טענת איני מחזיק בנכס

המשיבה - עיריית נצרת עילית, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש, בה נטען כי המבקש חייב לה סך של 186,108 ₪ וזאת כתשלומי חובה בגין החזקתו בנכס המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, זו הבקשה המונחת בפני עתה, בה הוא טוען שלוש טענות עיקריות: 1.התיישנות: עולה מן המסמכים שצורפו על ידי המשיבה כי החוב נשוא כתב התביעה החל להיווצר כבר בשנת 1988. לטענת המבקש, אין להזקק לחלק התביעה המתייחס לחוב שנוצר 7 שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו - לפני 11.12.1995. 2."איני מחזיק": החל מחודש יוני 1995 ועד לחודש יולי 1998, לא החזיק המבקש בדירת המגורים נשוא התביעה, וזאת מאחר שהמבקש פונה מביתו בהתאם לצו שיפוטי שהוצא לבקשת כונס נכסים מטעם בנק לאומי בע"מ, אשר הנכס היה ממושכן לטובתו. לאורך התקופה האמורה התגורר המבקש עם בני משפחתו בדירה שכורה בנצרת. חרף האמור לעיל, חייבה המשיבה את המבקש בחיובי ארנונה, אגרות וריביות בגין התקופה בה לא החזיק בנכס. 3.זכאות להנחה- המבקש טוען כי הוא זכאי להנחה בתשלום הארנונה בשיעור של 80% וזאת בגין מצבו הכלכלי הגרוע והכנסתו, הנמוכה משכר מינימום. לטענת המבקש, הוא פנה פעמים רבות לנציגי המשיבה וביקש לקבל את ההנחה האמורה, אך נציגי המשיבה דרשו ממנו אישורים ומסמכים אשר הוא לא יכול היה להמציאם, ובשל כך, סירבה המשיבה לקבל את הבקשה להנחה. המבקש מודה בסיום בקשתו כי הוא חייב למשיבה של 15,000 ₪. בהתאם להחלטת כב' השופטת דלה- מוסא מיום 10.12.2003, הגישה המשיבה תגובה לבקשה, בה נטען כדלקמן: -המבקש מעולם לא הגיש כל השגה לגבי חיוביו, ולכן יש לדחות את בקשתו. -לעניין טענת ההתיישנות - המשיבה נקטה נגד המבקש פעולות אשר עצרו את התחלת תקופת ההתיישנות, ובפרט - תפיסת מטלטלין, פקודות לניתוק מים ודרישה לשלם הוראות קבע שחוללו. יתר על כן, המשיבה התירה למבקש להגיע להסדר תשלומים בגין חובו, ועל כן המבקש אינו יכול לטעון טענת התיישנות. -המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקש איננו משלם אף את חשבונותיו השוטפים וכל מטרתו הינה לדחות את תשלום החוב. בדיון שנערך בפני ביום 26.2.2004 נחקר המבקש על תצהירו, ובסיום חקירתו סיכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. טענת ההתיישנות - טענת המבקש בדבר התיישנות חלק מן התביעה לא נסתרה בשלב זה, וודאי שלא נתגלתה כהגנת בדים. המשיבה מאשרת למעשה כי חלק מן החוב נוצר למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, אך לטענתה, פעולות שעשתה עצרו את מרוץ ההתיישנות. טענות הצדדים לעניין זה טעונות בירור בראיות במשפט, כשמן הראוי שתתבררנה השאלות הרלוונטיות לעניין זה, ובפרט - מהן הפעולות שנעשו על די המשיבה, האם בנסיבות העניין יש לראות בפעולות אלה כעוצרות את תקופת ההתיישנות, ואם לא - מהם הסכומים המדויקים לגביהם חלה התיישנות, אותם יש להפחית מסכום התביעה. לפיכך, תינתן למבקש רשות להתגונן בטענת ההתיישנות. טענת "איני מחזיק" סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976 (להלן-"חוק הערר") קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי להשיג עליה באחת משלוש טענות המפורטות באותו סעיף, וביניהן - בטענה כי הוא איננו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות. לועדת הערר סמכות ייחודית בעניינים שנקבעו בסעיף 3 לחוק הערר, והדרך היחידה לתקיפת השומה היא השגה וערר, שאין לעקפם על ידי פניה לערכאות אחרות. (ראה הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, עמ' 407, 415-413). אין להעלות בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום ארנונה כל טענה שניתן להעלותה בהשגה. (ראה ע"א 739/89 אהרון מיכקשווילי נ' עיריית תל-אביב -יפו, פ"ד מ"ה (3) 769). משנקבעה דרך ייחודית לבירור טענות אלה, ממילא אין לדון בהן כטענות הגנה בהליך משפטי (וראה: ע"א 1130/93, חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו (4) 778, ע"א 714/68, זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג (2) 623). אמנם סעיף 3(ג) לחוק הערר קובע, כי מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענת "איני מחזיק", רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק הערר. ואולם, המבקש כלל לא ביקש את רשות בית המשפט להעלאת טענת "אינני מחזיק". גם אם הוא היה מבקש לראות בבקשת הרשות להתגונן משום הגשת בקשה לרשות כאמור, דבר שלא נטען, שומה היה עליו לפרט במדויק מהם הנימוקים המצדיקים כי בית המשפט ייתן לו רשות להעלות טענה זו ומהי התשתית העובדתית לקיומן של נסיבות שבגינן יש לסטות מן הכלל לפיו טענה מסוג זה לא תישמע בבית המשפט. מתן רשות להעלות טענת "איני מחזיק" מבלי שהתבקשה כלל הרשות ומבלי שניתן, ולו נימוק אחד למתן הרשות, ירוקן מתוכן את הכלל לפיו לא תישמע טענת "איני מחזיק" אלא בהשגה על פי חוק הערר. יתרה מכך, על פי סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), על מנת שיופסק חיובו של מחזיק שרשום בספרי העירייה, יש למסור לעירייה הודעה בכתב על הפסקת ההחזקה. המבקש הודה בחקירתו הנגדית כי לא מסר לעירייה הודעה כאמור, ולפיכך, גם מטעם זה, אין מקום לקבלת טענתו זו, ובקשת הרשות להתגונן תדחה ביחס אליה. הטענה להנחות טענה זו של המבקש נראית דחוקה ומפוקפקת. המבקש טוען כי מצבו הכלכלי הורע כבר בשנת 1988, דהיינו - לפני 16 שנה. המבקש איננו מפרט כלל מתי פנה למשיבה בבקשה לקבלת הנחה, וכן את כל הפרטים המדויקים הרלוונטיים לטענה זו. המבקש לא הראה כל ראיה לכך שאכן פנה בבקשה לקבלת הנחה ונדחה. גם בהנחה שיש בטענת המבקש לעניין זה ממש, ישיבתו של המבקש באפס מעשה, לאורך כל כך הרבה שנים, מבלי שיעתור לערכאות המתאימות אם אכן נדחה מטעמים שאינם מוצדקים, ומבלי שישלם סכום כלשהו, אף לא את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, יש בה כדי להעיד כי הגנתו לעניין זה אין בה ממש. סעיף 149 ד' לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי לועדת ההנחות סמכות להעניק הנחה מארנונה לנזקק המחזיק בנכס המשמש למגוריו, וזאת עד 70%, כשלעניין זה "נזקק" מוגדר כמחזיק שנגרמו לו הוצאות חריגות, גבוהות במיוחד, בשל טיפול רפואי חד פעמי או מתמשך שלו או של בן משפחתו, או בשל אירוע אשר הביא להרעה משמעותית בלתי צפויה במצבו החומרי. המבקש תיאר בבקשתו מהו הטעם לכך שלגישתו מגיעה לו הנחה, אך לא פירט כדבעי את כל העובדות עליהן נסמכת טענה זו. כך למשל המבקש טוען כי "בתקופה שחדל לשלם את חובותיו לעירייה" הוא נקלע למצב כלכלי קשה מאד, מבלי לפרט במדויק את המועדים והפרטים הרלוונטיים לעניין. כמו כן, המבקש טוען כי כיום הוא עובד ב"עבודות מזדמנות" מבלי לפרט במדויק מהן ומהי הכנסתו המדויקת מכל מקור ומקור. המבקש גם איננו מפרט מדוע ההרעה הנטענת במצבו הכספי היתה בלתי צפויה, כנדרש בפקודת העיריות. נוכח האמור לעיל הריני סבורה כי הגנתו של המבקש לעניין טענתו להנחה המגיעה לו, הינה דחוקה ומפוקפקת. יחד עם זאת, הואיל וממילא תנתן למבקש רשות להתגונן בטענת ההתיישנות, ועל מנת שלא לחסום את המבקש מלהעלות טענתו להנחה במסגרת התובענה, נחה דעתי כי תנתן לו הרשות להתגונן גם בטענה זו, בכפוף להפקדת ערובה. על יסוד האמור לעיל התוצאה הינה כדלקמן: 1. בטענת ההתיישנות ניתנת למבקש רשות להתגונן. 2. בטענה להנחות המגיעות למבקש ניתנת למבקש רשות להתגונן בתנאי שיפקיד בקופת בית המשפט סך של 10,000 ₪ בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו. 3. ביחס לטענת "איני מחזיק" נדחית בקשת הרשות להתגונן. 4.המשיבה רשאית ליטול פסק דין חלקי על הסכום שאיננו שנוי במחלוקת ע"י המבקש (15,000 ₪). ב"כ המשיבה רשאי להגיש נוסח פסק דין חלקי לחתימתי. התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה. הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ + מע"מ תהיינה בהתאם לתוצאות התובענה לגופה. מחזיק בנכס