בפניי תביעה לתשלום סך של 23,000 ו- 300$ בגין הפסד ימי טיול ועוגמת נפש. העובדות וטענות הצדדים: התובעת הזמינה אצל הנתבעת טיול קרוז לאיים הקריביים וטיסות לארה"ב וקנדה, למשפחתה המונה 5 נפשות וביום 23.7.10 יצאה המשפחה לטיול שתוכנן להתחיל בארה"ב, להמשיך בקנדה, וחזור לארה"ב ולאחר מכן קרוז לאיים הקריביים וחזור לארה"ב. את הויזות לארה"ב, הוציאה המשפחה באופן עצמאי ולא דרך הנתבעת. המשפחה גילתה בעת חזרתה מקנדה לארה"ב כי הבן הבכור מנוע מלהיכנס לארה"ב מאחר והוויזה שיש בידו מוגבלת לכניסה אחת בלבד, לאחר המתנה מספר שעות בשדה התעופה בארה"ב ותחנונים של ההורים, הורשה הבן להיכנס לארה"ב. אך אז לא יכל הבן להמשיך את הטיול לקרוז יחד עם משפחתו מאחר ואם ייצא לא יהא מורשה לחזור לארה"ב בשל ההגבלה של "כניסה אחת" שבוויזה. או אז הוחלט ע"י המשפחה כי בסיום הטיול בארה"ב הבן יועלה לטיסת חזור לארץ, ויתר בני המשפחה ימשיכו בטיול לאיים הקריביים כמתוכנן. התובעים פנו לנתבעת וטענו כי בשל הפסד הטיול בקרוז הם דורשים החזר ההוצאות עבור הבן, ואכן העלות הוחזרה כפי שמופיע במסמכים שצורפו לכתב ההגנה. התובעת טוענת כי לאחר שהוצאו הויזות על ידה לארה"ב (ביום 19.4) היא פנתה יחד עם בעלה לנתבעת לביצוע ההזמנה של הטיול והסוכנת צילמה את הדרכונים של בני המשפחה ולאחר מכן בוצעה ההזמנה ביום 27.4. התובעת טוענת כי, בשל חוסר נסיונה היא ובעלה בתחום סיווג הויזות שניתנות לארה"ב היה על הנתבעת להסב תשומת ליבם כי הויזה של הבן תוקפה לשנה והיא מוגבלת לכניסה אחת בלבד לארה"ב וכי המשמעות הינה כי הטיול לא יוכל לצאת אל הפועל כפי שתוכנן, הדבר גרם להם לפסד הנאה מהטיול בשל העובדה כי לאחר חזרתם מקנדה בילו הרבה זמן בטלפונים ופניות למשרדי ממשלה ועו"ד בארה"ב כדי להסדיר אפשרות המשך הטיול לקרוז וחזרה וכן נגרמה עוגמת נפש רבה בשל העובדה כי מטרת הטיול היתה חגיגת בר מצווה לבן הקטן וחגיגה לכבוד שחרור הבכור מהצבא והחגיגות לא יצאו אל הפועל כמתוכנן. הנתבעת טוענת כי בעלה של התובעת פנה למשרדה בטרם הוצאת הויזות כדי לברר הזמנת טיסות והצהיר כי הינו מעוניין לחסוך בהוצאות ולהוציא ויזות לארה"ב באופן עצמאי ולא דרך משרד הנסיעות, הוא חזר שוב לסוכנת כי נתקל בבעיות במילוי הטפסים לויזה והסוכנת עזרה לו ומעבר לכך לא היתה לה מעורבות בהוצאת הויזה. הנתבעת טוענת כי, הדרכונים צולמו לפני הוצאת הויזה במעמד ביקור בעלה של התובעת במשרדה להודיע כי הטפסים הוגשו וכי נקבע לו ראיון בשגרירות, הסוכנת ביצעה את הזמנת הטיסות והקרוז אך לא הנפיקה את הכרטיסים וחיכתה לקבלת הודעה מהתובעת/בעלה כי הויזות הוצאו. הנתבעת טוענת כי ביום הראיון בשגרירות היא התקשרה לבעלה של הנתבעת ושאלה האם התקבלו ויזות לכולם וזה ענה בחיוב ועל סמך תשובה זו היא הנפיקה את ההזמנה. הנתבעת טוענת כי מהשתלשלות העניינים