1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בחנותו בזמן המנוחה השבועית. 2. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 25.3.04, העלה הנאשם בקשה לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק. הטענות שהועלו הן באשר למדיניות מפלה של המאשימה כלפי הנאשם או כלפי מגזר מסוים, משיקולי דת שאינם רלוונטיים, זאת תוך כדי אכיפה בררנית. 3. הנאשם שהינו יהודי מואשם כי סחר בחנותו בזמן המנוחה השבועית ובכך בעבירה על סעיף 9 א' לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951. העבירה נשוא כתב האישום מתבססת על ארבע ביקורות שנערכו בחנותו של הנאשם, במועדים שונים (16.2.01, 27.4.01, 22.6.01, 3.8.01), על ידי מפקחי המאשימה. 4. הנאשם בבקשתו שהוגשה בתאריך ה - 25.4.04, מבקש כי יותר לו לטעון טענות הגנה מן הצדק כטענות מקדמיות בשלב שלאחר דיון ההקראה שנערך ביום 2.10.02. טוען הנאשם, כי בידיו ראיות המחזקות את טענותיו בדבר הפליה באכיפה והגנה מן הצדק. 5. המאשימה בתגובתה לבקשה, שהוגשה ביום 6.7.04, העלתה טענתה כי הנאשם לא הוכיח שיש ליתן לו לטעון טענות הגנה מן הצדק, שכן, לא ברור מהן טענותיו ומהן ראיותיו בבקשו להסיט את הדיון מבירור ענייני של כתב אישום לבירור מדיניות הרשות בבחינת היתה היא נאשמת על שאוכפת היא את דבר המחוקק. 6. ביום 11.8.04 הגיש הנאשם בקשה בהסכמה לאיחוד התיקים 1243/01, 1223/02, ו- 428/03 מאחר ועניינם כולם בקיום מסחר ביום מנוחה, עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א 1951. בבסיסם, עובדות דומות וסדרת מעשים הקשורים זה לזה עד כדי היותם פרשה אחת, ונאשם אחד - המבקש. בהחלטה שניתנה ביום 15.8.04 הוחלט כי התיקים יאוחדו כמבוקש. 7. תמצית טענות המבקש: א. המבקש לא העלה כל טענה מקדמית, לרבות טענת הגנה מן הצדק, במועד בו נדרש להשיב לכתבי האישום , וזאת מן הטעם הפשוט כי לא ידע או יכול היה לדעת כי טענה שכזו תעמוד לו. ב. סעיף 151 לחסד"פ מתיר שיקול דעת רחב ביותר לבית הדין לאפשר להעלות כמעט כל טענת הגנה מקדמית. אם כך, הרי שמקל וחומר יש לאפשר העלאת טענת הגנה מן הצדק בשל מאוחר יותר. ג. הרציונל העומד מאחורי שיקול הדעת הוא, כי לעיתים אין בידיו של נאשם את הראיות הדרושות לו בכדי להוכיח את טענותיו המקדמיות. מכאן ניתן ללמוד כי המחוקק ראה לנכון להותיר בידי בית המשפט את הגמישות הדרושה בכדי לא לחסום את דרכו של נאשם להוכיח טענותיו המקדמיות. ד. שיקול הדעת האם לאפשר העלאת טענה מקדמית הינו בכל שלב משלבי הדיון, קרי, אף לאחר סיום דיון ההוכחות. ה. טענת ההגנה מן הצדק הנה טענה רחבת היקף וכוללת, בין היתר, טענה בדבר הפליית הנאשם לרעה, אכיפה סלקטיבית, חוסר סבירות באכיפה ובהגשת כתבי אישום. ו. המשיבה לא תינזק אם תועלנה טענות הגנה מן הצדק. מנגד, במידה ובית הדין לא יתיר למבקש להעלות את טענות הגנתו, כאשר הן המשיבה והן המבקש יודעים כי ישנן ראיות, ולו לכאורה, בדבר אפליה באכיפה, יהיה בכך משום אי צדק. ז. במקרה דומה נוסף אחר, בו הואשמה נאשמת בעבירות על חוק שעות עבודה ומנוחה, וביקשה להעלות טענת הגנה מן הצדק, החליט בית הדין ת.