1. האם איומים שעניינם גביית חובות אשר הופנו כלפי נאשם ברצח בתקופה שקדמה לאירוע ההמתה יש בהם כדי לשמש תשתית מספקת לטענת קינטור? זו השאלה שעמדה במוקדו של ערעור זה. נדרשנו לשאלה זו למרות שלא הוצגה על-ידי באי כוחו של המערער בפני בית המשפט קמא. עיקרי התשתית העובדתית 2. המערער היה בעליה ומנהלה של צרכניה ותחנת דלק במושב גן יאשיהו (להלן: תחנת הדלק). הדלק הנמכר בתחנה נקנה באשראי מחברת "דסן", ספקית הדלק, אשר היתה בבעלות אבי (להלן: אבי). בתחילת שנת 2005 עמד סכום החוב של תחנת הדלק לחברת דסן על 200,000 ש"ח. שלמה קקון ז"ל (להלן: המנוח) היה גובה מטעם חברה זו. המנוח והמערער הגיעו להסדר לפיו, תמורת הדלק שסופק על-ידי חברת דסן עד שנת 2005 ימסור המערער שיקים חליפיים, בסך 10,700 ש"ח כל אחד, במקום השיקים שניתנו בעבר. החל מחודש פברואר 2006 נפרע כל שיק במועדו, אך כעבור מספר חודשים אחד השיקים לא כובד על ידי הבנק. בשל אי פרעון השיק קיבל המערער בתחילת חודש יוני 2006 שיחת טלפון, בה דרש אבי את תשלום מלוא סכום החוב בסך של 200,000 ש"ח תוך שבוע ימים. 3. ביום 8.6.2006 נמצאה גופתו של המנוח בתא המטען של רכבו, שחנה בסמוך לבניין מס' 14 ברח' צירלסון בתל אביב, כשפלג גופו העליון עירום, וניכרו בו סימני דקירה רבים. גופת המנוח נתגלתה לאחר שהמשטרה הוזעקה על ידי דיירת אחד הבתים ברחוב, שחשדה התעורר עקב חניית הרכב ללא תזוזה במשך שלושה ימים, באופן שלא אפשר תנועה חופשית של משאיות וכלי רכב כבדים בכביש. דו"ח הנתיחה של פרופ' היס לימד כי המנוח נדקר 31 דקירות בכל חלקי גופו וכי מותו נגרם מנזק חמור ללב, לריאות ולכבד עם איבוד דם חיצוני ופנימי בעקבות פצעי הדקירה והחתך בגוו. פצעי הדקירה והחתך שבגפיים העליונות, כך נקבע, מתיישבים עם "פצעי הגנה". כלל הדקירות נגרמו על ידי להב חד ברוחב של עד 3.5 ס"מ ובאורך של לפחות 10 ס"מ (להלן: הסכין). מומחה מז"פ שבדק את הרכב הסיק כי הרצח בוצע בזירה אחרת. המנוח נארז בשק יוטה והוכנס לתא המטען של רכבו שהוסע באמצעות מפתחות הרכב המקוריים. עוד קבע המומחה, כי ניתן להסיק שהאדם שהסיע את הרכב "זוהם בחומר חשוד כדם". בשלב זה לא היה למשטרה קצה חוט באשר לזהות הרוצח. 4. ביום 9.6.2006, יום לאחר מציאת גופתו של המנוח, התקשר צורי X, מודיע משטרתי וחבר ילדות של המערער (להלן: צורי) לעמי X, רכז מודיעין במשטרת נתניה (להלן: עמי), ואמר לו שיש בידו מידע הקשור לכתבה שהתפרסמה אותו יום אודות מציאת גופת המנוח בתל אביב. אותו יום, נפגשו עמי וצורי בישוב בית יצחק. תוכנו של מפגש זה, כפי שיפורט, הועבר מעמי למי שהיה אותה עת מפקד ימ"ר שרון, רפ"ק ירון אחרק, ולכל הקצינים הממונים. בעקבות זאת הוזמן צורי למטה משטרת מחוז המרכז אותו יום ושם תושאל בשנית. בשתי ההזדמנויות הללו מסר צורי את הפרטים הבאים, כדלקמן. המנוח הגיע לביתו של המערער על מנת ליישב חוב של המנוח לאבי בסך של 200,000 ש"ח. במהלך פגישה זו דקר המערער את המנוח. צורי סיפר כי הרקע לסכסוך היו איומים שקיבל המערער בתקופה עובר לרצח מאותו אבי. אבי, כך לפי צורי, איים על המערער "שהם יהרגו אותו באם לא ישלם את הכסף" ואמר ש"עוד שבוע אם לא משלמים את השיק, החיים שלך גמורים". כמו כן, סיפר צורי שהמערער סיפר לו שרצו לעשות לו "כיפה אדומה", משמע להכין לו מלכודת על-ידי זימונו למפגש שם ייפגע. לטענתו של צורי האיומים הללו הביאו את המערער למצב