1. כתב-האישום שהוגש נגד הנאשם בתיק זה מייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק). על-פי הנטען בכתב-האישום, חבל הנאשם במתלונן - ראובן אליהו (להלן - המתלונן) - חבלה חמורה שלא כדין באמצעות נשק קר. היה זה - כך נטען - בתאריך 23.6.1997 בשעה 03:40 או בסמוך, כאשר בשל סכסוך פעוט בין השניים דקר הנאשם את המתלונן באמצעות מברג באזור תת-הלסת השמאלית וגרם לו לחתך באורך 3 ס"מ באזור זה; כן גרם לו הנאשם לפגיעה בקרנית העין השמאלית. כתוצאה מכך נצרך המתלונן לאשפוז בבית החולים ולטיפול רפואי. 2. אף שהנאשם הכחיש בישיבת המענה את עובדות כתב-האישום, הרי שהוא הוסיף וטען באמצעות סניגורו ובאותה נשימה, כי פעולותיו היו פרי הגנה עצמית. ואמנם - בסופו של דבר - זו הייתה גם גירסתו של הנאשם בעדותו בבית-המשפט, היינו, כי אין הוא מכחיש את עצם דקירתו את המתלונן באמצעות אותו מברג, אלא שלדבריו עשה כן כפעולה של "הגנה עצמית". השאלה העומדת לדיון בהכרעת-דין זו נוגעת אפוא לנסיבות האירוע שבמהלכו דקר הנאשם את המתלונן כאמור, והאם יש בהן כדי למלא אחר היסודות הנדרשים לשם קיום הסייג לאחריותו הפלילית של הנאשם למעשה שעשה, היינו הסייג בדבר "הגנה עצמית" לפי סעיף 34י לחוק. 3. טרם נתייחס לנסיבות הדקירה והתקיפה של הנאשם את המתלונן, נציין כי תחילתו של הסכסוך שנתגלע בין השניים באותו לילה - ועל כך אין מחלוקת - נעוצה הייתה בעניין פעוט ביותר, על רקע של משחק קלפים מסוים עממי וחובבני ששיחקו השניים יחד עם אחרים במקלט בדימונה, המשמש כעין מועדון חברתי שבו גם נמכרים מזון ומשקאות חריפים. על טיבו ומהותו של משחק קלפים זה קשה היה לעמוד מתוך חומר הראיות - וגם אין לכך חשיבות של ממש - אך נראה, כי מדובר במשחק קלפים שסיגלו לעצמם פשוטים ודלי עם מבחינה כלכלית, שאין הפרוטה מצויה בכיסם, כאשר כל אחד מהנוטלים חלק במשחק זה מוציא, בתורו, שקל אחד (!) מכיסו ומניחו על שולחן המשחק, כשהזוכה במשחק נוטל אותו שקל. על רקע משחק זה נתגלע אותו סכסוך כאמור - שהיה מיותר לחלוטין - בין הנאשם לבין המתלונן, ושהחל בוויכוח מילולי ואף בקללות, ולאחר מכן, משזה נתלהט, יצאו השניים מחוץ לאותו מועדון, כשכל אחד מהשניים מבקש לטעון כי חברו קרא עליו תיגר והזמינו לצאת החוצה כדי "לגמור שם את החשבון" בגין אותו סכסוך, שכל כולו על לא מאומה; וגם מחלוקת זו אינה מהותית, בסופו של דבר, משלב המחלוקת הצריכה להכרעה היא מה התרחש בין השניים מחוץ לאותו מועדון, היינו האם פעולת הנאשם בדוקרו את המתלונן ובחובלו בו חבלה חמורה הייתה אכן פרי "הגנה עצמית", והאם בנסיבות העניין נתקיימו היסודות הדרושים על-פי החוק לביסוסה. בשאלה זו נתמקד להלן, תוך שנדגיש ונציין כי לאשר התרחש בין השניים מחוץ למועדון איש לא היה עד זולת המתלונן והנאשם, ועל-כן אין לנו בעניין זה אלא גירסאותיהם של השניים. גירסת המתלונן 4. בעדותו בבית-המשפט בחקירתו הראשית (בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-20) העיד המתלונן כי כבר בצאתם מתוך המועדון לקח אותו הנאשם אל סמוך לרכבו (של הנאשם), ומתוך רכבו הוציא הנאשם מברג ותקע