אין היא חבה מאומה לתובעת, ולא היתה לה כל חובה להזהיר את התובעת על ההגבלה החלה בדרכון הבן הבכור מאחר והיא לא ראתה את הדרכון והיא לא היתה מעורבת בהוצאת הויזות. דיון והכרעה: השאלה המשפטית שבה עוסק פסק דין זה היא, האם מוטלת על הנתבעת האחריות לבדוק אשרות הכניסה של התובעים ובני משפחתם לארה"ב ולוודא כי סיווגם ותוקפם מתאים לטיול שהוזמן ע"י התובעים זאת כאשר האשרות הושגו באופן עצמאי בידי התובעים? האם חלה על הנתבעת, סוכנות נסיעות, החובה לוודא כי יושמו בפועל הנחיות מדינת היעד על מנת לשלול אפשרות שמזמין , עם הגיעו לשערי מדינת היעד, תסורב כניסתו בשל אי מילוי מלא ומדויק של הוראות שלטונות מדינת היעד לעניין הכניסה בשעריה, או שמא מסתכם תפקידו של הסוכן במכירת כרטיסי הנסיעה מתן ייעוץ ותו -לא. על חבותה של הנתבעת כלפי הלקוחות שלה חלים דיני הנזיקין וכן דיני חוזים בנוסף לחוק שירותי תיירות, תשל"ו - 1976 (להלן: "החוק") והתקנות מכוחו לעניין חובת הגילוי הנאות, כפי שיבואר להלן; דיני הנזיקין ובמיוחד עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מציבות סטנדרט התנהגות סביר שיש להתנהג לפיו וכל הפרה של סטנדרט זה אשר גורמת לנזק מחייבת פיצויים כפי הקבוע בפקודה. שלושה הם יסודות עוולת הרשלנות 1. חובת הזהירות המושגית. 2. חובת הזהירות הקונקרטית ו- 3. קשר סיבתי בין המעשה/המחדל לבין הנזק שנגרם. ככל, ניתן לקבוע כי הנתבעת כגוף אשר נותן שירותי תיירות (ע"פ ההגדרה הקבועה בחוק שירותי תיירות ובתקנות שהותקנו מכוחו) חייבת כלפי התובעת בחובת זהירות מושגית בבואה להזמין לה ובעבורה חבילות תיור לחו"ל. מפנה לעניין זה לתק (ב"ש) 2588/06 בשן ואח' נ' אילנה נסיעות ותיירות בע"מ ואח': "...על הנתבעת כמתווך לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחותיה כל מידע מהותי הנוגע לעסקה. העובדה כי היא מתווכת בלבד, כטענתה, אינה פוטרת אותה מחובות של מי שניהל מו"מ לכריתת חוזה, או חובות אחרות שבדין. תפקידם של סוכני נסיעות כנתבעת רחב מזה של מתווך. הם אלה שממליצים ומסייעים בידי נוסעים לבחור מסלולי התיור השונים המתאימים לצרכיהם ולאמצעיהם. לשם כך פונים אליהם, משלמים להם, ומעמד זה מטיל על סוכנות הנסיעות אחריות חוזית ונזיקית כלפי הלקוחות לגבי אירועים אשר בהם פועלת סוכנות הנסיעות בתפקיד שהוא מעבר לפעילות תיווך." האם הנתבעת הפרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת: כאמור, התובעת טוענת כי היה על הנתבעת לשים לה למגבלה הרשומה בדרכון הבן הבכור ולהסב תשומת ליבם לכך כי קיימת מגבלה של כניסה אחת באשרה שקיבל ומשלא עשתה זאת היא הפרה את חובתה כלפיהם וגרמה להם לנזק הנטען על ידם בכתב התביעה. הנתבעת, כאמור, דוחה טיעון זה על הסף וטוענת כי משבחרה התובעת במודע ומרצון חופשי לקבל אשרה באופן עצמאי הדבר פוטר אותה מכל אחריות לעניין בדיקת תוקף האשרה ומגבלותיה. