1. בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: המשיב) הגיש תביעה כספית בסד"מ נגד ד. X בע"מ, שנותרה חייבת למשיב כספים (להלן: החייבת), ונגד X (להלן: נתבע 2) וX , שחתמו על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, להבטחת תשלום חובות החייבת לבנק. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן. בקשה זו הינה נשוא החלטתי זו. 2. בבקשת הרשות להתגונן שהגישה, העלתה המבקשת מספר טענות הגנה מרכזיות: א. המבקשת חתמה על כתב הערבות ב- 1994 בביתה ולא בבנק, מבלי שהוסבר לה על מה היא חותמת ומה משמעות המסמך עליו חתמה. ב. מעולם לא הייתה המבקשת מעורבת בעסקי החברה ולא היה לה מידע בעניין ניהול החשבון והפעולות שנתבצעו בו. עד להגשת התביעה מעולם לא קיבלה הודעה מהבנק באשר לערבותה או באשר למצב החשבון. ג. תוקף ערבותה של המבקשת פג: (1) בסוף 1995 תחילת 1996 נעשו הליכים לסגירת חשבונה של החברה החייבת בבנק: נתבע 2 הגיע להסדר עם הבנק לצורך פירעון החוב וסגירת החשבון; תכניות חסכון שנפרעו, הועברו לכיסוי חובות החייבת; בנוסף, מסר נתבע 2 שיקים שלו, שהיו אמורים לכסות את יתרת החוב שנותרה. היה ברור, שתוקף ערבותה של המבקשת יפקע עם פירעון החוב. אמנם באופן טכני החשבון נותר פעיל ולא סגור, אך למעשה, כאשר איפשר הבנק את הפעלת החשבון מחדש, היה בכך משום פתיחת חשבון חדש. נתבע 2 העמיד לבנק ערבות חדשה, וסוכם בין הבנק לבין נתבע 2, שתוקף ערבותה של המבקשת פג. נאמר למבקשת מפורשות שערבותה אינה בתוקף. (2) לאחר שהחשבון הופעל מחדש, לא נדרשה המבקשת, וברור שלא הסכימה, לערוב לחברה החייבת. המבקשת גם לא הסכימה, שיעשה שימוש בערבות עליה חתמה ב- 1994 ושתוקפה פג. (3) לו הייתה המבקשת נדרשת לחתום על כתב ערבות במועד חידוש הפעילות בחשבון, לא הייתה מסכימה, כיוון שידעה שלחברה קשיים מסוימים. (4) לו ידעה המבקשת, כי הבנק רואה בה ערבה, מכוח כתב הערבות מ- 1994, הייתה דואגת לכך, שהפעילות הכספית בחשבון לא תחרוג לסכומים גבוהים וכי החוב כולו יפרע כאשר הדבר היה קל יחסית. להלן אדון בטענות ההגנה של המבקשת כסדרן. 3. הטענה שהמבקשת לא ידעה מה משמעות המסמך עליו חתמה. כאמור, טוענת המבקשת, כי חתמה על כתב הערבות בביתה ולא בבנק מבלי שהוסבר לה על מה היא חותמת ומה משמעות המסמך עליו חתמה. במהלך חקירתה הנגדית התבררה טענת הגנה זו של המבקשת כהגנת בדים. כשנתבקשה המבקשת להשיב לשאלה, באלו נסיבות חתמה על הערבות, השיבה (עמ' 3 ש' 20-24 עמ' 4 ש' 1): "בעלי הגיע הביתה עם ניירת ואמר לי שאני חותמת על ערבות של אשראי של 50,000 ₪ או 60,000 ₪, אבל ידעתי שאני ערבה על סכום זה. אני יודעת מה זה ערבות וידעתי שזה לא מעל 50,000 ₪ או 60,000 ₪, הבעל אמר תחתמי, לא נכנסתי לעומק העניינים. אילו הבנק היה מזמין אותי ואומר לי במה זה כרוך, שזה ערבות בלתי מוגבלת, לא יודעת מה הייתי עושה. יכול להיות שגם לא הייתי חותמת". ומכאן: המבקשת מודה, שכאשר חתמה על כתב הערבות ידעה שהיא חותמת על כתב ערבות, אלא שסברה שערבותה מוגבלת בסכום עד לא יותר מ- 60,000 ₪, כך שהטענה, שלא ידעה מה משמעות המסמך עליו חתמה, וכי לא ידעה שחתמה על כתב ערבות הוכחה כהגנת בדים. עם זאת, מתשובתה של המבקשת עולה, שסברה שערבותה מוגבלת בסכום של 