פ. 1082/00 שנידון בפני השופטת סאמט, להתיר את העלאת הטענה אף בשלב שלאחר תחילת ההוכחות. ח. בטענותיה של המשיבה שלא להתיר למבקש להעלות טענות הגנה מן הצדק מפאת הפליה באכיפה, מודה היא בעובדה כי אינה מבצעת כלל אכיפה במגזר הלא יהודי, אך מתרצת אותה ב"העדר כוח אדם". ט. רצונו של המבקש הוא לפרוס בפני בית הדין הנכבד טענות הגנה מן הצדק ואשר ראיות לכך קיימות ב"תיק המשתלה" ת.פ 1160/02 שנידון בפני השופטת לויט. ראיות אלה הובאו לאחר מועד ההקראה בתיק זה ועוד בטרם החלה חקירת העדים, ולכן מתבקש בית הדין לקיים דיון בטענת הגנה מן הצדק. י. לנוכח העדויות והראיות ב"תיק המשתלה" הרי שניתן ללמוד כי האכיפה שמבצעת המאשימה נעשית באופן סלקטיבי - בעל עסקים במגזר היהודי כלל אינו יכול לעבוד בשבת אף אם מדובר בעסקו ואילו בעל עסק במגזר הערבי יכול לעבוד ביום המנוחה , להעסיק עובדים בתנאים מחפירים והכול מתוך ידיעה כי לעולם לא ייבדק. 8. תמצית טענות המשיבה: א. כותרת הבקשה הינה להתיר לנאשם לטעון טענות הגנה מן הצדק. מעבר למוצהר , לא ברור מהן טענות המבקש ומהן ראיותיו בבקשו להסיט את הדיון מבירור ענייני של כתב האישום לבירור מדיניות הרשות בבחינת היתה היא נאשמת על שאוכפת היא את דבר המחוקק. ב. מאחר ונפקות קבלת טענת הגנה מן הצדק הינה ביטולו של כתב האישום, נקבע כי על בית המשפט להפעיל הגנה זו במשורה, ורק במקום בו, לדוגמא, חטאה הרשות באי הגינות דרסטית שמתבטאת בהתנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה דיכוי והתעמרות בנאשם. ג. אין די בטענה כי דוקטרינת הגנה מן הצדק הינה טענה מקדמית, עניין שאין חולק עליו, הרלוונטי הוא שהמבקש לחסות בצילה של זו, יוכיח כי אכן הוא זכאי לה מאחר שעומד הוא בגדריה, שטענותיו המגובות והמבוססות, כנגד ההתנהגות השערורייתית של הרשות אכן מזעזעת את תחושת הצדק האוניברסלית, וכי מעשיו הם פועל יוצא של אותו זרע פורענות שזרעה הרשות. ד. המבקש לא הציג כל תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס את טענת ההתנהגות המחפירה של הרשות, שאין הדעת יכולה לסבול. הראיה היחידה שהובאה, נוגעת לדברים שנאמרו ב"תיק המשתלה", והמדובר בראיה שאין בה להקים את התשתית הנדרשת להעיד על הנטען. ה. אין ולא היתה כל מדיניות של אי אכיפת החוק כלפי שאינם יהודים. עם זאת, בהתחשב במשאבי הרשות המוגבלים כמו גם באופיה של היהודי של מדינת ישראל, אכן, עיקר המשאבים מופנים כלפי מעסיקים יהודים שעוברים על החוק ובמקומות בהם מתבצעת עיקר הפעילות העבריינית כלפי מירב עובדים. ו. הלכה היא כי אכיפה חלקית, אפילו תהא מדגמית, איננה בהכרח אכיפה פסולה, שיחס שונה לשונים לאו הפליה הוא, וכן שאכיפה סלקטיבית בהעדר משאבים איננה עילה להגנה מן הצדק. ז. ההבחנה בין אכיפת החוק על יהודים לבין שאינם יהודים, לא נעשית משיקולים זרים ובלתי ענייניים או מתוך שרירות גרידא, אלא משיקולים ענייניים שהם פועל יוצא של אילוצים הנובעים מהמצב הביטחוני במדינה ומהיקף כוח האדם המצומצם שיש לרשות לצורך אכיפת החוק. ח. בהתחשב בעובדה שב"תיק המשתלה" אין כל ראיה לאפליה שרירותית פסולה ו/או משיקולים זרים, נשאלת השאלה, מהן הראיות החדשות שהמבקש נשען עליהן, ואם הן קיימות, מדוע לא פרש אותן בבקשתו