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם הנתבעת ראתה את הדרכונים עם האשרות בטרם בוצעה הזמנת הטיול או לא. כאשר התובעים טענו שהזמינו את הטיול ומסרו את הדרכונים לנתבעת לצורך צילום רק לאחר הוצאת האשרות ואילו הנתבעת טענה כי הדרכונים צולמו לפני. הנתבעת לא צירפה העתק מצילום הדרכונים והיא טענה בעניין זה כי הדרכונים מצולמים אך ורק כדי לוודא כי איות השמות לצורך הזמנת הטיסות הינו נכון בלבד ובשל כך, גם לא שמרה העתק מהצילום. הנתבעת מודה בכתב ההגנה וגם בעדות בפניי כי בעלה של התובעת פנה אליה לשם הזמנת הטיול אך הודיע לה כי הוא מבצע את בקשת האשרה באופן עצמאי וכי חזר לאחר מכן אליה כשנתקל בבעיות במילוי הטפסים וביקש עזרתה במילוי הטפסים והיא אכן עזרה לו ונתנה לו ייעוץ. הגב' ויניק חן, הפקידה שביצעה את ההזמנה לתובעת (להלן:"חן") העידה בפניי כי היא התקשרה לבעלה של התובעת ביום בו היה קבוע להם ראיון בשגרירות על מנת לוודא את קבלת האשרות וכשזה ענה בחיוב היא ביצעה את ההזמנה. גב' חן נשאלה אם היא ביררה את סיווג הויזות או תוקפם והיא ענתה בשלילה. כך היא העידה בפניי: " חיכיתי שהם יקבלו את הוויזה, התקשרתי לשאול אם הם קיבלו את הוויזה והם אמרו שכן. לי לא היה צורך לראות את הוויזה כי היה לי צילום של הדרכון". בהמשך העידה כי למרות שהיא יודעת כי לאשרות כניסה קיימים סיווגים שונים ומגבלות שונות, היא לא ביררה עניין זה עם התובעת ו/או בעלה. כך היא העידה בעמ' 1 לפרוטוקול: " לשאלת בית המשפט - אני יודעת שיש מספר סוגים של וויזה וסיווגים שונים. רק שאלתי אם כולם קיבלו את הוויזה. לא שאלתי אותם לגבי הגבלות בוויזה. הוא לא ציין שאחד קיבל וויזה לשנה. אם הייתי שואלת איזה סוג וויזה, הייתי מבקשת לבדוק את העניין ביסודיות. אילו ידעתי שהוויזה היא לשנה או עמד בפני הדרכון, הרכב הטיול היה משתנה, את ההפלגה לא ניתן היה לבצע וגם הטיול לקנדה". אין חולק, לאור המורם כי, גב' חן לא ידעה על המגבלה הקיימת באשרת הכניסה של הבן של התובעת, ולצורך הדיון וכפי שיבואר בהמשך, אין זה חשוב אם הסיבה היא כי שגב' חן קיבלה העתק מהדרכונים עם האשרה בטרם ביצוע ההזמנה כפי שהתובעת טענה, ולא עיינה בו, או שהיא לא ביררה בשיחה עם התובע שהתנהלה לאחר קבלת האשרות את תוקף וסיווג האשרות. מכח התקנות שצוטטו לעיל חלה החובה על הנתבעת לגלות בכתב לתובעת המידע הנחוץ וההכרחי לצורך יציאתה מן הארץ, וכניסתה לארץ היעד. גם אם נכונה טענתה של הנתבעת לפיה שאלה בעל פה האם כולם קיבלו ויזות ונענתה בחיוב והדבר הספיק לה לשם השלמת ההזמנות. אני סבור כי התבעת לא יצאה ידי חובתה בכך שביררה אך ורק את עובדת קבלת האשרות ללא בירור לגבי סוג האשרות ואם קיימת בהן מגבלה כלשהי. לאור מעמדה כגורם בעל ידע ובקיאות בתחום, היה עליה לציין בבירור כי קיימים סיווגים שונים של הויזות וכי יש לשים לב אם קיימת מגבלה כלשהי באשרה המונפקת כפי שקרה במקרה דנן. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי לכל הפחות בשיחות בע"פ שניהלה עם התובעת ובעלה. זאת ביתר הדגשה משחן "לטענתה" לא ראתה את הדרכונים עם הויזות אלא רק הודע לה הדבר טלפונית ע"י בעלה של התובעת. זאת ועוד, מעדותה של הנתבעת, וגם אם נלך לפי גישתה כי הדרכונים שצולמו על ידה היו לפני קבלת האשרה, לא נטען כי דאגה לוודא במעמד מסירת הכרטיסים לתובעת כי אכן הונפקה בפועל הויזה הנדרשת והמתאימה לטיול שהוזמן ולא ביררה סוגי הויזות ואם ישנה מגבלה כלשהי למי מבני המשפחה. לאור האמור אני קובע כי, הנתבעת במחדליה כפי שפורט לעיל הפרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת ובכך סטתה מהסטנדרט הנדר במקרים מעין אלו. לא אכביר במלים לעניין הקשר הסיבתי בין מחדלה של הנתבעת לבין הנזק שנגרם לתובעת בשל הפסקת מהלך הטיול של אחד מבני משפחתה שלכבודו נערך הטיול ושילחתו ארצה בעוד יתר המשפחה המשיכה בטיול כפי שתוכנן, הדבר בוודאי וכל הדיעות פגם משמעותית במידת הנאת המשפחה בנוסף לטרטוריה הממושכים במשך שהותה בארה"ב בניסיון להסדיר את הויזה של הבן על מנת שיוכל להמשיך את הטיול לאיים הקריביים יחד עם בני משפחתו ועל כן יסוד זה מתקיים. ובמלים אחרות אני קובע כי במחדלה של הנתבעת היא התרשלה כלפי התובעת והיא זכאית לתרופות הקובעות בפקודת הנזיקין. במאמר מוסגר ייאמר כי, ניתן לבסס חבות הנתבעת כלפי התובעת גם מכוח תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג - 2003 (להלן: "התקנות"), התקנות מחייבות את הנתבעת לגלות מידע הנחוץ לשם יציאה מהארץ וכניסה למדינה הנכללת בחבילת התיור לרבות תקופת תוקף הדרכונים, הצורך באשרות כניסה וכל דרישה אחרת של מדינת מהיעד המהווה תנאי כנסיה אליהן וכך קובעת תקנה 3 לתקנות: "...... (3) מידע כללי: ...... (ב) מידע הנחוץ לשם יציאה מהארץ וכניסה למדינות הנכללות בחבילת התיור (להלן - מדינות היעד), לרבות תקופת תוקף דרכונים, הצורך באשרות כניסה, וכל דרישת אחרת של מדינות היעד המהווה תנאי כניסה אליהן;" בהקשר זה ראו אסף מידני ונתן אוריאלי, דיני תיירות להלכה ולמעשה 111: "תקנות גילוי נאות מחייבות את סוכני הנסיעות לגלות מידע למי שרוכש אצלם חבילות תיור. המידע יהיה בכתב ויפרט את השירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור ויימסר ללקוח באופן שיאפשר לו הזדמנות סבירה לעיין בו לפני רכישת חבילת התיור, ככל שניתן בנסיבות העניין (תקנה 2). המידע כולל בין היתר:... מידע הדרוש לכניסה לארץ היעד (ויזות, תוקף דרכונים)... פרטי המידע שפורטו לעיל נחשבים כ"עניין מהותי" (לפי תקנה 4) והמפר חובות גילוי המידע בעניין מהותי צפוי לסנקציה פלילית של מאסר עד שישה חודשים או קנס