בדיון שהתקיים בפניי ביום 2/2/11, אפשרתי לצדדים לטעון בעניין המחלוקת בדבר "השתק פלוגתא" והאם רשאי התובע לטעון טענה זו בשלב הזה. ואכן, ביום 1/3/11 הוגשה תגובה מטעם התובע לעניין סוגיית השתק עילה. לעניין עצם האפשרות להעלות את טענת "השתק פלוגתא" בשלב זה לטענת התובע, עובר להגשת כתב התביעה בתיק דנן, במסגרת הליכים משפטיים אשר התנהלו בשתי ערכאות שונות, ניתן פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה אשר קבע מפורשות כי לתובע ארעה תאונת עבודה ביום 28/9/01. לטענת התובע, לאחר פסיקת בית הדין לעבודה ובמסגרת ההליכים דנן, הורה בית המשפט על מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדיה. לאחר החלטה זו, כאשר הכחישה הנתבעת את קרות אירוע התאונה, הגיש התובע הודעה ביום 1/2/11 בה הביע את פליאתו באשר להכחשת התאונה מטעם הנתבעת. לטענתו, ביום 21/2/10 ובהמשך לתגובת התובע מיום 1/2/11, קבע בית המשפט כי במידה והתובע ירצה להגיש בקשה נוספת בעניין, יוכל למסור הודעה כי האמור בסעיף 1/2/11 ישמש כבקשה. הודעה שכזו לא הוגשה, אולם התובע טוען כי הוא פעל לחזור על עמדתו בכל דיון ודיון בתיק. לטענת התובע, אי קיום "טכני" של מתן הודעה נפרדת מטעמו בעניין "השתק פלוגתא" אינו מעלה או מוריד מעצם העלאת הטענה המהותית ולאפשרות התובע להעלות את הטענה בכלל, מה גם שבית המשפט נתן החלטה ביום 18/11/10 כי החלטה בעניין השתק פלוגתא תינתן במסגרת התיק העיקרי. מאידך, טוענת הנתבעת כי עוד בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת פעמים רבות, בצורה מפורשת ובהדגשה יתרה, את עצם קרות אירוע התאונה וכך גם במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה. לשיטת הנתבעת, היא הייתה עקבית בהכחשת קורות אירוע התאונה לאורך כל הדרך ולפיכך, "פליאתו" של התובע בעניין אינה ברורה, במיוחד מקום בו הנתבעת הודיע שוב ושוב באופן מפורש על הכחשת התאונה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שהוגשו בתגובות מטעמם, מצאתי לנכון שלא להכריע בשאלה המקדמית, האם רשאי התובע בשלב זה להעלות טענת "השתק פלוגתא", שכן מצאתי שיש לדחות את הטענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא, לגופו של עניין. טענת השתק פלוגתא השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת, אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה. ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה. (לפירוט התנאים והדיון בנסיבות תחולתם, ראה ספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות, 1991). נכון הדבר, כפי שטוען התובע, כי ביום 20/9/06 ניתן פסק דין בבית הדין הארצי לעבודה לפיו נקבע כי לתובע אירעה תאונת עבודה. ואולם, בהליך אשר התקיים בבית הדין האזורי לעבודה, ומאוחר יותר בבית הדין הארצי לעבודה, הנתבעת בתיק דנן, היא המעבידה, כלל לא הייתה צד להליכים ולא הייתה מעורבת בהם. בתיק אשר התנהל בבית הדין לעבודה, המוסד לביטוח לאומי הוא שהיה הנתבע. נכון כי לכאורה, לנתבעת ולמוסד לביטוח לאומי היו אינטרסים דומים כנגד טענותיו של התובע. ואולם, מאחר וחבותו של המעביד בתאונת עבודה תיקבע רק במקום ייקבע כי הייתה רשלנות בהתנהגותו של המעביד, שלא כמו חבותו של המוסד לביטוח לאומי, וכן מקום בו לנתבעת לא הייתה האפשרות להעלות טענותיה בפני בית המשפט, במיוחד בכל הנוגע להעדר רשלנות מצידה, לא ניתן לומר כי הנתבעת, המעבידה, הינה חליפתו של המל"ל בכל הנוגע לפסק הדין אשר ניתן במסגרת התביעה בבית הדין הארצי לעבודה. אפנה לת.