1. האם חבה רשות מקומית בנזיקין בגין נפילת עץ המצוי בתחומה על רכב חולף, מקום שלא הובהר מהי הסיבה לנפילת העץ. זו השאלה הדורשת הכרעה בתיק זה. 2. התובעת הגישה תביעת שיבוב כנגד הנתבעת. לטענת התובעת, ביטחה היא בפוליסת ביטוח מפני נזקי רכוש רכב מ.ר 97-316-36 (להלן: "הרכב") הנמצא בבעלות מר אילן ארמון. ביום 29.7.2010, יום קיצי, תוך כדי נסיעת הרכב בשדרה המצויה בפרדס חנה, לפתע, נפל עץ על הרכב וגרם לו נזקי רכוש. 3. התובעת טוענת כי היא פעלה עפ"י הוראות הפוליסה ושילמה לבעל הרכב פיצוי בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב. לפיכך, תבעה התובעת סך 23,180 ₪ בגין התשלום למבוטח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום הגשת התביעה, העמידה התובעת את סכום התביעה על סך 23,349 ₪. 4. התובעת טענה בכתב התביעה, כי על האירוע הנטען חלות הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מאחר ומלוא העובדות הנוגעות לנפילת העץ אינן ידועות לה, ולפיכך טענה היא כי האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שהנתבעת נקטה באמצעי זהירות אלה. לחלופין, טענה התובעת כי הנתבעת התרשלה, כאשר לא נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיה עליה לנקוט כדי למנוע את הנזק שאירע וגרמה בהתרשלותה לנזק הנטען. 5. בכתב ההגנה, כפרה הנתבעת בטענות התובעת. הנתבעת כפרה באירוע, היא כפרה ברשלנות מצידה וכפרה בתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" (ראו סעיפים 13 ו- 15 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת לא היו כל סימנים מקדימים לנפילת העץ, ומשכך, כך לטענת הנתבעת, לא הפרה חובת הזהירות המוטלת עליה. 6. כמו-כן הכחישה הנתבעת את הנזקים שנגרמו לרכב, וטענה, למעשה, כי ככל שהתובעת שילמה לבעל הרכב תגמולי ביטוח - עשתה זאת "בהתנדבות". 7. בפניי העידו מר אילן ארמון - בעל הרכב ומי שנהג בו בעת האירוע, ומטעם הנתבעת העיד מר אורי נסימי - המשמש כראש צוות גינון במחלקת שפ"ע אצל הנתבעת. על העץ, על האחריות לו, על מקומו, ועל הסיבות לנפילתו 8. אין מחלוקת עוד, כי האירוע הנטען בכתב התביעה, אכן אירע. מר נסימי עצמו מעיד כי הוא "שמע על המקרה" וכי באותו יום הגיע מנהל מחלקת שפ"ע לזירת התאונה (עדות מר נסימי בעמוד 4 שורות 27 ו- 28 לפרוטוקול) והנתבעת אף הודיעה לקק"ל על המקרה לאחר נפילת העץ (ראו עדותו בעמוד 5 שורה 14 לפרוטוקול). 9. אין עוד מחלוקת כי מדובר בעץ אלון המצוי בתחום השיפוט של הנתבעת, כי מדובר בשטח ציבורי-, וכי לאחר התאונה הודיעה הנתבעת לקק"ל על המקרה, ומי מטעם קק"ל הגיע למקום (עדות מר נסימי בעמוד 5 שורה 16 לפרוטוקול). כן עולה מחומר הראיות כי המועצה מטפלת בחורשות ברחבי המושבה פרדס חנה (ראו עדות מר נסימי בעמוד 6 שורה 14 לפרוטוקול). אני קובע אפוא, כי מדובר בעץ הנטוע בשטח ציבורי הפתוח לגישת הציבור, וכי הנתבעת היא שטיפלה בעצים אלה וביצעה בהם פעולות טיפול וגיזום. 10. עוד עולה מן התמונות שצולמו מייד לאחר האירוע- נספח א' לתצהירו של מר אילן ארמון, כי העץ מהווה חלק משדרה, וכי העץ נפל על הרכב המבוטח . התמונות מלמדות כי העץ נטוע לצד שביל שבו נוסעים רכבים וכי העץ נפל לאחר ש"נשבר" באזור הגזע וכל נוף העץ נפל על הרכב (ראו התמונות נספח ב' לתצהירו של מר ארמון) . 11. שאלה נוספת הדורשת הכרעה, היא לגבי סיבות נפילת העץ. הצדדים לא הביאו ראיה לגבי הסיבה שגרמה לנפילת העץ; אף מר ארמון אינו מספק לנו הסבר כלשהו לנפילת העץ ובהודעתו ששלח לתובעת ביום 2.8.2012 (ארבעה ימים לאחר האירוע) כותב הוא כדלקמן: "עלי לציין שלא היתה כל רוח באותה שעה והעץ לא היה חולה או רקוב" . 12. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי העץ היה נוטה לצידו לפני האירוע וזוהי הסיבה לנפילתו. אני דוחה טענה זו מאחר ומר ארמון לא ציין זאת בהודעתו נספח ב' לכתב התביעה, והוא אף העיד בפניי, כי לא שם לב כי היו עצים שעומדים ליפול (עדותו של ארמון בעמוד 3 שורה 6 לפרוטוקול). אציין עוד, כי אכן בתמונה המתעדת את גזע העץ נראה כי גזע העץ נוטה לצידו, אולם לא ניתן לקבוע שזהו מצב העץ לפני שגזעו נגדע, שכן, נוכח דברי מר ארמון, שכאמור, לא שם לב כי ישנו עץ הנוטה לצידו, אין להוציא מכלל אפשרות כי נטיית העץ אירעה בתכוף לפני הנפילה או מייד לאחריה. כך או כך, לא הוכח בפניי כי לפני נפילת העץ נטה העץ לצידו. המחלוקת: 13. לאחר שקבענו את אשר קבענו, נפנה עתה לבחון את השאלה- כלום עיוולה הנתבעת עוולת הרשלנות וגרמה לנזקיו של המבוטח, ולפיכך חייבת היא לשפות את המבטחת בשיעור התגמולים ששילמה למבוטחה. 14. בסיכומי ב"כ התובעת, טענה התובעת כי הוכח בפני בית המשפט כי הנתבעת התרשלה כאשר לא טיפלה בעץ וגרמה בכך לנפילתו; כך או כך, לטענת התובעת חלות על המקרה דידן הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (הדבר מדבר בעד עצמו) וזאת לאור העמימות העובדתית האופפת את קרות האירוע. החלטתי לדון בטענות התובעת בסדר הפוך. אבחן תחילה אם ישנה תחולה להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולאחר מכן, ולמקרה ואקבע כי אין תחולה לכלל, אבחן את התמונה הראייתית הכוללת, כדי לבחון את השאלה האם הוכיחה התובעת את יסודות עוולת הרשלנות. הדבר מדבר בעד עצמו: 15. זו לשונו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] : "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". 16. לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ישנו צורך בהתקיימות שלושה תנאים, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בע"א 6792/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (טרם פורסם - ניתן ביום 28.2.2011): "סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה". 17. כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי שלושת התנאים מתקיימים, מועבר נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע, אשר נדרש לשכנע כי "לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה" וככל שכפות המאזניים מעויינות לאחר שקמה תחולה לכלל - יזכה התובע בתביעתו (לעניין העברת נטל השכנוע ולא נטל הראיה בלבד- ראו : ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פד"י כ"ד (2) 229). 18. שאלה שהתעוררה בפסיקה והיא- מתי בוחן בית המשפט את התקיימות התנאים. נראה, כי אין עוד מחלוקת כי בית המשפט עושה זאת לאחר שהצדדים מסיימים להביא ראיותיהם- כולן (ראו : עניין נוימן הנ"ל, בעמוד 264; כן ראו : ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'יצ'יק ואח' פד"י נ"ו (1) 539 בעמ' 560) (להלן: עניין שטרנברג). 19. בעניננו, אין זה מובן מאליו כי התנאי הראשון מתקיים בעניננו, (ולפיו "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה") שכן לאחר נפילת העץ צולם הוא ע"י המבוטח, ונראה כי ניתן היה לדעת מהן הסיבות שגרמו לנפילת העץ. נראה כי המבוטח עצמו חקר ודרש לגבי סיבות אלה, והוא ציין בהודעתו לחברת הביטוח כי העץ לא היה רקוב (לעניין אי תחולת התנאי הראשון- ראו האמור בפסק דינה של כבוד סגנית הנשיאה השופטת וסרקרוג שניתן בנסיבות דומות- נפילת עץ על רכב בפרדס חנה- בע"א 15084-02-11 מועצה מקומית פרדס חנה- כרכור נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (טרם פורסם- ניתן ביום 30.10.2011). 