העלאת טענת שוחד כלפי הזולת, לא כל שכן בורר שתפקידו מעין שיפוטי, נוכח חומרתה היתרה, צריכה להיות נתמכת בראיות טובות מאוד, כדי שלא להטיל דופי שקשה מאוד לכפר עליו. בנוסף, נקבע על-ידי בית המשפט כי טענת השוחד אינה מתיישבת עם התנהלות המבקשים בזמן אמת, שכן חרף טענתם כי שולם שוחד לבורר מיד לאחר חתימת ההסכם, המשיכו לקבל מן המשיבים את התמורה על פי ההסכם ולא הודיעו על ביטולו. בנוסף נקבע, כי מן המסמכים אשר צורפו לבקשה לביטול פסק הבוררות עולה, שהמבקשים לא העלו טענה בדבר שוחד בהזדמנות הראשונה, אלא טענו כי מבקשים הם שלא להתדיין בפני הבורר מטעמים השמורים עמם. עוד נקבע, כי הטענה בדבר תשלום שוחד אינה מתיישבת עם העובדה שבמועד בו שולם הכסף לבורר לא ידעו המשיבים שהעסקה תסתבך, וכי המבקשים יסרבו להעביר להם את החזקה בדירה. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי היה על המבקשים לפנות לאלתר בבקשה להעברת הבורר מתפקידו, אם חפצו בכך - ומשנמנעו מלעשות כן, מנועים הם מדרישת ביטול הפסק. בנוסף, נדחתה טענת המבקשים לפיה הסכסוך בין הצדדים הועבר להכרעת בד"ץ, וכי העברה זו הביאה הלכה למעשה לביטול פסק הבוררות. בהקשר זה נקבע כי החלטתו של בד"ץ ניתנה בנוגע לסכסוך שבין המשיבים לערבים שחתמו על כתב הערבות, וכי אין מדובר בהחלטה שניתנה בסכסוך בין המבקשים למשיבים. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי הבורר נתן בידי המשיבים מכתב המופנה לבד"ץ בו הוא מאשר הוצאת כתב עיקול על המוכר לאחר מתן פסק הבוררות, וכי הפניית המשיבים לבד"ץ והחלטתו ניתנה על רקע זה. כן נפסק, שבהחלטת בד"ץ אין כל קביעה לפיה בוטל פסק הבוררות, וכי ממילא זה נעדר סמכות לבטלו. עוד דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים הנוגעות לתוקפו של ההסכם בין הצדדים ולתוקפה של תנית הבוררות שנקבעה בו. בהקשר זה נפסק, כי מן ההסכם עולה שהמשיבים הם הקונים, וכי מאחר שלא היו נשואים במועד זה, הנה כמקובל במגזר ממנו מגיעים הצדדים (המגזר החרדי), אבותיהם היו אלו שחתמו בשמם על ההסכם. כן נקבע כי המבקשים מנועים מהעלאת טענה בדבר תוקפו של ההסכם, שכן זו באה לראשונה רק לאחר שהתגלע סכסוך בין הצדדים. בנוסף נדחו הטענות בדבר היות פסק הבוררות החלטת ביניים, וכי פניית המשיבים לבית משפט השלום לאחר מתן פסק הבוררות מאיינת את תוקף ההסכמה בין הצדדים בדבר בירור הסכסוך בבוררות. אף הטענה בדבר פגמים שנפלו בהליך הבוררות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע, כי הבורר קיים מספר ישיבות שאליהן זומנו הצדדים, וכי אין במחדלו של המבקש 1 מהתייצבות לאחת מן הישיבות כדי להקים עילה לביטול פסק הבוררות. עוד נפסק, כי מן הראיות שהובאו על ידי הצדדים עולה שחילוקי הדעות בין הצדדים בנוגע להסכם הובאו לפני הבורר, אף אם לא הוגשו כתבי טענות. כן נדחתה הטענה בדבר החובה לערוך פרוטוקולים לדיונים, ונקבע כי ממילא נרשמו טענות הצדדים על ידי הבורר. על יסוד האמור נקבע, כי לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות וכי לא נגרם למבקשים עיוות דין - ופסק הבוררות