א. 4377/05 (מחוזי ב"ש) בוסני נ' שירותי בריאות כללית שם נקבע מפורשות, בדומה למקרה שלפנינו, כי אין די בזהות אינטרסים בין המוסד לביטוח לאומי לבין המעביד, בהקשר של תביעת עובד להכרה בתאונת עבודה. וכך נקבע שם: "...אין די בזהות אינטרסים, כגון זו הקיימת לכאורה בין המל"ל למעביד בהקשר של תביעת העובד להכרה בתאונת-עבודה, כטענת הנתבעת בסיכומיה. נדרשת קרבה מהותית-פרסונאלית, הגם שאינה עולה כדי זהות פורמאלית באישיות המשפטית, כדי לעקר את האי-צדק הכרוך באכיפת ממצא שיפוטי על מי שלא היה צד להליך. אם לא נאמר כן, יהיה כל נתבע נוסף או צד שלישי בתביעת נזיקין כבול בממצא בעניין נזקו של התובע, שנקבע בהליך בין התובע לנתבע מסוים, למרות שאותו נתבע נוסף או צד שלישי לא היה צד להליך; זאת על יסוד אותה זהות-אינטרסים, ולמרות שלא ניתנה לאותו נתבע נוסף או צד שלישי הזדמנות לנהל הגנה שהייתה עשויה להיות אפקטיבית יותר מזו שניהל הנתבע הראשון. מובן כי תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. למעשה, אין כלל זהות אינטרסים בין המל"ל לבין המעביד בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין הנכות לעבודה. חבותו של המל"ל תקום ותיפול על שאלה זו. אולם חבותו של המעביד תיקבע רק אם תוכח רשלנותו, והקשר הסיבתי בין הנכות לרשלנות. מעביד עשוי שלא להשליך את יהבו על שלילת הקשר הסיבתי הרפואי בין הנכות לעבודה, אלא לבסס את הגנתו של שאלת הרשלנות והקשר הסיבתי בינה לבין הנכות. לפיכך הוא עשוי שלא לגלות עניין מקביל לזה של המל"ל בהתדיינות שבין המל"ל לעובד הנפגע בשאלה הראשונה. זאת ועוד: מוגבלות דיונית-ראייתית רלבנטית של ההליך בבית הדין לעבודה, ביחס להליך בתביעה אזרחית, שוללת את כבילותו של צד להליך האזרחי לממצא שנקבע בהליך המוגבל בבית הדין לעבודה; משום שבכבילות כאמור יהיה משום קיפוח הזכות הדיונית-ראייתית שעומדת לאותו צד בתביעה האזרחית [ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ מיום 24.2.00, עמ' 656]. גם בשאלת המשתמע מהוראת סעיף 394 בחוק הביטוח הלאומי, שלפיו "לא תישמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת פסק דין סופי של בית הדין לעבודה בשאלה אם מגיעה גמלה לפי פרק ה' או לא" - כבר נפסקה הלכה מצמצמת, שלאורה אין מקום לקבוע כי אגד כבולה בממצא העובדתי, בדבר הקשר הסיבתי הרפואי בין פקקת לנהיגה ממושכת, בשל אותה הוראה [ע"א 424/82 ציון שוב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ מיום 3.12.84]." (ההדגשות שלי- י.א) אשר על כן, ונוכח האמור לעיל, עלי לקבוע כי מקום בו לא נקבעה כל קביעה עובדתית לגבי רשלנותו של המעביד, אם לאו, לא חל הכלל בדבר קיומו של התשק פלוגתא.. הנני דוחה את טענת התובע לקיומו של השתק פלוגתא. אני מחייב את התובע בהוצאות בקשה זו בסכום של 2,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך. הצדדים יפנו לבית המשפט בבקשות מתאימות לעניין העדים מטעמם ומועד זימונם. השתק / דיני מניעות