60,000 ₪ וטענה זו ראויה לשמש טענת הגנה. אמנם טענה זו הינה בניגוד לכתוב בכתב הערבות, כלומר, הינה טענה כנגד מסמך בכתב, אך בהתאם להלכה הפסוקה, בשלב זה של מתן רשות להתגונן מתעלם בית המשפט מהעובדה, שהטענה הינה בסתירה למסמך בכתב, ויתן רשות להתגונן גם בטענה זו (ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצל החייל פ"ד מ (2) 333). לפיכך תינתן למבקשת רשות להגן חלקית, ככל שהתביעה מתייחסת לסכום שמעל ל- 60,000 ₪. 4. הטענה שהמבקשת לא הייתה מעורבת בעסקי החברה ולא היה לה מידע בעניין ניהול החשבון והפעולות שהתבצעו בו עד למועד הגשת התביעה התבררה כטענת הגנה מפוקפקת. בסע' 20 לתצהיר, הצהירה המבקשת, כי בשלב של חידוש הפעילות בחשבון ידעה, שלחברה קשיים מסויימים ודאגה שחוב החברה בחשבון יפרע - הכתוב בסע' זה הינו בסתירה מוחלטת לסע' 3 ו- 9 לתצהירה. כשנתבקשה בחקירה נגדית להסביר זאת, היו תשובותיה מבולבלות ובלתי עקביות, כך שלא ניתן להבין בכלל מהי טענת ההגנה של המבקשת (ראה עמ' 2 לפרוטוקול ש' 17 - עמ' 3 ש' 6). לא ניתנת למבקשת רשות להתגונן בטענה זו, אם בכלל ניתן היה לראות בה טענת הגנה. 5. הטענה שתוקף הערבות פג בסוף 95 תחילת 96. גם טענה זו כפי שהובאה, הובאה במעורפל. אין בתצהיר הצהרה חד משמעית, שהחשבון נסגר, אלא מוצהר על פעולות שנעשו לחיסול החוב ולסגירת החשבון. עם זאת מצהירה המבקשת (בסע' 15 לתצהירה שלוש שורות מסוף הסעיף) כי: "באופן טכני נותר החשבון פעיל". באשר להצהרות המפורשות של המבקשת, בנושא פקיעת תוקף ערבותה: התברר בחקירה הנגדית, כי חלק מהן הוכחו כהגנת בדים וחלקן התבררו כטענות הגנה מפוקפקות ודחוקות: בעוד שכאמור, הצהירה המבקשת בתצהירה, כי הסתמכה על הסיכום בין בעלה לבין הבנק, שערבותה תפקע ושעם חידוש הפעילות בחשבון יסתמך הבנק על ערבות אחרת, של צד ג', ולא על ערבותה הישנה, בחקירתה הנגדית הודתה, שהיא יודעת על כך רק מפי בעלה ולא ממקור אחר, וכי בעלה אמר לה זאת רק לאחר הגשת התביעה. עולה מהאמור לעיל, כי טענת ההגנה של המבקשת, כי הסתמכה על מצג הבנק, שערבותה פקעה ושהיא שינתה מצבה לרעה בהסתמך על מצג זה, הוכחה כהגנת בדים וקרסה. נותרה הטענה הכללית של המבקשת, שהערבות פקעה כאשר הגיע בעלה של המבקשת עם הבנק להסדר באשר להחזרת החוב (טענה זו נטענה ללא קשר להסתמכות המבקשת על מצג הבנק). טענה זו נראית על פניה דחוקה ומפוקפקת, שכן המבקשת הודתה שהחשבון לא נסגר אף פעם, וכן כאמור הודתה המבקשת, שהיא יודעת על פקיעת הערבות רק מפי בעלה, שיידע אותה על כך רק אחרי הגשת התביעה. למרות שטענה זו הינה דחוקה ומפוקפקת, החלטתי לתת למבקשת רשות להתגונן בטענה זו, כשמתן הרשות מותנה בהפקדת כספים בקופת בית המשפט. 6. לסיכום, ניתנת למבקשת רשות להתגונן בטענות הבאות: א. שתוקף ערבותה פג ושהבנק מנוע מלהסתמך על אותה ערבות. ב. אם תדחה טענת ההגנה שבפסקה א' ובית המשפט יקבע שהערבות בתוקף, שהערבות מוגבלת לסך 60,000 ₪ בלבד כפי שהבינה המבקשת בעת שחתמה על כתב הערבות. כיוון שנראה, כי טענות ההגנה שהעלתה המבקשת הינן טענות הגנה דחוקות, מתנה בית המשפט את מתן הרשות להתגונן, בכל אחת מהטענות, בהפקדת סך של 60,000 ₪ בקופת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 1/10/04. הגנת בדים