אותו בעינו של המתלונן. המתלונן - כך לדבריו - מחה על כך, תוך שהוא אוחז בעינו הפגועה, ואומר לנאשם: "למה אתה מרים יד? תדבר בפה". אלא שהנאשם לא רק שלא חדל, אלא אף הוסיף ושלף סכין, ובאמצעותה דקר אותו מתחת ללסתו, סמוך לצוואר. המתלונן הוסיף והעיד, כי גם ראה את הסכין שבה דקרו הנאשם. לדברי המתלונן לקחו הנאשם לבית החולים, ובדרכם לשם אמר לו הנאשם כי דקר אותו במברג ולא בסכין (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 1-20). במהלך החקירה הנגדית ביקש הסניגור לעמת את המתלונן עם גירסת הנאשם, כי היה זה המתלונן שיזם את היציאה מהמועדון, משדרש מהנאשם לצאת משם "אם הוא גבר". אולם המתלונן הכחיש זאת וטען כי הנאשם הוא ש"הזמינו" לצאת החוצה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-18). כן הכחיש המתלונן בחקירתו הנגדית את הטענה שהוטחה בפניו - וזו הייתה הגירסה היחידה, בשלב זה, שעמה ביקש הסניגור לעמתו - ביחס לטענת "ההגנה העצמית" - ולפיה גלגל המתלונן את הנאשם מהמדרגות, ורק עקב כך, וכאקט של "התגוננות", דקר אותו הנאשם במברג, ובזה "בלבד". המתלונן הכחיש אפוא כי גלגל את הנאשם במדרגות, והוסיף ודבק בגירסתו כי תחילה הותקף באמצעות המברג ולאחר מכן נדקר באמצעות הסכין, תוך שהוסיף וטען כי בדרך לבית החולים אף ביקשו הנאשם כי יאמר שנדקר באמצעות מברג ולא באמצעות סכין (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-8). גירסת הנאשם 5. באשר לגירסת הנאשם - הוא העיד בבית-המשפט בחקירתו הראשית כי המתלונן קללו בתוך המועדון, והוא, מצדו, לא הגיב, ורק לדרישתו השנייה של המתלונן "לצאת החוצה" הוא נענה ויצא עמו. או אז, ובהיותם בחוץ, כך בלשון הנאשם: "איך שיצאנו הוא תפס אותי וגילגל אותי על הריצפה. היה לי דם בידיים ומכה בחזה. אני הראיתי את הדם לחוקר. היו סימני ציפורניים של המתלונן על החזה שלי. אני קמתי ודחפתי את המתלונן והסתובבתי. איך שהסתובבתי הוא תפס אותי וחנק אותי, כי הוא יותר גבוה ממני והוא בריון. ניסיתי להשתחרר ממנו [היינו, מהחניקה - ח' ע'] אבל לא הלך, לכן השתמשתי במברג שהיה לי בכיס איתי ונתתי לו מכה עם המברג כדי להשתחרר ממנו... אחרי זה יצא לו דם מהסנטר... באשר לגירסת המתלונן כי דקרתי אותו בסכין - אני אומר שזה לא נכון..." (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 13-18; עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-12; ההדגשות שלי - ח' ע'). ובהמשך הוא חוזר ומבהיר כי: "נתתי לו את המכה במברג כדי להציל את עצמי כי הוא גבוה ובריא" (עמ' 20 שורה 19). עד כאן עדות הנאשם בחקירתו הראשית והעולה הימנה, בתמצית, לעניין טענת "ההגנה העצמית", כי דקר את המתלונן בסנטרו באמצעות אותו מברג בלבד (ולא השתמש בסכין), וכי גם זה היה רק בתגובה לכך שהמתלונן חנק אותו, לדבריו, ורק על-מנת להשתחרר מאותה חניקה. הנאשם מתעלם כליל בחקירתו הראשית מהחבלה בעינו של המתלונן (כפי שזו הוכחה, לא רק מפיו של המתלונן, אלא גם בראיות אובייקטיביות - מוצגים ת/1, ת/4 ו-ת/5, שאליהם נשוב להלן) ואינו מסביר פשר ומקור חבלה זו. 6. אלא