אושר. מכאן בקשת רשות הערעור. טענות המבקשים ז. בפתח בקשתם טוענים המבקשים, כי הבקשה מעוררת מספר שאלות עקרוניות המקימות עילה למתן רשות ערעור, ואלה נוגעות לחובה לפרט את העילות לביטול פסק בוררות במסגרת בקשה לביטולו, ולסמכות הבורר ולאפשרות אישור פסקו מקום בו הצדדים נוקטים בהליכי בוררות מקבילים, ומקום בו הבורר פונה לערכאת בוררות נוספת על מנת להפעיל סמכויות עזר הנתונות לבית המשפט. בנוסף, המבקשים משיגים על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נגרם להם עיוות דין, וטוענים כי אופן ניהול הבוררות גרם להם לעיוות דין. כן משיגים המבקשים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן פניית המשיבים לבד"ץ נגעה לסכסוך בין המשיבים לערבים ולא לסכסוך בינם לבין המשיבים, וטוענים כי הפניה נעשתה כדי להטיל כתב עיקול על המבקשים. בהמשך לכך נטען, כי המשיבים הסכימו להעביר את ההכרעה בסכסוך לבד"ץ, ועל כן מנועים הם מנקיטת הליך לאישור פסק הבוררות. עוד נטען כי משהפנה הבורר את הצדדים לבד"ץ, משמעות הדבר היא ביטול פסק הבוררות שניתן על ידיו. קיצורם של דברים, המבקשים לא הניחו טענה אפשרית שלא טענו. דיון והכרעה ח. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות לא תינתן ככלל אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים את התערבות בית משפט זה [ראו רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6)605 (2003); רע"א 9041/05 אמרי חיים עמותה רשומה נ' ויזל (לא פורסם, 6.9.2007)]; אמנם כשלעצמי נקטתי גישה גמישה יותר בעבר (ראו בין השאר רע"א 2237/03 שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 543 ואילך; רע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חברה לבנין והשקעות (1994) בע"מ נ' מלאך (לא פורסם, 5.10.2010), בפסקה ח; כן ראו דעת פרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה (שהיום מלאו שמונה שנים לפטירתה) בספרה בוררות, דין ונוהל (מה' 4, כרך ב', תשס"ה) 1241-1240), אך ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כאמור מעלה; אוסיף, כי בינתיים תוקן בתשס"ט חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן חוק הבוררות) והוספו סעיפים 21א (ערעור בפני בורר) ו-29ב (ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות), ובהם אפשרויות חדשות בתחום זה, והמעיין יעיין. מכל מקום, איני סבור כי ענייננו נמנה על אלה המצדיקים לחרוג מן הכלל. ראשית, בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים אף שסבר כי אלה לא פורטו באופן הנדרש תוך הפניה לעילות הספציפיות לביטולן; די בכך כדי שלא להיעתר לטענה בדבר שאלה המתעוררת בהקשר זה. אוסיף, כי הוראת תקנה 9 לתקנות סדרי-הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1969, הקובעת כי בקשה לבטל פסק בוררות "תפרט את העילה מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק שעליה מסתמכת הבקשה..." היא הוראת דין ברורה, המתחייבת מהשכל הישר, כדי שיידע הצד שכנגד כנגד מה עליו להתגונן. דבר זה הוא בחינת פשיטא, ועל