של "פרנויה" ול"לחץ". עם זאת, יש לציין, כי כאשר המערער סיפר לצורי על הדרישה לתשלום החוב ניסה הלה להרגיע את המערער באומרו לו "שאין לו מה לדאוג, אף אחד סתם, כל עוד הוא משלם, אף אחד לא יפגע בך". צורי המשיך ותיאר את זירת הרצח, אליה הגיע ביום הרצח לאחר שהמערער התקשר אליו, ואת הפעולות שביצע המערער לאחר הרצח ובמסגרתן סילוק הגופה, ניקוי והעלמת כתמי דם, העלמת הסכין, זריקת חפצים שהוכתמו בדם המנוח, וצביעת קירות הבית. לכל אלה התוודע צורי לאחר שראה את זירת הרצח ולאחר שהמערער סיפר לו את קרות הדברים והתוודה בפניו על ביצוע הרצח. המערער, כך לפי צורי, אמר לו כי הוא "גמר את המנוח ופירק אותו" ונימק כי "אם לא הייתי הורג - היו הורגים אותי". צורי המשיך וסיפר כי המערער מסר את עובדת הרצח והמניע לרצח גם לאחיו של המערער שהגיעו לזירת הרצח בשעות שלאחר מכן. צורי הבחין באחיו של המערער עת עזב את ביתו של הלה. הגעת אחיו של המערער לביתו ביום הרצח אוששה על ידי שלושתם בעדותם בבית המשפט. עם זאת, אף לא אחד מהם נכנס לתוך ביתו של המערער ואיש מהשלושה לא אישר שהמערער התוודה בפניו על הרצח או על המניע לו. 5. צורי אף סיפר אודות הסיוע שהוא עצמו נתן למערער בשלב מאוחר יותר ביום הרצח. לאחר שהותיר המערער את מכוניתו של המנוח, והמנוח בתוכה, בתל אביב, ביקש המערער מצורי לאסוף אותו מתל אביב ולהחזירו הביתה. מאמירה זו חזר בו צורי בשלבים המתקדמים של החקירה, במסגרתם אף נעצר בחשד למעורבות ברצח אך לבסוף שוחרר. תחילה, המערער הכחיש זאת, אך בשלב מאוחר יותר בעדותו הודה בכך שצורי ואדם נוסף הסיעו אותו חזרה מתל אביב. יש לציין, כי פלט שיחות של אחד ממכשירי הטלפון הנייד של המערער מאשר כי הלה התקשר לצורי פעמים רבות, הן יום לפני הרצח, הן ביום הרצח (שבע פעמים), והן למחרת הרצח ואף יומיים לאחר מכן. 6. לאחר קבלת המידע מצורי בדק מומחה מז"פ ביום 10.9.2006 את ביתו של המערער. הבדיקה העלתה כי קירות חדר המבואה נצבעו מחדש, וכך גם דלת הכניסה. כמו כן, בחדר נמצא שולחן סלון שנצבע ושלושה כסאות שהיו בשלבי הכנה לצביעה. בחצר הבית נמצאו מיכלי צבע וכלי צביעה. נוסף על כך, נמצאו כתמי דם, אשר בדיקה מאוחרת איששה כי שייכים למנוח, בין השאר, על דלת הכניסה, על מוצרי חשמל בבית, על הרהיטים ועל ידית הפתיחה של הברז בחדר השירותים. על בסיס ממצאים אלו קבע המומחה, כי במקום היו "התזות דם" וכי פעולות הצביעה נועדו "להעלים ראיות". 7. יש לציין כי גרסאותיו של המערער לאורך ההליך לא היו אחידות. תחילה, בחקירתו הראשונה במשטרה, טען כי סיכם עם המנוח שהלה יבוא לביתו ביום 6.6.2006 בשעה 16:00 אך הוא לא הופיע. בשלב זה טען המערער כי אינו קשור לרצח. לאחר מכן, לאורך מספר חקירות שמר על זכות השתיקה. אחר כך, גרסתו שוב השתנתה ולאחר הגשת כתב האישום, מסר המערער ביום 27.9.2006 גרסה חדשה. כעת, טען כי המנוח הגיע אותו יום לביתו יחד עם שני אנשים נוספים. לאחר ששוחחו אודות חובו של המערער ולאחר שהמערער טען כי העביר למנוח סכום של 5,000 ש"ח במזומן בעוד שהמנוח הכחיש זאת, כעס המנוח, החל לקלל את המערער והוציא סכין בכוונה לתקוף אותו. התפתח ויכוח בין המנוח למלוויו, ואחד מהם הורה למערער לעזוב את המקום. המערער ברח, כך לטענתו, והמתין מחוץ לביתו עד שעזבו שני המלווים של המנוח את המקום. כששב לביתו גילה, לטענתו, שהמנוח נרצח. במעמד זה, הודה המערער כי ביצע פעולות