שבחקירתו הנגדית, ובלחצה של זו, אנו כבר שומעים מפי הנאשם גירסה שונה, תוך שהוא מוכן כבר להיפתח ולהתוודות בדבר היקף אלימותו כלפי הנאשם ונסיבותיה. בחקירה נגדית זו טוען הנאשם, כי לאחר שהמתלונן גלגלו על הרצפה הוסיף המתלונן להכותו בהיותו על הרצפה (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 13). עוד מוסיף הנאשם וטוען, כי לאחר שהוכה, בהיותו על הרצפה, הצליח לקום ולברוח מהמקום, כשתוך כדי כך חבט באגרופו בפניו של המתלונן, וכה דבריו: "לאחר מכן ברחתי ממנו הצידה במרחק קצר ממנו... הוא לא רץ אחרי כשאני ברחתי ממנו, אבל כשקמתי, הסתובבתי ונתתי לו אגרוף והוא נפל" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 16-17; ההדגשות שלי - ח' ע'). לאחר אותה מכת אגרוף שהנאשם הנחית בפניו של המתלונן - כך מוסיף הנאשם ומעיד: "הלכתי ליד הרכב שלי כדי לשים את נעלי הבית, כיוון שכאשר הוא [המתלונן - ח' ע'] דחף אותי, נעלי הבית עפו לי, ואז הוא [המתלונן - ח' ע'] קם וחנק אותי מאחור. ניסיתי להשתחרר ממנו ולא הצלחתי, היה לי מברג בכיס, הוצאתי אותו ונתתי לו (הנאשם מדגים תנועה של דקירה מלמטה כלפי מעלה לכיוון הסנטר)" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 24-27; ההדגשות שלי - ח' ע'). אלא שבהמשך חקירתו הנגדית - ותוך שהוא סותר למעשה את גירסתו בדבר אותה חניקה שבעטיה דקר את המתלונן, לדבריו, באמצעות המברג - הוא מוסיף ואומר (בתשובה לשאלה מה הרגיש בעת שהמתלונן גלגלו, לדבריו, על הארץ, ומדוע לא סיפר בהודעתו במשטרה ובחקירתו הראשית על דבר האגרוף שהנחית בפניו של המתלונן, לפני אותה דקירה) כי: "אני חשבתי שהוא [המתלונן - ח' ע'] ייתן לי בעיטה והוא יגמור עלי וניסיתי לברוח. לא היתה לי הזדמנות לברוח. הוא [המתלונן - ח' ע'] לא רדף אחרי. כשנפלתי הוא התחיל להכות אותי ואני ברחתי משם" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 6-7; ההדגשות שלי - ח' ע'). ההכרעה 7. אקדים ואומר - כבר כאן ועתה - כי אין בידי לקבל את טענת "ההגנה העצמית" של הנאשם, ולפחות לא ביחס לאותה דקירה בסנטר, שהיא זו שהסבה למתלונן את החבלה החמורה יותר מבין שתי החבלות (בסנטר ובעין), וזאת אף על יסוד עדותו של הנאשם עצמו, ומכל מקום לא ראיתי ליתן בה אמון; ולמצער, היא לא הוכחה במידה המספקת על-פי החוק. 8. ברם, בטרם נבסס מסקנתנו זו, נתייחס לגירסת המתלונן לפיה עשה הנאשם שימוש הן בסכין והן במברג, בעוד שלגירסתו של זה האחרון כלל לא השתמש בסכין כי אם במברג "בלבד" (בנוסף למכת האגרוף). לעניין זה נכון אני להעדיף - ולו מחמת הספק, ובהיעדר ראיות אחרות זולת עדותו של המתלונן - את גירסתו של הנאשם כי לא השתמש בסכין, כי אם במברג בלבד. ראשית, אף כתב-האישום עצמו - שהעובדות הנטענות בו הובאו לעיל - אינו מייחס לנאשם שימוש בסכין (או בסכין ובמברג, כאחד) אלא במברג בלבד. שנית, בהודעתו של המתלונן במשטרה (מוצג נ/1) שהייתה קצרה מאד, ואשר נגבתה הימנו בבית החולים כבר באותו לילה סמוך לאחר האירוע וסמוך לאחר הבאתו לבית החולים, טען כי הנאשם דקר אותו בסכין ואין הוא מזכיר מברג. עם זאת, לא