של כ-67,300 ₪ (סעיף 13(ה) לחוק שירותי תיירות)..." בבר"ע 2487/01 FLY 4 LESS בע"מ נ' מיקי פז דחה ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות שחייב סוכנות נסיעות בפיצוי משנמנעה נסיעת התובעת לצרפת בשל העדר ויזה. בערכאה הראשונה פסק ביהמ"ש לתביעות קטנות כי על סוכנות נסיעות להנחות לקוחותיה בנוגע לסידורים ובכלל זה הצורך בויזה בטרם נסיעה לחו"ל. בערעור פסק ביהמ"ש המחוזי כדלהלן: "...בהיותה סוכנת נסיעות וספק השירות, עליה החובה המקצועית לספק ללקוח מידע שלם ואמין שהוא בתחום מומחיותה. בענייני נסיעות בא הלקוח לסוכנות נסיעות כאל מומחה שאמור להדריכו ביחס לדרישות ולכל מה שהוא נזקק לו לצורך הנסיעה." ניתן לומר כי מסירת המידע חייבת, לאור המציאות של ימינו שבה אשרות לארה"ב אינן דבר שבשגרה וכי קיימים סוגי אשרות ומגבלות שונות לאשרות, ולכן לכל הפחות ואם נסיר מעליה את החובה לבדוק את האשרות בפועל לאחר שהתקבלו, נאמר כי היה עליה למסור בכתב הנחיות מפורשות הכוללות מידע לגבי הויזות הקיימות וההגבלות האפשריות ובמקרה זה התובעים היו ערים יותר לסוג האשרות שקיבלו ויכול והיו שמים לב להגבלה הנמצאת ומייחסים לה חשיבות יתר. ומשלא עשתה זאת היא הפרה חובת הגילוי המוטלת עליה. אשם תורם: יאמר מיד, טענת אשם תורם יש לטעון בכתב ההגנה מפורשות. עם זאת, טענת נתבע לפיה התובע הינו האחראי הבלעדי לתאונה - כוללת במשתמע טענת אשם תורם. ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינה ישראל, משרד החינוך והתרבות פ"ד מז(1) 802, 821: "אכן, טענת אשם תורם יש להעלותה במפורש בכתב ההגנה; אך משמעלה נתבע טענה, כי התובע הוא האחראי הבלעדי לתאונה שאירעה, כי החטאת אך לפתחו של התובע רובץ הוא, חבויה בטענה זו טענת אשם תורם אף היא, שהרי יש בכלל מאתיים מנה, והשלם כולל את החלק. ראה: ע"א 111/50 "דן" אגודה שיתופית בע"מ ואח' נ' גולדנברג [17], בעמ' 1541; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) ". בענייננו טענה הנתבעת כי "הלקוחות הם האחראים הבלעדיים להוצאת הויזה שכן עשו זאת בעצמם על אף שיכלו לעשות זאת באמצעות משרד הנסיעות". טענה זו יש בה להכיל טענת אשם תורם. לגופו של עניין, סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע פיצויים מופחתים בשל אשם תורם, במקרה דכאן, התובעת מודה כי את האשרות היא השיגה באופן עצמאי ואת ההגבלה הרשומה בדרכון הבן הבכור מן הסתם היא ראתה, אך הדבר לא הדליק לה נורה אדומה ולא הבינה משמעות רישום "כניסה אחת" והיא ציפתה מהסוכנת חן כי תשים לב לרשום בדרכון אשר נמסר לה במעמד הזמנת החבילה. במקרה דנן , אני סבור כי בהתנהגות התובעת ובעלה היה משום היעדר זהירות סבירה במידה מסוימת, תוך אי נקיטת מלוא האמצעים המתחייבים שעשויים היו למנוע המקרה המצער. התובעת ובעלה פעלו למילוי הטפסים לבד מטעמי