20. אשר לתנאי השני הדרוש לתחולת הכלל, אף שספק אם מתקיים תנאי השליטה המלאה, מאחר ומדובר בעץ, אחד מיני רבים, המצוייים בתחום שיפוטה של המועצה, ולאור המסקנה אליה הגעתי לגבי תחולת התנאי השלישי - נכון אני להניח כי תנאי זה (השני) אכן מתקיים. 21. המחלוקת העיקרית בין הצדדים- היא לגבי התקיימותו של התנאי השלישי- ולפיו "נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". התובעת טוענת כי תנאי זה מתקיים ואילו הנתבעת טוענת כי תנאי זה אינו מתקיים בענייננו. 22. באשר לתנאי השלישי, טוענת התובעת כי נסיבות המקרה הן נסיבות "קלאסיות" לתחולת התנאי השלישי. "אדם הולך ברחוב ונופל עליו עץ" הוא אירוע המתיישב עם המסקנה שמי שמחזיק בעץ לא נקט באמצעי זהירות, שכן עץ אינו אמור ליפול, ועצם נפילתו, מתיישבת עם המסקנה כי מי שאחראי לטיפל בעץ זה, לא טיפול בו כראוי. 23. אקדים אחרית לראשית; לאחר ששקלתי טענות הצדדים, מצאתי כי התובעת לא הוכיחה את התנאים לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", וזאת מאחר ולא הוכיחה תחולת התנאי השלישי. כידוע, על התובע להוכיח את שלושת התנאים ועליו להוכיח בראיות כי אותו מקרה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". לטעמי, נכשלה התובעת להוכיח זאת. 24. כבר עמדנו על כך שהערכת הראיות נעשית בתום המשפט, אולם קיימת מחלוקת באשר לטיב הראיות שתיבחנה לצורך הכרעה בשאלת התקיימות התנאי השלישי. ניתן לזהות בפסיקה מספר גישות: כבוד השפט אנגלרד תומך בגישה שאף שהבדיקה נעשית בתום הבאת הראיות, נבחנות ראיות התובע בלבד, כאשר הראיות החשובות לעניננו הן הראיות התומכות בהסתברות סטטיסטית כי המקרה מתיישב יותר עם מעשה רשלנות מצד הנתבע (ראו ע"א 1146/99 קופת החולים כללית נ' סולן פד"י נ"ה(4)898); גישה שנייה היא זו המתחשבת בראיות כולן- הן ראיות התובע והן ראיות הנתבע, הן הראיות הכלליות העוסקות באירועים דומים והן בראיות הקונקרטיות העוסקות באירוע עצמו; ודרך שלישית - היא זו הבוחנת את ראיות התובע והן ראיות הנתבע- מלבד ראיות הנתבע הקונקרטיות לגבי הארוע עצמו (ראו דעת הרוב בפסק דין סולן; כן ראו הסקירה והניתוח שעורך השופט ריבלין בפסק דין שטרנברג הנ"ל בעמוד 562). לניתוח מעמיק בסוגייה ולגישות השונות ראו מאמרו של ג' שני "כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בדיני הנזיקין- בחינת מחודשת" משפטים לה (תשס"ה) בעמוד 81). 25. אין לנו צורך ליישם שיטה מן השיטות הנ"ל, שכן בעניננו, אין חולקין כי התובע לא הביא ראיות סטטיסטיות- כלליות או ראיות קונקרטיות לגבי העץ מושא ענייננו, שיש בהן כדי להוכיח, כי נפילת עץ אלון בן 30 הנטוע ליד כביש שבו עוברים כלי רכב מתיישב, הסתברותית, עם המסקנה כי היתה רשלנות מצד מי שטיפל בעץ זה. איני יכול לקבל טענת התובעת, כי ניסיון החיים מלמד כיאירוע שבו נופל עץ מתיישב עם המסקנה כי המחזיק בו התרשל, שכן אין מסקנה זו מצויה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט. עץ הוא מין הצומח. עצים "אחים" יכולים להתפתח באופן שונה, אחד יהיה ירוק יותר, גובה יותר או צפוף יותר. לא ניתן לצפות באופן וודאי כי עץ יעמוד על תילו או יקרוס תחתיו בחלוף מספר שנים מנטיעתו. בכל מקרה הדברים לא הוכחו ולא הוכח בפניי לדוגמא, כי מבין כל 10 עצי אלון שנופלים- יותר מחמישה נופלים בשל טיפול לקוי בהם ולא בשל מחלות או רקבון שלא ניתן לצפייה או טיפול. כאמור, אין בפנינו בניין