למותר לציין, כי בעת מתן הודעה זו לא היה המתלונן במצב שיכול היה למסור גירסה מפורטת, והייתה זו הודעה קצרה, שבה גם צוין מפיו כי קשה לו לדבר בשל מצבו. שלישית, בהודעתו השנייה (מוצג נ/2), שנגבתה הימנו כ-8 שעות לאחר האירוע ועדיין בבית החולים, טען המתלונן כי תחילה הוכה בעינו, בלא שציין כי היה זה באמצעות מברג, ובלשונו: "הוא נתן לי משהו חזק בעין שמאל", תוך שסתם ולא פירש באמצעות מה כאמור (שורות 6-7 להודעה); ובהמשך הוא מוסיף, כי לאחר שצעק לעבר המתלונן - עקב הכאבים וכתוצאה מהמכה בעין - מדוע הוא (הנאשם) "מרים ידיים", ניגש הנאשם לרכבו, הוציא "סכין גדולה" כלשונו, ודקר אותו "בצוואר" (שורות 9-10 להודעה). הנה-כי-כן, פרט לכך שבהודעה זו אין נזכר המברג, הרי שלא מן ההכרח להניח שלאחר שהנאשם כבר היה מצויד במברג - שאף הוא כלי משחית, כשלעצמו (כשנעשה בו שימוש שלא לצרכים להם הוא נועד) - ובאמצעותו חבל במתלונן, לא יסתפק הנאשם בכך ויוסיף עוד לקחת גם סכין ולדקור באמצעותה את המתלונן. מכל מקום, פרט לעדות המתלונן לא הובאו ראיות על שימוש בסכין - לא בקשר עם החבלה בעין ולא בקשר עם הדקירה בצוואר (סמוך לסנטר); וגם מתוך העדויות הרפואיות (מוצגים ת/4 ו-ת/5) - שפרט להן לא הובאו כל ראיות אחרות לעניין זה (ובוודאי לא חוות-דעת מומחה) - אין ניתן ללמוד, בהכרח, על כי איזו משתי החבלות בוצעה באמצעות סכין, ואין זה בלתי סביר כי חתך הדקירה בסנטר יכול להיגרם גם באמצעות מברג, ולא בהכרח על-ידי סכין דווקא. מהטעמים האמורים נכון אני כאמור - ולו מחמת הספק - להעדיף את גירסת הנאשם כי לא עשה שימוש בסכין, כי אם במברג "בלבד". ברם פלוגתה זו הינה משנית, בסופו של דבר, משעל-כל-פנים ברור - ועל כך אין מחלוקת - כי הנאשם חבל במתלונן הן בעינו והן בסנטרו סמוך לצוואר; וקיים יסוד של ממש לקביעה, בדרגת סבירות גבוהה ביותר - המבוססת גם על עדותו של הנאשם עצמו - כי החבלה בעין הייתה תוצאה של אותה מכת אגרוף, שבה הודה המתלונן בחקירתו הנגדית; ואילו החבלה בסנטר (סמוך לצוואר) מקורה בדקירה באמצעות אותו מברג. משכך, וגם אם קיימות סתירות בגירסת המתלונן בקשר עם שאלה אחת ויחידה הנוגעת למחלוקת אם בסכין ובמברג יחדיו מדובר או במברג "בלבד", הרי שלא ראיתי בסתירות אלו משום סתירות מהותיות המשליכות על לב המחלוקת הנוגעת לטענת "ההגנה העצמית" - לה טוען הנאשם - ואשר, וכפי שכבר הקדמתי וציינתי לעיל, לא מצאתי לה בסיס - לא בסיס שבעובדה ולא בסיס שבדין - ולכך עוד נשוב להלן כאמור. 9. עוד - ובטרם נשוב לשאלה זו - ומשהזכרנו את טיב החבלות שחבל הנאשם במתלונן, הרי שכאן גם המקום להתייחס אליהן. אין ספק - לאור הראיות שהוצגו בפניי - כי חבלות אלו הינן חמורות מאד. פרט לתמונות (ת/1 ו-ת/2) שצולמו על-ידי המשטרה בהיות המתלונן בבית החולים, ושבהן נראות בבירור המטומה, נפיחות ואדמומיות בעין השמאלית (תמונה - ת/1), וכן פצע הדקירה בתחתית הצוואר (תמונה ת/2), הוגשו בהסכמה הודעותיהם של הרופאים דני קפלן וגדי ספיר מבית החולים "סורוקה" (מוצגים ת/4 ו-ת/5). מהודעות אלו עולה, כי חתך הדקירה בצוואר (באזור התת-לסתי) הינו באורך כ-3 ס"מ, וכי חתך זה נתפר והמתלונן הושאר להשגחה בבית החולים בשל המשך דימום עקב חתך זה, ובשל כך שבאזור אותו חתך קיימת נפיחות שגרמה לסטייה קלה של הלשון, אף כי עצב הלשון לא נפגע ולא נראה כי נגרם לו נזק בלתי הפיך. כן, ובנוסף, עולה מהודעות אלו כי קרנית העין השמאלית של המתלונן נפגעה ונגרם בה קרע, ובאותו שלב עדיין לא ניתן היה להעריך מהן ההשלכות של אותה פגיעה. 