להעלמת ראיות, ובכלל זה העברת גופתו של המנוח מביתו לרכבו ואחר כך לרכבו של המנוח והסעת רכבו של המנוח לתל אביב ונטישתו שם, כאשר הגופה בתוכו. כמו כן, הודה כי זרק את הסכין המגואלת בדם המנוח, את חולצתו של הלה, ואת הטלפונים הניידים שלו ושל המנוח, למכולה ליד מכללת נתניה. בנוסף לכך, הודה כי שטף את ביתו על מנת להעלים את כתמי דמו של המנוח וזרק פרטי ריהוט שונים שהוכתמו בדם. נוסף על כך, הודה המערער כי צבע יחד עם פועל את קירות ביתו ואת השולחן והכיסאות, וכי תלה וילונות חדשים. לטענתו עשה את הדברים הללו מפחד פן ישובו הרוצחים לביתו ועל מנת שאיש לא יקשר אותו לרצח המנוח. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. חומר הראיות, ובכלל זה עדותו של צורי באשר למראות שראה בביתו של המערער לאחר הרצח, וידוי המערער בפניו על כך שרצח את המנוח, ראשית התוודותו של המערער בפני אביו, וראיות נסיבתיות נוספות, כפי שתוארו, ביססו את המסקנה, עליה אין חולק כי המערער המית את המנוח. 9. בית המשפט קמא (השופטים י' אמסטרדם, א' טל ור' לבהר-שרון) קבע, כי ביום 6.6.2012 נפגשו המערער והמנוח בביתו של המערער. עובר לפגישה זו התקשרו השניים זה לזה מספר פעמים הן ביום שלפני הרצח והן ביום הרצח עצמו. שיחת הטלפון האחרונה בין השניים אירעה בשעה 15:52 ביום הרצח, סמוך לשעת הפגישה שנקבעה ביניהם, ובוצעה מהטלפון של המנוח ממקום הקרוב לביתו של המערער. כל זאת כפי העולה מפלט שיחות הטלפון הנייד של המנוח ומדוח האיכון. במהלך הפגישה דקר המערער את המנוח באמצעות סכין 31 פעמים. כתוצאה מהדקירות המרובות, ניתז דמו של המנוח על קירות בית המערער, על דלת הכניסה, ועל רהיטים שונים שהיו מצויים בו. עקב הדקירות הללו נפטר המנוח. הפעולה הראשונה שביצע המערער לאחר הרצח היתה הרחקת רכבו של המנוח מאזור ביתו. המערער נטל את מפתחות רכבו של המנוח, והסיע את הרכב לחניון מכללת נתניה. המערער החנה את הרכב בחניון וחזר ברגל לביתו. לאחר מכן, מיהר המערער להרחיק את כלי הרצח. הוא נטל את הסכין המגואלת בדם, את הטלפונים הניידים שלו ושל המנוח, שהיו גם הם מוכתמים בדמו של המנוח, ואת משקפיו וחולצתו של המנוח, והכניסם לשקית. כמו כן, עטף המערער את גופתו של המנוח בשמיכה, הכניס אותה לשק יוטה בו נמצאה לבסוף והניחה בתא המטען של רכבו. המערער נסע עם רכבו לחניון מכללת נתניה בשנית, שם זרק את השקית על תכולתה למכולה והעביר את גופתו של המנוח לרכבו של הלה שחנה שם. המערער המשיך ונסע לחנות "ACE" בשפיים שם קנה צבע על מנת לצבוע את ביתו ולהעלים את עקבות הדם. בשלב מאוחר יותר, הלך למכללת נתניה ונסע עם רכבו של המנוח לתל אביב, שם נטש אותו במקום בו נמצא. המערער תכנן לאחר הרצח, תכנון שלא מומש בסופו של יום, לברוח לאילת באמצעות כסף שקיבל מאחד מאחיו כאשר ביקש מאח אחר למלא את מקומו בצרכניה. 10. גרסתו של המערער לא היתה היחידה שבה חלו שינויים לאורך הזמן. צורי שינה אף הוא את גרסתו. בעדותו בבית המשפט התכחש צורי לכך שהמערער הודה בפניו כי רצח את המנוח. גרסתו החדשה תאמה את גרסתו החדשה של המערער, לפיה שני המלווים שהגיעו עם המנוח הם שרצחו אותו. לטענתו, ההבדל העולה מגרסאותיו נבע מכך שרפ"ק אחרק לא הבין אותו היטב בשל שפת הרחוב בה השתמש או לחלופין שמא הוא עצמו לא התבטא כהלכה בשל הלחץ בו היה נתון נוכח האירועים שקרו. חרף האמור לא היתה לצורי תשובה לשאלה מדוע טען כי המערער הודה בפניו ברצח אם לא היו דברים מעולם. צורי אף הכחיש כי שוחח עם עמי אודות האירוע. 