בפני בית הדין? אין כל בסיס עליו ניתן לקיים דיון בטענת הגנה מן הצדק, כאשר לא מובאות ראיות המצדיקות זאת. ט. הדיון בטענת ההגנה מן הצדק, אמור להישען על ראיות ולא על תחושות סובייקטיביות של נאשמים שבצוק העיתים מנסים להסיט את הדיון ממעשיהם לתקיפה חסרת בסיס של מדיניות הרשות, תוך בזבוז זמנו היקר של בית הדין בקיום דיון שתכליתו ניסיונות לדוג ראיות. י. מדיניות רכה שיש בה יותר מנקיטת מדיניות של "לפנים משורת הדין", המאפשרת העלאת טענות מקדמיות בשלב שאינו מקדמי וחמור מכך תוך מתן אפשרות לכל טוען לחפש "ראיות יש מאין" תחת קיום דיון ענייני בעובדות כתב האישום, שי בה להטיל עומס מיותר על המערכת השיפוטית ולהביא, לפגיעה באינטרס הציבורי. י"א. המבקש לא הוכיח כי עשה כל שביכולתו שלא להיכשל בפלילים. בדומה לא הוכח שהרשות היא היוזמת והמדיחה של מעשה העבירה. י"ב. ניתן לטעון, שהוכח, כי הרשות אוכפת את החוק בתאם לתכליתו, בכפוף לאמצעים שעומדים לרשותה, ובכפוף להנחיות פנימיות וסדרי עדיפויות ברורים, סבירים ונטולי שיקולים זרים. 9. לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפניי החלטתי לדחות את בקשת המבקש מן הטעמים דלהלן: בקשת הנאשם להתיר לו לטעון טענות הגנה מן הצדק: א. מנימוקי ב"כ הנאשם ולאור איחוד התיקים בעניינו של הנאשם (כאשר בתיק 1243/01 הועלתה הבקשה בישיבת ההוכחות מיום 25.3.0, בתיק 428/03 טרם ישיבת ההקראה ובתיק 1223/02 במועד ההקראה), ומאחר והליך הבאת הראיות בתיק זה טרם החל, נראה כי לא תהא כל פגיעה בהליך השיפוטי אם יאפשר בית הדין בשלב זה לנאשם לנסות ולהוכיח את טענת ההגנה מן הצדק גם בשלב זה של ההליך. כל שכן, במידה והטענה היתה עולה לאחר תחילת שמיעת הראיות, ניתן היה לקבלה מכוח סעיף 151 לחסד"פ. ב. טענה מן הצדק היא טענה מקדמית במשפט פלילי. הגנה זו אינה נטענת לעיתים קרובות ומתקבלת לעיתים רחוקות עוד יותר. אומרים על כך שלגי וכהן בספרם, סדר הדין הפלילי, בעמ' 231: "עיקרה של תורה זו בא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה.." לפיכך, המסגרת הנכונה להעלות טענות שכאלה היא תקיפה ישירה של כתב האישום, בין במסגרת של טענת "הגנה מן הצדק" כטענה מיקדמית (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 832 - 834; ע"פ 2910/94 יפת ואח' נד מדינת ישראל, פד"י נ (2) 221, 370; דנ"פ 3039/02 אדורם הר שפי נ' מדינת ישראל) ובין במסגרת של עתירה לבג"צ נגד מגיש כתב האישום (ראה גם בג"צ 5319/97 קוגן נגד הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נ"א (5) 67 והאסמכתאות שם וכן בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה (1) 529). ג. יש מקום להעלאת הטענה רק מקום בו הפעילות והמעשים בהם מאשימים את הנאשם המבקש אותה הגנה - היו משום "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם..." מדובר "במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, בשמו שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה" {ראה ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ (2) 221}. ד. בבג"צ 1563/96 כץ נ' היוה'מ ואח' פד"י נה (1) 529, 545 נאמר: "הגנה מן הצדק הצומחת מהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות מבטאת את נקיעת הנפש הציבורית מפני הנקיטה באותו קו של התנהגות ; כאשר נקיעת הנפש משקפת לא רק סלידה מאותה התנהגות, אלא גם חשש מפני הפיכתה לנורמה... ". ה. רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ו. טענה בדבר אכיפה סלקטיבית שאינה עניינית או הנעשית ממניעים פסולים זקוקה להוכחה או, למצער, להוכחה לכאורה. תחושה סובייקטיבית בלבו של נאשם כי נפל קורבן לאכיפה פסולה אינה מספקת. לגישתה של פרופ' גביזון (הגנה מן הצדק, ישגב נקדימון עמ' 339 פסקה ראשונה), מקום שההבחנה אינה מבוססת על טעמים פסולים, התביעה רשאית לקיים אכיפה סלקטיבית של חוקי העונשין נוכח כוח האכיפה המוגבל העומד לרשותה, שאינו מאפשר חקירתם והעמדתם לדין של כל מי שמבצעים עבירה מסוימת. ז. חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) מעניק לרשויות התביעה שיקול דעת להחליט אם להעמיד אדם לדין אם לאו. מטרתו של שיקול זה - ככל שיקול דעת - הינה לאפשר גמישות בקבלת החלטות. ח. מקובלת עלי הטענה כי לרשויות אכיפת החוק אין די משאבים (סע' 26 לתגובת המאשימה לבקשה), בכוח אדם ובכסף, כדי להעמיד עבריינים לדין בגין כל העבירות הבאות לידיעתן. אמנם, תחושת הצדק מתקשה להשלים עם מצב שבו מגבלות כוח האכיפה במצוי בידי הרשויות יכתיבו, באופן שרירותי, מי יועמד לדין בגין עבירה מסוימת ומי יצא פטור מדינו, אך יש לזכור כי כל אכיפה היא סלקטיבית ובמיוחד מן הסוג הנדון לגביהן ננקטים הליכים רק נגד מקצת מציבור המעסיקים שלא מקפידים לקיים את הוראות החוק. בבג"ץ 6396/96 סימונה זקנין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289 נאמר: "לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק". ט. באשר לטענה כי מדינת ישראל (אשר המשיבה הנה אחת מזרועותיה), מגישה באחת כתבי אישום נגד עסקים הפועלים בשבת, ומצד שני מפרסמת מכרז בו נדרשת חברה לעבוד בשבת ואף מתחייבת לשלם למדינה תגמולים ממכירות אלו, מקובלת עלינו גישת המשיבה לטענה כי תנאי לעמידה במכרז ממשלתי שעניינו אספקת שירותים, היא עמידה בדרישות חוקי העבודה. המכרז שצורף, ככל מכרז ממשלתי, כפוף להוראות התכ"ם (מנהל תקנות כספים ומשק) והינו קובע חד משמעית כי על הספק לקיים בתקופת ההסכם, לגבי העובדים שיועסקו על ידו, אחר האמור בחוקי העבודה...סעיף 8 למכרז (צורף ע"י המבקשת) קובע שהשירותים יינתנו בהתאם לקבוע בחוזה ובהתאם להוראות המנהל שמתפרסמים מעת לעת. יש לציין שהמכרז הנזכר בבקשה הוצא, כאמור, זמן רב לאחר מועדי העבירות נשוא כתב האישום. י. באשר לטענת המבקשת כי עקב אכיפה סלקטיבית של החוק מופלים יהודים לרעה, יאמר כי, לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 מטרה סוציאלית - חברתית שלפיה ראוי לייחד יום מנוחה אחד בשבוע לכל אדם באשר הוא. בצד מטרה זו, יש לחוק מטרה דתית לאומית, שנעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל. ביה"ד בפרשת מדינת ישראל נ' שמרייה ת"פ 103/00 ציין כי ישראל היא מדינה יהודית, בין השאר על פי מורשתה, סמליה וחגיה, ולפיכך יום המנוחה השבועי הלאומי שלה הוא יום שבת ולא כל יום אחר. ניתן איפה להבין מדוע ירצו הרשויות לאכוף את החוק ביתר שאת כלפי יהודים העובדים בשבת. טענה בדבר אכיפה סלקטיבית של המאשימה: א. באשר לטענת המבקש בדבר ביצוע אכיפה סלקטיבית של המשיבה, אשר נולדה ,לכאורה, בעקבות גילויה של מדיניות מפלה באכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה, במהלך עדותו של מפקח המאשימה ב"תיק המשתלה" ת.