רגיל אלא עץ דינמי המתפתח, החשוף למחלות או להשפעות הסביבה, ועל כן לא אוכל להסיק כי נפילת העץ מלמדת על רשלנות מצד המחזיק בו. 26. כאמור, התנאי השלישי מתקיים כאשר מוכח כי מסקנה אחת (הרשלנות) מסתברת יותר מהאחרת (העדר רשלנות), ולפיכך יש להביא ראיות, כאמור סטטיסטיות וכלליות, להוכחת טענה זו. לפיכך, הגעתי למסקנה כי לאור אי הבאת ראיות כלליות, מדעיות וסטיסטיות, לגבי הסיבות לשבירת עץ (ביום קיצי בחודש יולי) ולגבי האפשרויות שגרמו לשבירותו - לא הוכחה בפניי התקיימותו של התנאי השלישי. 27. לפיכך אני קובע כי הכלל "התנאי מדבר בעד עצמו" אינו מתקיים בענייננו. הוכחת עוולת הרשלנות: 28. טוענת התובעת, כי הוכח כי העץ נפל, וכי האחריות לטיפול בעצים מוטלת על המועצה- הנתבעת, מכאן על הנתבעת חובה לצפות את הנזק ולמונעו. אי מניעת הנזק מהווה הפרת חובת הזהירות ועל כן בפנינו התרשלות מצד הנתבעת. 29. אף טענה זו דינה דחייה. על שלושה אדנים עומדת עלוות הרשלנות: אשם, נזק וקשר סיבתי בין השניים (ראו ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורנבאום ואח' פד"י נ"ח (3) 385; ע"א 10078/03 אורי שתיל ואח' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם, ניתן 19.03.07)). באשר ליסוד האשם, יש להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113, 131 (להלן: עניין ועקנין)). 30. נראה, כי חובת זהירות מושגית קיימת בעניננו, שכו עירייה חייבת כלפי עוברי אורח בחובת זהירות (ראו ע"א 862/00 עיריית חדרה נ' זוהר פד"י ל"ז (3) 757). יחד עם זאת בבוא בית המשפט לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית עליו לבחון אם בנסיבות העניין היה על הנתבעת לצפות את התרחשות הנזק ואם אכן כך, האם היא- הנתבעת- לא נקטה באמצעי הזהירות למונעו. נראה, כי לא ניתן לבחון שאלה זו, מבלי שתוכח תחילה הסיבה בעטיה נפל העץ, וחובה זו מוטלת היא על התובעת. 31. כאמור, לא הוכחה בפניי הסיבה בעטיה נפל העץ, ומשכך, איני יכול לקבוע כי הנתבעת התרשלה ולא נקטה אמצעי זהירות- שכן קביעה זו משמעותה הטלת אחריות מוחלטת על העירייה. ודוק, לא הוכח בפניי כי בשדרה זו נפלו עצים, לא הוכחה בפניי הסיבה בעטיה נפל עץ זה, לא הוכח בפניי כי באותו יום היו רוחות או כי העץ נפל ביום סגריר בשל מזג האויר. משכך, איני יכול לקבוע אם הטיפול אותו מעניקה המועצה- הנתבעת לעצים בתחומה מהווה טיפול סביר, או שמא, רשלני. התובעת אף לא הוכיחה כי ניתן היה למנוע את הנזק באמצעים שעלותם פחותה מתוחלת הנזק (ראו: דנ"א 4693/95 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (טרם פורסם, ניתן 29.08.10) פסקה 64 לחוות דעתה של השופטת נאור; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 498), ועל כן אף אם לא נקטה הנתבעת כל האמצעים שביכולתם למנוע את הנזק, אין זה ברור כי היה עליה לעשות כן. 32. התובעת טענה כי לא הוכח כי הנתבעת נקטה באמצעים מתאימים לבדיקת העצים. לא אדרש לטענה זו, שכן אף אם אגיע למסקנה כי אכן ללא ננקטו פעולות מסויימות שהיה מקום לנקוט, משלא הוכח סיבת נפילת העץ, לא הוכח הקשר הסיבתי בין "העדר פעולות" לבין הנזק, מאחר ולא הוכח כי ביצוע פעולות מסויימות היו מנועות את נפילת העץ הספיציפי. 33. לאור האמור לעיל לא הוכח בפניי כי הנתבעת התרשלה או עיוולה עוולת הרשלנות כלפי המבוטח. 34. המסקנה היא שלא הוכח בפניי, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי העירייה עיוולה עוולת הרשלנות- ומשכך, אני דוחה את התביעה. 35. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כלל הדבר מעיד על עצמו