11. לאחר שהניח בית המשפט קמא את המסכת העובדתית שתוארה, הוא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: רצח בכוונת תחילה והכשלת הליך שיפוטי לפי סעיפים 300(א)(2) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו לעניין התשתית הראייתית על שלושה נדבכים. 12. נדבך ראשון ועיקרי לפסק הדין שימשה עדותו של צורי באשר למראות שראה בבית המערער לאחר הרצח והתוודותו של המערער בפניו כי רצח את המנוח. בזאת, ראה בית המשפט קמא הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט, אשר יש בה, אם תימצא כמהימנה, כדי להביא להרשעת נאשם בתוספת "דבר מה" המאשר את תוכנה. חרף הסתירות שעלו מעדותו של צורי ומחקירותיו במשטרה מצא בית המשפט את עיקרם של הדברים שמסר כמהימנים. בית המשפט ייחס את הסתירות למתח בו היה שרוי צורי בין חברותו הקרובה למערער לבין היותו מקור משטרתי. נוסף על כך, צורי לא רצה להיחשף כעד מטעם התביעה וכמקור משטרתי גם בשל קשריו הפליליים בעיר נתניה. בית המשפט קבע כי הפרטים שמסר צורי בשיחתו הראשונה עם עמי ובתשאול שביצע רפ"ק אחרק מהימנים שכן הם נתמכו, בין השאר, בחוות דעתו של פרופ' היס, בעדות אחיו של המערער, ובחלקם אף בגירסתו החדשה של המערער. לפיכך, הפעיל בית המשפט קמא את כלל "העיפרון הכחול" וקיבל חלקים מעדותו של צורי בכל הקשור לדבריו לעמי ולרפ"ק אחרק - דברים שנמסרו כמידע מודיעיני ביוזמתו ומרצונו. יוער, כי צורי נרצח לאחר מתן עדותו בבית המשפט. אין לדעת אם הרקע לרצח הינו פעילות פלילית או חשיפתו כמקור משטרתי. 13. אותו "דבר מה נוסף" הנדרש כחיזוק לעדותו של צורי, כך קבע בית המשפט קמא, הוא ראשית ההודאה של המערער בפני אביו. במהלך נסיעתם המשותפת ביום 9.6.2006 אמר המערער לאביו כי "היום היית צריך לעלות לקבר שלי ולא לקחת אותי לעבודה", וכן "אבא אם הוא היה חי - אני הייתי מת". 14. הנדבך השני של פסק הדין היה התנהגותו המפלילה של המערער לאחר הרצח אשר אינה מתיישבת עם חפותו, כפי שהתנהגות זו פורטה בפסקה 125 להכרעת הדין. בכלל זה, העברת גופת המנוח, העלמת הסכין המגואלת בדם, ניקוי זירת הרצח, תכנון בריחה לאילת, וקיומו של מניע לרצח, שהרי התברר למערער כי המנוח לא העביר ליעדם את כל הכספים שנתן לו, ובכך גרם להסתבכותו עם אבי. 15. כנדבך שלישי ואחרון לפסק הדין שימשו שקריו של המערער וניסיונותיו להרחיק עצמו מביצוע העבירה. בית המשפט התייחס לפסיקה הנוהגת לפיה יש להיזהר ממתן משקל יתר לשקריו של נאשם, אך קבע כי שקריו של המערער בנסיבות העניין מחזקים את ראיות התביעה, ומבחינה משפטית יכולים להוות סיוע. 16. לאחר שבחן את כלל הראיות הנסיבתיות שתוארו קבע בית המשפט קמא כי גירסתו של המערער אינה בעלת כוח משכנע ואין בכוחה להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו לעבירה. מעבר לכך שגרסתו האחרונה של המערער היתה גרסה "כבושה", שנולדה לאחר שחומר הראיות המלא היה בפניו והנוגדת את דבריו המהימנים של צורי לעמי, הרי שהתרחיש המוצע על ידי המערער נמצא לא סביר על פי שיקולי הגיון וניסיון החיים. לפיכך, שלל בית המשפט קמא את גירסתו של המערער - לפיה היה עד לרצח ולא הרוצח - ומצא אותה שקרית. 