פ. 1160/02, יאמר כי, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. ב. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ומבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זו. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. לפיכך, נטל הראיה יעבור אל הרשות רק אם מצא ביהמ"ש שיש יסוד בראיות לטענה, קרי, מי שמעלה נגד הרשות טענה של אכיפה בררנית, עליו הנטל להוכיחה. לעניין זה כבר נפסק כי: "טענה בדבר אכיפה סלקטיבית שאינה עניינית או הנעשית ממניעים פסולים זקוקה להוכחה או להוכחה לכאורה. תחושה סובייקטיבית בליבו של נאשם כי נפל קרבן לאכיפה פסולה אינה מספקת" (ע"פ 1003/00 הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 262). ג. לגישתה של פרופ' גביזון, מקום שההבחנה אינה מבוססת על טעמים פסולים, התביעה רשאית לקיים אכיפה סלקטיבית של חוקי העונשין נוכח כוח האכיפה המוגבל העומד לרשותה (עובדה זו צוינה בתגובת המאשימה מיום 6.7.04, עמ' 6 סעיפים 20-21) שאינו מאפשר חקירתם והעמדתם לדין של כל מי שמבצעים עברה מסוימת. (ר' ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, עמ' 339). אכן, החסד"פ מעניק לרשויות התביעה שיקול דעת להחליט אם להעמיד אדם לדין אם לאו. מטרתו של שיקול זה - ככל שיקול דעת - הינה לאפשר גמישות בקבלת החלטות. ד. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה כי יחידת האכיפה של משרד העבודה, פועלת ככל רשות אכיפה בהתאם למשאבים העומדים לרשותה, שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם הרצוי או הנשאף כדי לאכוף את החוק (תגובת המאשימה מיום 6.7.04, עמ' 8 סעיף 29). לעניין זה כבר נפסק כי: "לעיתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק" (בג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289). ה. לפיכך, הרי שאם היה מוכיח המבקש, ולו לכאורה, כי יסודה של ההבחנה שנעשתה בינו לבין האחרים שלא הועמדו לדין נעוצה ב"רדיפתו" על ידי המשיבה או בנימוקים בלתי כשרים אחרים, כפי שצוין לעיל, היה בית הדין מפעיל את סמכותו הטבועה ויכול שהיה מבטל את ההחלטה להעמידה לדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לשלול את האפשרות כי במקרים מתאימים תבטל הערכאה הדיונית כתב אישום אם תמצא שההעמדה לדין נעשתה כתוצאה מהפליה מכוונת, על בסיס פסול, שלא ניתן להצדיקה ושהיא מזעזעת את המצפון ופוגעת בחוש ההגינות והצדק הבסיסי. (ר' ת"פ (י-ם) 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי, דינים מחוזי לב(2) 232). ו. במקרה שלפני, לא הובאה בפני, ולו ראיה לכאורה מטעם המבקש, שיש בה כדי לבסס טענותיו בדבר אכיפה בררנית ואסורה של החוק, המונעת משיקולים זרים ועליהן מושתתת הבקשה לביטול כתב האישום. זאת ועוד, המבקש כמעסיק בכלל