10. נשוב עתה לטענת "ההגנה העצמית" שהעלה הנאשם, ואשר לגביה כבר הבענו דעתנו כי בזו אין כל ממש, או כי למצער היא לא הוכחה; ועתה לא נותר אלא לנמק מסקנה זו. כזכור, בחקירתו הראשית התעלם הנאשם לחלוטין מהחבלה שחבל בעינו של המתלונן, משל זו לא הייתה ולא נבראה, והתייחס רק לדקירה בצוואר (באזור התת-לסתי) ושבאה מאוחר יותר, כשלטענתו גם זו הייתה רק בתגובה לכך שהנאשם חנק אותו, וכי רק כדי להיחלץ מאותה חניקה דקר את המתלונן אותה דקירה באמצעות המברג בצווארו. התעלמות מכוונת זו מאותה חבלה בעין, שרק בלחץ החקירה הנגדית נאלץ להודות בה - אף כי, לטענתו, הייתה זו בתגובה למכות שספג מהמתלונן, לאחר שזה גלגלו ארצה - מצביעה על מגמתיותו ועל ניסיונו של הנאשם להיתמם ולהציג עצמו כשיה תמימה, וכבר בכך, ומשמדובר בנקודה מהותית, הצביע על חוסר מהימנותו, גם בטענה זו. זאת ועוד, בהודעתו במשטרה (מוצג ת/3) כלל לא טען הנאשם ל"הגנה עצמית" - לא במפורש ולא במשתמע - ואף לא טען כי המתלונן חנק אותו, או כי כדי להיחלץ מחניקה זו דקר אותו באותו מברג, כפי שטען בעדותו בבית-המשפט. כל שטען הנאשם באותה הודעה הוא, כי המתלונן גלגל אותו לרצפה לאחר היציאה מהמועדון ושרט אותו בחזה וביד שמאל, ובתגובה קם הוא ודחף את המתלונן ודקר אותו באותו מברג "ברגע של עצבים". להלן דברי הנאשם בהודעה זו: "יצאנו בחוץ שנינו לבד... ואז התרחקנו כ-10 מטר מהמועדון, ואז ראובן [המתלונן - ח' ע'] תפס לי את החולצה וגילגל אותי לריצפה... ואז אני קמתי ודחפתי אותו ואז היה לי מברג בכיס ודקרתי את ראובן בגרון... ואז הוא [המתלונן - ח' ע'] אמר לי: 'אנחנו חברים, תראה מה עשית לי'... אני לקחתי אותו לבית חולים... ואני אמרתי לרופאים שאני עשיתי את זה עם מברג ברגע של עצבים..." (עמ' 1 להודעה, שורות 16-26; ההדגשות שלי - ח' ע'). הנה-כי-כן, לא רק שהנאשם לא טען בהודעתו זו, ולו ברמז, כי המתלונן חנק אותו, או כי על-כן דקרו במברג, כדי להיחלץ מחניקה זו כאקט של "הגנה עצמית" כביכול, אלא שאף הסביר כי הדקירה הייתה "ברגע של עצבים". הא ותו לא! יתרה מזו, אפילו בחקירה הנגדית והנמרצת של הסניגור המלומד את המתלונן - ואשר בה עימת אותו עם פרטי פרטים של הודעותיו ועם גירסתו של הנאשם, במטרה לנסות להפריך את מהימנותו - לא נשאל המתלונן ולו שאלה אחת על גירסה זו של הנאשם בדבר אותה חניקה; ונראה כי גם עובדה זו אומרת דרשני! שוכנעתי אפוא, כי גירסת החניקה שעליה מבוססת טענת "ההגנה העצמית" (בהיות הדקירה אקט של ניסיון להיחלץ מהחניקה) אינה אלא פרי המצאה של הנאשם ברגע האחרון, והיא עלתה לראשונה רק בעדותו של הנאשם בבית- המשפט בנסותו, בטענות שונות, מן הגורן ומן היקב, לבסס