17. באשר לפן המשפטי, קבע בית המשפט קמא, כי כל יסודות עבירת הרצח התקיימו. את קיומן של החלטה להמית ומעשי הכנה למד בית המשפט מנסיבות הרצח, ובכלל זה 31 דקירות שבעטיין הותז דם על קירות הבית, מאופי הפגיעות בגופו של המנות, בכללן פגיעות באזורים חיוניים, ומסוג הכלי הקטלני, קרי חפץ בעל להב חד. בנוגע ליסוד העדר הקינטור - העומד במרכז הערעור דנן - קבע בית המשפט כי אף הוא אינו מתקיים. בית המשפט ביסס קביעה זו על שני אדנים. ראשית, בגרסתו הכבושה של המערער לא תוארה כל התנהגות מקנטרת מצידו של המנוח, למעט השמעת קללות, כאשר לדברי המערער הקללות ושליפת הסכין גרמו לו לברוח מביתו. יתרה מכך, מעדותו של צורי עלה כי המערער גילה בפניו את כוונתו והחלטתו להמית את המנוח בהודאה מפורשת בדבריו "זהו, גמרתי אותו" ו"פירקתי אותו". שנית, שלל בית המשפט קמא את האפשרות כי האיומים היוו בסיס לקינטור. מעדותו של צורי, עלה כאמור, כי הנאשם טען שקיבל איומים על חייו שבוע לפני הרצח, אך איומים אלו לא הופנו על ידי המנוח אלא על ידי אבי או מי מטעמו. כמו כן, משהושמע האיום שבוע לפני הרצח יכול היה המערער "להתקרר" ולהחזיר לעצמו את השליטה ברצונו. גם אם המערער היה שרוי במצב סובייקטיבי של "עידנא דרתיחא" משך אותו שבוע, הרי גם במצב זה חלו תנודות. כך, למשל, נמצא כי צורי השמיע באוזני המערער דברי הרגעה, לפיהם תשלומים סדירים של החוב מאיינים את האפשרות שיפגע. נוסף על כך, מבחינה אובייקטיבית קבע בית המשפט שאין לומר כי איום שהושמע שבוע לפני המפגש עשוי לשמש בסיס לטענת קינטור. 18. לאחר שקבע את הדברים הללו פנה בית המשפט קמא לבחון האם עומדת למערער טענת "הגנה עצמית", הגם שלא טען לה. מאחר שהמערער לא נפצע כלל ואילו המנוח סבל מדקירות בגפיים העליונות שאובחנו כ"פצעי הגנה" למד בית המשפט שבידי המנוח לא היתה סכין. בית המשפט קבע כי לו פעל המערער כפי שטען ואכן היה מתרחק מביתו, מנתק מגע עם המנוח ולא היה פוגע בו, ככל הנראה היה עוזב המנוח את בית המערער ללא כל פגע. דא עקא, כך נקבע, המערער דקר את המנוח 31 דקירות סכין. נוכח האמור, נקבע כי אין בנמצא כדי לבסס את טענת ההגנה העצמית. טענות הצדדים 19. בערעורו לא חלק המערער על הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין. טענות בא כוחו, בכתב ועל פה, הופנו כנגד קביעתו המשפטית של בית המשפט כי המערער רצח את המנוח. בא כוח המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שהרשיע את המערער ברצח ולא בהריגה. לשיטתו, האיומים על חייו של מרשו גרמו לו למצב נפשי מעורער ולפחד מוחשי לחייו וכך דחפו אותו לפעולה לא רציונאלית. אמנם, לא היה זה המנוח שאיים על המערער, אך הוא ראה בו את שלוחו של אבי ובתוקף כך מוציא לפועל של האיומים שהופנו אליו. אשר על כן, לטענת בא כוח המערער, מתקיים בעניינו קינטור, הן במובנו הסובייקטיבי והן במובנו האובייקטיבי. בא כוח המערער הוסיף וטען, כי אין לראות בהתנהגותו המפלילה של המערער לאחר האירוע ניסיון לשבש הליכי משפט אלא פעולות תחת לחץ המאששות את טענת הקינטור. הוא אף ביקש שנראה בעדויות בדבר מצבו הנפשי של המערער לאחר הרצח ביסוס נוסף לטענת הקינטור. 