וכעובד בפרט, חזקה עליו שמודע הוא להוראות החוק לעניין עבודה בשבת, בשימת דגש על ימי המנוחה השבועית. ז. לא נטען גם כי המבקש "נבחר" מטעמים פסולים ולא ענייניים למצות כנגדו את אכיפת החוק. כפי שנפסק בפרשת הנדימן (ערעור פלילי 00 /1003), העובדה שמוגש כתב אישום כנגד פלוני ולא כנגד כל מי שעבר אותה עבירה באותו מועד - אין היא, כשלעצמה, ראיה לאפליה פסולה ולאכיפה סלקטיבית. טענה בדבר אי אכיפת החוק במגזרים הלא יהודיים א. באשר לטענת המבקשת (עמ' 8 סע' 40 לבקשתה) כי עקב אכיפה סלקטיבית של החוק מופלים יהודים לרעה, יאמר כי, לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 מטרה סוציאלית - חברתית שלפיה ראוי לייחד יום מנוחה אחד בשבוע לכל אדם באשר הוא. בצד מטרה זו, יש לחוק מטרה דתית לאומית, שנעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל. ביה"ד בפרשת מדינת ישראל נ' שמרייה ת"פ 103/00 ציין כי ישראל היא מדינה יהודית, בין השאר על פי מורשתה, סמליה וחגיה, ולפיכך יום המנוחה השבועי הלאומי שלה הוא יום שבת ולא כל יום אחר. ניתן איפה להבין מדוע ירצו הרשויות לאכוף את החוק ביתר שאת כלפי יהודים העובדים בשבת. ב. לפיכך, בהתאם לאופייה הדמוקרטי של המדינה ולעקרון השוויון, ניתנה בחוק האמור לבני הדתות האחרות החיים בישראל אפשרות בחירה בין מנוחה ביום השבת לבין מנוחה ביום המיועד לכך על פי דתם. ג. מקובלת עלי טענת המשיבה כי האפשרות לאכוף את החוק במגזרים לא יהודיים, מעבר לנושא הביטחון האישי, מוגבלת ביותר, שכן אכיפת החוק כלפי שאינם יהודים קשה ואולי אף בלתי אפשרית, זאת מאחר ובידיהם הבחירה ביום המנוחה הרצוי להם, ולכן אם יעבדו בשבת יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא יום המנוחה על פי דתם, ואם יעבדו ביום המנוחה על פי דתם יוכלו לומר שיום מנוחתם הוא יום השבת. ד. מאחר שיש להתייחס בשוויון לשאר העמים החיים במדינה יהודית ודמוקרטית זו, ניתנת להם הבחירה בין מנוחה ביום השבת הלאומי- הוא יום המנוחה השבועי הלאומי הקיים במדינת ישראל, לבין מנוחה ביום המנוחה על פי דתם- אשר לעולם יישאר יום מנוחה פרטי ולא יום מנוחה ציבורי כללי. מאותה סיבה לפיה אין במתן זכות עליה אוטומטית ליהודים בלבד משום הפליה כלפי לא יהודים, כך אין באכיפת החוק לנוח יום אחד במהלך השבוע רק כלפי יהודים שעובדים ביום השבת, משום הפליה כלפיהם. זאת משום שבנוסף לממד הסוציאלי של יום מנוחה, מתוסף לעבודת יהודים בשבת גם ממד יהודי- לאומי- דתי. יפים לכאן דבריו של השופט פליטמן [בתב"ע נז/8-366 ת"א מדינת ישראל נ' דרור דורון, עבודה אזורי, ו, 481]: ה. נקיטת אמצעים נוספים בדרך של עריכת רישום ומעקב אחר העובדים שאינם יהודים גם ביום המנוחה על פי דתם וגם ביום השבת נראית מוגזמת ואין זה סביר לדרוש זאת מהרשות. (נציין כי בפס"ד בראונפלד, בו נדונה אכיפתו של חוק איסור פתיחת חנויות בימי ראשון גם על קבוצות שיום המנוחה שלהם הוא יום אחר, צוין כי עקב הבעייתיות שבמעקב אחר יום המנוחה האמיתי של קבוצות כאלו יהיה זה בעייתי לקבוע כי לקבוצות אלו מותר לנוח ביום המנוחה על פי דתם ולעבוד ביום המנוחה הכללי הוא יום ראשון). 10. הבקשה נדחית. אכיפה בררנית