אותה טענת "הגנה עצמית" - גם לו היה לזו יסוד מעיקר. כן אין צריך לומר, כי גם בתיאור העובדתי הנ"ל של הנאשם בהודעתו במשטרה אין מתקיימות הנסיבות האמורות בסעיף 34י לחוק - שעניינו "הגנה עצמית" - ומכל מקום אין ספק כי תגובת הנאשם בנסיבות אלו חרגה מן הסביר, כאמור בסעיף 34טז לחוק, ובכך נשללת טענת "ההגנה העצמית" - גם לו היה לזו יסוד מעיקרא. לא זו אף זו. גם בעדותו בבית-המשפט בחקירתו הנגדית שמט הנאשם, למעשה, במו פיו את טענתו בדבר "הגנה עצמית", כאשר - ובתשובה לשאלה מה הרגיש בעת שהנאשם גלגלו ארצה ומדוע לא מסר בהודעתו במשטרה ובחקירתו הראשית כי חבט באגרופו בפניו של המתלונן - השיב (כפי שהדברים כבר צוטטו לעיל, ולא למותר לשוב ולצטטם) כי: "אני חשבתי [לאחר שהמתלונן גלגלו, לדבריו, ארצה - ח' ע'] שהוא [המתלונן - ח' ע'] ייתן לי בעיטה והוא יגמור עלי וניסיתי לברוח... הוא [המתלונן - ח' ע'] לא רדף אחרי. כשנפלתי הוא התחיל להכות אותי ואני ברחתי משם" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 6-7; ההדגשות שלי - ח' ע'). הנה-כי-כן, גם לדברי הנאשם בעדותו בבית-המשפט לא רדף המתלונן אחריו וגם לא לאחר שחבט בו (במתלונן) באגרופו והפילו ארצה. כיוון שכך, ומאחר שהמתלונן היה כבר על הארץ ולא רדף אחרי הנאשם, הרי שאם אמנם חש הנאשם עדיין מאוים על-ידי המתלונן (שגם לדברי הנאשם לא היה מזוין בסכין או בכלי אחר כלשהו), כל שהיה על הנאשם לעשות הוא לברוח מהמקום או לשוב למועדון, ובכך להרחיק עצמו מכל סכנה שלטענתו נשקפה לו. אלא שהנאשם לא עשה כן, ותחת זאת לא היסס לדקור את המתלונן באמצעות המברג. בכך נשמט לפחות אחד מיני כלל היסודות המהותיים והמצטברים הדרושים לביסוס טענת "ההגנה העצמית" על-פי סעיף 34י לחוק, היינו היסוד לפיו מעשה הנאשם "היה דרוש באופן מיידי" כדי להדוף תקיפה שלא כדין - יסוד שכידוע משקף את ההלכה הפסוקה מימים ימימה בהקשר זה של טענת "הגנה עצמית", ואשר לפיה מוטלת על המותקף "חובת הנסיגה", באופן שבאי-מילויה נשמט הבסיס לטענתו בדבר "הגנה עצמית" (ראה: י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון) [1], בעמ' 111, ה"ש 74). 11. אוסיף לסיום, כי לא התעלמתי מכך שגם המתלונן לא טמן, כנראה, ידו בצלחת או בכיסיו כשהוא והנאשם יצאו החוצה, וזאת ניתן ללמוד גם מהדברים שציין השוטר בהודעה שגבה מהנאשם, ולפיהם ראה "שריטה בחזה וביד שמאל" של הנאשם (עמ' 1 להודעה, שורה 19). ואולם אין ספק כי תגובת הנאשם לא עמדה בשום יחס סביר וחרגה מעבר לכל פרופורציה, באופן שזו אינה ממלאת אחר דרישות סעיף 34י לחוק בדבר "הגנה עצמית"; וגם אם כן - ולו בדוחק שבדוחק - הרי שזו נשללת מכוח סעיף 34טז לחוק. 12. לאור כל האמור לעיל הוכחה אשמת הנאשם כאמור בכתב-האישום מעבר לכל ספק סביר, ולפיכך - ומשהדקירה בצוואר (באזור התת-לסתי) נעשתה באמצעות מברג שהינו "נשק קר" כמשמעותו בסעיף 335(א)(1) לחוק - אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב-האישום, היינו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335 (א)(1) לחוק העונשין. הגנות במשפט הפליליהגנה עצמית