20. מנגד, טענה המדינה, כי דין הערעור להידחות. ראשית, מן הטעם שטענת הקינטור לא נטענה כלל לפני בית המשפט קמא. שנית, ולגופם של דברים, מאחר שאין בטענות המערער כדי לבסס אף אחד מיסודות הקינטור-הסובייקטיבי או האובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי אינו מתקיים לשיטת המדינה הואיל והמערער לא טען לאבדן שליטה עקב זעם בתכוף להמתה העולה עד כדי חוסר יכולת לעצור עצמו מלהמית. בנוסף, המבחן האובייקטיבי אינו מתקיים, לשיטת המדינה, מאחר שאין להעלות על הדעת שאדם מן היישוב היה דוקר למוות את המנוח, שלא איים עליו בעצמו, 31 פעמים, בשל חשש מאיומים שהשמיע אחר. בנוסף, טען בא כוח המדינה, כי נימוקי הערעור עומדים בסתירה לעדותו בבית המשפט קמא לפיה הוא לא חשש מאיומים והודה בשיבוש הליכי משפט. באשר למצבו הנפשי של המערער לאחר הרצח, סברה המדינה, כי מדובר בתגובה טבעית של אדם שלקח חלק באירוע אלים כמתואר, ולכן אין לראות בו ביסוס לטענת הקינטור. העלאתה של טענת הקינטור בשלב הערעור 21. קודם שנפנה לגופו של עניין, מצאנו לנכון להתייחס לעובדה שטענת הקינטור הועלתה לראשונה בפנינו. בא כוחו של המערער טען בפנינו כי הוא מקבל את התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט קמא, אך סבור כי טענת הקינטור מבוססת היטב בעובדות, ולכן הנטל היה על התביעה להרים את הנטל באשר לאי-התקיימותו של יסוד הקינטור, ובהמשך לכך, היתה זו חובתו של בית המשפט קמא לבחון את הנושא. כפי שנבהיר בהמשך, איננו סבורים שעובדות המקרה מעוררות באופן מתבקש את בירורה של טענת הקינטור, שאף לא נטענה על ידי המערער עצמו בבית המשפט קמא, מאחר שסתרה לכאורה את גרסתו שם. עם זאת, היינו נכונים לבחון קו הגנה חלופי זה, שבו דבק כעת בא כוחו החדש של המערער, בהתאם לאמות המידה שהותוו על-ידי השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2011). בהתאם לאמות מידה אלה, בית המשפט יהיה נכון לבחון קו הגנה חלופי, ככל ש"הדבר יהיה מעוגן בחומר הראיות" (שם, בפסקה 16). השאלה המשפטית: גבולותיה של טענת הקינטור 22. המסגרת המשפטית לדיון בתיק שלפנינו היא ברורה ומוגדרת - עבירת הרצח כקביעתה בסעיף 300(א) לחוק העונשין. על-פי סעיף זה, "העושה אחת מאלה יאשם ברצח... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". אדם ייחשב למי שהמית "בכוונה תחילה" במקרה שבו החליט להמית "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו" (סעיף 301(א) לחוק העונשין). לעומת זאת, בהתקיים "התגרות בתכוף למעשה" עומדת לנאשם הגנת הקינטור המפחיתה את אחריותו מעבירת רצח לעבירת הריגה. 23. הפרשנות הראויה לטענת הקינטור נדונה והוכרעה בפסיקה בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006) (להלן: עניין ביטון). בהתאם לפרשנות הנוהגת בבית משפט זה, טענת הקינטור נשענת על שני יסודות - סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי של טענת הקינטור עניינו בכך שהנאשם אכן הגיע למצב של אובדן שליטה עצמית. עוד בפסק דינו המנחה של הנשיא ש' אגרנט בע"פ 369/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561 (1970) (להלן: עניין בנו) הוסבר כי יסוד זה מתקיים "אם ההתנהגות המתגרה השפיעה בפועל על הנאשם, עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאות מעשהו" (שם, בעמ' 578). בית משפט זה חזר ואימץ את אמת המידה של "אובדן שליטה" בשורה ארוכה של פסקי דין, לרבות בעניין ביטון (שם, בפסקה 14), והדברים ידועים. בנוסף על כך, מהיבטו של היסוד האובייקטיבי, נדרש שכעס או עלבון אלה אכן יהלמו סטנדרט חברתי ראוי של התנהגות - היינו, נדרש שהתגובה הקיצונית של הנאשם תהיה מובנת, גם אם לא מתקבלת ולגיטימית, בהתחשב בתפיסותיה של החברה ונורמות ההתנהגות המקובלות בה. כפי שניסח את הדברים הנשיא אגרנט בעניין בנו, השאלה היא "האם 'אדם מן היישוב' היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם" (שם, עמ' 579). ראו גם עניין ביטון, בפסקה 31. בהתאם לכך, נבחן גם את טענת הקינטור בענייננו. 