כן לא נתברכנו ברוב פסיקה לגביו (ראו: אוטולנגי שם, 967); גם פסק הדין בה"פ (י-ם) 402/96 עמית נ' זיו (לא פורסם) שאליו הופנינו אומר (מפי השופט - כתארו אז - קמא) כי אין צורך לציין את מספר הסעיף בחוק, במקרה שבו צוין במפורש כי העילה היא "חוסר סמכות", קרי, ברי מכתבי הטענות שהמדובר בעילה לפי סעיף 24(3). כשלעצמי סבורני, כי כל המדייק ומציין את העילה ואת מספר הסעיף הרי זה משובח ופועל כדין בכתבו וברוחו, כדי לא לפתוח פתח להתדיינויות אין קץ ולעתים עקרות, ועל המגיש בקשה לביטול להקפיד לציין את העילות ואת ההפניה לסעיף ברחל בתך הקטנה; זהו איפוא הכלל. אין פירוש הדבר שבמקרים חריגים אין בית המשפט מוסמך להידרש למהות גם ללא ציון כאמור, אך הדברים צריכים להיות חריגים באמת. מכל מקום, במקרה דנא - כאמור - דן בית המשפט במהות ועל כן הכרעה נוספת אינה נחוצה. שנית, איני סבור כי מתעוררת במקרה דנא שאלה עקרונית בדבר סמכות הבורר או תוקפו של פסק הבוררות, בשל החלטת הבורר כי יש מקום להוציא צו עיקול ופנייתו לבד"ץ להוצאת צו עיקול כאמור. יתכן כי עולה שאלה באשר לתוקף החלטת בד"ץ שבעקבות החלטה זו של הבורר, ואיני נוטע כל מסמרות בעניין זה, אך אין בכך כדי להפחית מתוקף פסק הבוררות או כדי לגרוע מסמכות הבורר לדון בסכסוך בין הצדדים בנוגע להעברת החזקה בדירה. העובדה שהמשיבים עשו שימוש בהחלטת הבורר ופנו לבד"ץ על מנת להכפיף את המבקשים לצו העיקול, אין בה אף היא כדי לאיין את סמכות הבורר בנסיבות העניין; מהחלטת הבד"ץ עולה במפורש כי לא היה מדובר בניסיון לזנוח את הליכי הבוררות, אלא בפניה אליו על מנת לאכוף על המבקשים את צו העיקול שהבורר קבע כי יש מקום להוציאו. בנוסף, איני סבור כי שאלה עקרונית בדבר סמכות הבורר מתעוררת בשל החלטת הבד"ץ על קיום אותה בוררות זבל"א. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי בנסיבות הקונקרטיות, כי מדובר בבוררות בין המשיבים לערבים. ממילא זו אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. שלישית, אעיר כי אין להלום את טענות המבקשים בדבר עיוות דין שנגרם להם כתוצאה מאופן ניהול הבוררות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן התקיימו דיונים במעמד הצדדים לפני הבורר, טענות הצדדים נרשמו והובאו לפני הבורר, ופסק הבוררות ניתן לאחר שהמבקשים לא התייצבו לישיבת בוררות (לעניין זה ראו סעיף 15(א) לחוק הבוררות) - מלמדות כי לא נפל בניהול הבוררות פגם המחייב את ביטול הפסק. עם זאת מוטב וראוי היה שהבורר ינהל פרוטוקול, ולוא על מנת לברר באופן מסודר טענות המועלות באשר לאופן ניהול הבוררות כגון במקרה זה (ראו רע"א 7912/09 מקסימוב נ' ריבלין (לא פורסם, 2.12.2009), בפסקה 6). הדעת נותנת, כי גם בורר שאינו אמון על המשפט האזרחי - במקרה דנא בורר מן הציבור החרדי האמון על דין תורה - יתן לבו לכך שפסק הבוררות עלול להיות מובא לפני בית משפט אזרחי, כפי שאירע בנידון דידן, ועל כן יש חשיבות למתן תמונה מלאה ובהירה של ההליכים, והפרוטוקול הוא אחד הכלים החשובים לכך, ולשומעים ינעם. ט. איני נעתר איפוא לבקשה. יישוב סכסוכיםבוררות