חסכון הם קיבלו את הדרכונים לידם ועל דרכון הבן הבכור כתוב שחור על גבי לבן כי האשרה שלו הינה לכניסה אחת בלבד. לכל הפחות היה עליהם לברר משמעות הדבר במיוחד לאור השוני בינו לבין האשרות ליתר בני המשפחה, גם אם לא הבינו משמעות הדבר, סביר להניח כי את השוני הם ראו והיה עליהם לברר פשר השוני או בשגרירות או להעלות עניין זה בפני הסוכנת ולבררו במעמד ביצוע ההזמנה ומסירת הדרכונים, לגישתם, לסוכנת. במציאות של היום כאשר לכל בר יודעין ידוע ונהיר הוא כי אשרות לארה"ב, במיוחד לאחר אירועי האחד עשר בספטמבר, אינן דבר שבשגרה, קיימות בדיקות קפדניות, קיימות הגבלות וסיווגים למיניהם באשרות ואין זה מובן מאליו שאשרות ניתנות לכולם באופן זהה ועל כן את תוכן ותנאי האשרה בודקים ומבררים עם קבלתה, ולא מחכים עד שסוכן חברת נסיעות ישים לב להגבלות הקיימות ומסב תשומת ליבם. בנוסף, התרשמתי שמדובר בבני זוג אשר שניהם אנשים בעלי יכולת הבנה סבירה ואף מעבר לכך, ואין בליבי ספק שהם יודעים לקרוא ולהבין תוכנם של מסמכים ולכל הפחות יודעים לברר ולשאול אם דבר מה לא מובן ועל כן טענתם כי יש להטיל את מלוא האחריות על כתפי הנתבעת בשל כך שלא הסבה תשומת ליבם להגבלה שבדרכון הבן הבכור אינה מתקבלת. משכך, מסקנתי היא כי התובעת ובעלה, לא נהגה באחריות המלאה הראויה תוך זהירות מתאימה .בהתנהגותה תרמה בבחינת אשם תורם לנזק שנגרם בפועל לה ולמשפחתה. לסיום, אני קובע כי יש לקבל התביעה בחלקה תוך יחוס מידת אשם תורם משמעותי לתובעת. לאור זאת איני מוצא צורך להרחיב עוד בדיון ברשלנות הנתבעת. עם זאת, לא אתעלם מטענות הנתבעת כי השגת האשרה באופן עצמאי בידי התובעת הייתה בחירתה החופשית ובמודע ומכאן אין להפיל אחריות כלשהי עליה. התוצאה היא שמתקבלת התביעה בחלקה תוך שמוצאת מקום ליחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 50%. הנזק: מקבל התביעה לעניין החזר כספי עבור כרטיס הטיסה חזרה לארץ לפי המחיק המלא התובעת שילמה עבור בנה. אין חולק כי למשפחת התובעת כולה נגרמה עוגמת נפש משמעותית. במקום ל חגוג ביחד כל הטיול, נאלצו בני המשפחה להיפרד מאחד מבני המשפחה ולהעלותו על טיסה חזור לארץ, נאלצו להקצות הרבה מזמנם בניסיון לפתור את בעיית האשרה לבן תוך כדי הטיול ובכך גם נפגמה מידת הנאתם משמעותית במיוחד לאור אופי הטיול ועלותו הרבה שלבטח המשפחה תכננה לה זמן רב וחסכה לשם כך ממטב כספה. סוף דבר, לאור כל הנ"ל אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 10,000 ₪ כולל הוצאות ועלות הטיסה חזור ארצה. ובניכוי אשם תורם תשלם הנתבעת לתובעת סך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. על כן התוצאה היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 5,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום. בקשת רשות ערעור תוך 15 יום. אשם תורם