24. טרם נעשה כן, מצאנו לציין כי אנו מודעים לביקורת שנמתחה לאורך השנים על היסוד האובייקטיבי בטענת הקינטור, לגביו נטען כי הוא סותר את תפיסות היסוד של המשפט הפלילי בכל הנוגע לפן הסובייקטיבי של גיבוש היסוד הנפשי הנדרש (ראו, למשל, מרדכי קרמניצר וליאת לבנון "על היסוד של היעדר קנטור בהגדרת ה"כוונה תחילה" בעקבות דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל ספר דיויד וינר 347 (דרור ארד איילון ואחרים עורכים, 2009)). אולם, ההלכה הפסוקה בעניין זה היא ברורה ויציבה, לאחר שנקבעה בדיון נוסף שהתקיים בפני הרכב מורחב של בית משפט זה. מכל מקום, כפי שנראה להלן, בנסיבות העניין, אנו סבורים כי לא התקיים היסוד הסובייקטיבי של טענת הקינטור, ומכל מקום, גם לגישת המצדדים ב"הנמכת הרף" לגבי נורמת ההתנהגות הנדרשת במסגרת היסוד האובייקטיבי של טענת הקינטור, התנהגותו של המערער לא היתה עומדת אף במבחן זה. למעלה מן הצורך נעיר כי ייתכן שלמחלוקות בעניין זה יימצא מענה לנוכח עבודת החקיקה המתקיימת במשרד המשפטים בתחום של עבירות ההמתה, על יסוד דין וחשבון הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה (2011). היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקינטור 25. על מנת שיתקיים היסוד הסובייקטיבי של טענת הקינטור נדרש שהנאשם יהיה נתון בסערת נפש מיוחדת, החורגת מגדרם של לחץ, אי-נעימות וכעס. בנסיבות העניין, נטען בפנינו כי המערער היה חשוף לאיומים בשל חובות. צורי התייחס לטענה זו בדבריו, ובית המשפט נתן בדברים אלה אמון. יחד עם זאת, אין בעדויות שבתיק כדי להוכיח כעס או תחושת איום חריגים בסמוך לביצוע המעשה, להבדיל מתחושת לחץ ואיום שנמצאה ברקע הדברים. יש לזכור כי על-פי טיבה הגנת הקינטור צריכה להתקיים אך בנסיבות יוצאות דופן יחסית של כעס ולחץ העולים עד כדי אובדן שליטה. 26. בנסיבות העניין, אין עדות ישירה לכך שהנאשם אכן חש לחוץ, כעוס ומאוים בסמוך לאירוע ההמתה. אכן, בתיק נמצאות הודעות שעניינן האיומים שכוונו למערער בשבוע שקדם לאירוע ההמתה. אולם, אין בהן התייחסות ישירה למצבו של המערער במועד האירוע. בעניין זה חשוב להדגיש, כי הפסיקה הכירה באפשרות שבהם הקינטור יתגבש בעקבות "מצבים שבהם אדם יהא נתון להתגרויות מתמשכות ומצטברות במשך תקופת זמן ארוכה, המביאות להעצמתם ההולכת וגוברת של רגשות זעם ותסכול, באופן שעל רקעם, ובעקבות מעשה התגרות נוסף, מבצע האדם מעשה של המתה" (כדברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 475 (2001)). אולם, "גם בנסיבות אלה השאלה הניצבת היא אם אירוע ההתגרות האחרון היה בעל עוצמה כזו שהוא, כעומד לעצמו, הביא את הנאשם למצב של אובדן עשתונות שבעקבותיו נגרר לביצוע המעשה" (שם, שם). כאן עומדת למערער לרועץ העובדה שטענת הקינטור הועלתה על-ידו רק בפני ערכאת הערעור. בא-כוחו של המערער ניסה להתבסס בעניין זה על עדויות שהתייחסו לסערת הנפש שבה היה שרוי המערער לאחר ביצוע המעשה. אולם, כפי שהיטיב לציין בא-כוחה של המשיבה, סערת נפש זו התקיימה בו לאחר מעשה, והיא מהווה תגובה טבעית להשתתפות באירוע קשה שבו ניטלו חייו של אדם. 27. בא-כוחו של המערער חזר והפנה לדברי מרשו כי חש מאוים וחשש לשלומו ("אבא אם הוא היה חי - אני הייתי מת"). לכאורה, דברים אלה מרמזים על טענת הגנה מסוג של הגנה עצמית. אולם, בא-כוחו של המערער לא העלה בפנינו טענה של הגנה עצמית, ובדין נמנע מלעשות כן, בנסיבות שבהן לא מתקיימים באופן ברור תנאי יסוד חשובים של הגנה זו, כפי שקבע בית המשפט קמא. לפיכך, הטענה היחידה שנותרה בפנינו היא טענת קינטור שביסודה תחושת איום, אלא שלא הונחו יסודות עובדתיים מספיקים לרמת האיום שחש המערער בסמיכות לאירוע ההמתה ולעוצמתו. ניתן אף לומר שטענת בא כוחו של המערער קיפלה בתוכה סתירה פנימית. לכאורה, על-פי האמור, המערער פעל מתוך היגיון של הגנה עצמית (גם אם לא באופן שתואם את תנאיה של הגנה זו במשפט הפלילי); ואם כך - טענתו זו נמצאת במתח עם הגיונה של טענת הקינטור, שמבוססת על הכרה בכך שהנאשם איבד שליטה באופן רגעי. כאן חשוב להוסיף ולציין, כי חומר הראיות שבפנינו לא הצביע על כך שהמנוח היה זה שמפניו חשש המערער, להבדיל מגורמים נוספים שהיו מעורבים בעניין גביית החובות ממנו. היסוד האובייקטיבי של טענת הקינטור 28. הגם שמצאנו לדחות את טענות המערער ביחס להתגבשות היסוד הסובייקטיבי של הקינטור, והרי די היה בכך כדי לדחות את ערעורו, מצאנו להתייחס גם לטענותיו ביחס ליסוד האובייקטיבי, וזאת בשל חשיבות הדברים. כידוע, היסוד האובייקטיבי של טענת הקינטור אמור לשקף את תפיסותיה של החברה בהתייחס לכעס קיצוני המוביל להמתה. ניתן בכך ביטוי להבחנה המוסרית והחברתית הקיימת בכל זאת בין מצבים שונים של העדר שליטה עצמית רגעית - גם אם באופן עקרוני, הבחירה בתגובה הקטלנית נחשבת פסולה מדעיקרא כך או כך. בענייננו, החלתו של היסוד האובייקטיבי של טענת הקינטור מחייבת לדחות את הטענה שתחושת איום לה נתון אדם, אפילו היא מבוססת, הופכת מניה וביה בסיס להפחתת החומרה של מעשה של נטילת חיים. בשלילתה של טענת הקינטור בנסיבות כאמור אין משום הצבת רף אובייקטיבי גבוה. אדרבה, הדברים מבטאים רף מינימאלי של התנגדות לתפיסה של עשיית דין עצמית. ענייננו שונה מכל וכול אף מן המקרים החריגים שבהם התקבלה טענת קינטור בנסיבות שבהן הנאשם מצא עצמו מותקף. בפסק הדין בע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.2007) קבע בית משפט זה כי היסוד האובייקטיבי של הקינטור התקיים כאשר הנאשם היה נתון ל"רצף התגרויות שהלך והסלים" עת שהותקף באלימות על-ידי שני אנשים עד כדי עלפון (שם, בפסקה 25). מכל מקום, כפי שציינו, לאמיתו של דבר, לא שוכנענו כי בנסיבות העניין התקיים אף היסוד הסובייקטיבי של טענת הקינטור. סיכומם של דברים 29. מכל האמור לעיל עולה כי המערער המית את המנוח "בדם קר" כמובנו של מונח זה בחוק העונשין. נראה כי המערער אכן היה נתון בלחצים בתקופה שבה התרחש האירוע, על רקע הסתבכות בחובות, אולם הלך רוח זה לא עלה כדי קינטור כמובנו בחוק - קודם כל מהיבט העובדות שהוכחו בכל הנוגע לנסיבות המקרה. ניתן להוסיף כי גם במבט רחב יותר, לא ניתן להשלים עם מציאות שבה סכסוכים כספיים, ואף סכסוכים קשים ואלימים, יהוו כשלעצמם "שיק פתוח" להעלאתה של טענת קינטור, באין טענה להגנה עצמית. 30. אנו דוחים אפוא את הערעור, וממילא מאשרים את הרשעתו ברצח ואת עונש מאסר העולם שהוטל עליו. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. משפט פליליקינטור