לפני בקשה לסילוק התביעה שהגיש התובע (להלן: "המשיב") נגד נתבעים 4-2, הם המבקשים בבקשה שבכותרת (להלן: "המבקשים"), מטעמי התיישנות התביעה. א. התביעה התביעה עניינה החזר ההלוואה שנטלו המבקשים 1 ו-2 יחד עם הנתבע 1, מר מאיר עובדיה (להלן: "הלווים") מהמשיב, בסכום של 1,000,000 ₪. על-פי כתב התביעה, הלווים טענו בפני המשיב כי כספי ההלוואה נועדו לרכישת קרקע, אותה בכוונתם לרכוש באמצעות חברה בע"מ שהם עומדים להקים, ואשר הוקמה לימים, היא המבקשת 3, וכי העסקה עתידה להניב להם רווחים נאים מאוד. עוד נטען בכתב התביעה כי הלווים הבטיחו למשיב כי אם יעמיד לרשותם הלוואה בסכום האמור, יקבל את סכום ההלוואה בחזרה מהלווים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן 15% מסכום הרווחים נטו, שיהיו לחברה בגין המכירה העתידית של הקרקע והמבנה שעליה, שאמורה לצאת לפועל תוך מספר שנים ספורות. כן נטען בכתב התביעה כי הלווים משכו שנים, את המשיב, בלך ושוב, כאשר פנה בבקשה לקבלת סכום ההלוואה בחזרה בצירוף הרווחים. לאור פניותיו החוזרות ונשנות, לקבל את הרווחים המובטחים, העבירו הלווים למשיב, בשנת 1997 נוסח חוזה נוסף, אשר בניגוד להסכמים הקודמים, המשקפים אל נכון את העובדה שהנתבעים 1-3 נטלו את ההלוואה, יוצר הנוסח משנת 1997 מצג לפיו ההלוואה ניתנה כביכול לנתבעת 3 והנתבעים 1- 3 - ערבים לפירעונה. המשיב הסכים לחתום על הנוסח משנת 1997 כל עוד הוא כלל ערבות אישית של הנתבעים 1 - 3 שכן הוא הבטיח לו אחריות אישית של כל הנתבעים 1 - 3 לפירעון ההלוואה. על פי נוסח החוזה משנת 1997, מועד החזר ההלוואה נקבע בתוך ארבע שנים ממועד החתימה על החוזה, דבר המהווה אינדיקציה, לטענת המשיב, כי מכירת הקרקע הייתה אמורה להתבצע לכל המאוחר בשנת 1002. לטענת המשיב בכתב התביעה, במהלך המפגשים שקיים עם הלווים במשך השנים, שכנעו אותו הלווים כי הוא עשה את עסקת חייו, ולאור המצגים שהם הציגו בפניו, הוא הסכים לדחות שוב ושוב את מועד פירעון ההלוואה. לטענת המשיב, לימים התברר לו כי המצגים שהציגו בפניו הלווים, לא היו אלא מצגי שווא. לטענת המשיב, בשנת 2010 משהחל להבין כי הלווים לא מתכוונים לקיים אחר הבטחותיהם, פנה המשיב לנתבע 1 והביע את חששותיו. לטענת המשיב, הוא נפגש עם המבקש 1 במשרדו של האחרון מספר פעמים, ובשיחות אלה נאמר למשיב כי הנושא בטיפול וכי ההלוואה תיפרע כפי שהובטח לו. כן טוען המשיב כי בפגישה האחרונה שקיים עם המבקש 1, נדהם להבין כי הלווים הוליכו אותו שולל וכי ניצלו את האמון המלא שנתן בהם. לטענת המשיב, הקרקע, שהמשיב היה אמור ליהנות מפירות מכירתה, לא משמשת למטרה זו, אלא היא רשומה על שם המבקשת 3, והלווים נהנים מההכנסות מהקרקע. המשיב טוען בכתב התביעה כי הלווים נטלו ממנו את סכום ההלוואה באמצעות מצגי שווא, תוך כדי ניצול יחסי אמון, כאשר לא היה בכוונתם להשיב לו את ההלוואה ואת הפירות המובטחים לו ממנה, וכי מצגים אלה עולים כדי תרמית. ב. עיקר טענות הצדדים בבקשה לטענת המבקשים, עילת התביעה נגדם התיישנה בחלוף שבע שנים מיום שהתגבשה, בהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענתם, התגבשה העילה במועד נטילת ההלוואה, קרי: בחודש פברואר 1994 או, לכל המאוחר, בשנת 2001, הוא המועד האחרון להחזר ההלוואה שהוסכם עליו בהסכם משנת 1997. בהתאם לכך, התיישנה עילת התיישנה בשנת 2001 או לכל המאוחר בשנת 2008. המבקשים טוענים כי בכתב התביעה ניסה המשיב להתגבר על התיישנות התביעה על ידי כך שהעלה טענה לפיה הוא הסכים לבקשת הלווים לדחות את מועד פירעון ההלוואה, על יסוד מצגי שווא שהציגו בפניו ותרמית. לטענת המבקשים, אין די בהעלאת טענה בדבר תרמית ומצג שווא אלא על הטוען לפרוש את הפרטים העובדתיים המקימים טענות אלה לרבות תאריכים. לטענתם, המשיב נמנע בכוונה מלפרש את טענותיו בדבר תרמית ומצג שווא. עוד טוענים המבקשים, כטענה נפרדת, כי יש לדחות התביעה נגד המבקשת 3 על הסף. התביעה נגדה הוגשה בטענה של עשיית עושר ולא במשפט, הואיל וסכום ההלוואה שניטל מהמשיב הועבר לטובת המבקשת 3. המבקשים טוענים כי סכום ההלוואה הועבר למבקשת 3 בשנת 1994, ורק לאחר מכן נרכשה הקרקע על ידה. מאז מועד זה, עברו למעלה מ - 18 שנים, ולפיכך אין ספק שהתביעה התיישנה. מנגד, טוען המשיב, כי התביעה לא התיישנה, הואיל ועניינה, בין השאר, תרמית ומצג שווא. לפיכך, לטענתו, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, החל מרוץ ההתיישנות רק מעת שנודע לתובע על התרמית, לטענתו, רק בשנת 2010 מדברים שאמר לו המבקש 1 (סעיף 16 לכתב התביעה). המשיב מכחיש את טענת המבקשים לפיה לא מסר בכתב התביעה פירוט עובדתי הנחוץ לטענות מצג שווא ותרמית. לטענתו, לכל אורך כתב התביעה ישנה התייחסות מפורשת ומפורטת אודות מעשי התרמית והמצג שווא של המבקשים. לטענת המשיב, גם אם כתב התביעה אינו נוקב בתאריכים המדויקים של המצגים שהוצגו בפניו, הרי שרצף האירועים המתואר בכתב התביעה מאפשר למקם את אותם מצגים על פני ציר הזמן בין השנים 1997 ו- 2010. עוד טוען המשיב כי המצגים שהוצגו בפניו במשך השנים, הוצגו על מנת לדחות את הקץ, כדי להביא למצב שהמשיב לא יחשוש שהמבקשים אינם מתכוונים להשיב לו את כספי ההלוואה. באשר להתיישנות התביעה הנטענת כלפי המבקשת 3, טוען המשיב בתגובתו כי הוא אמנם ידע כי כספי ההלוואה מועברים למבקשת 3 אולם הוא לא ידע כי כספי ההלוואה התקבלו אצל המבקשת 3 שלא על פי זכות שבדין. לטענת המשיב קבלת הכספים על ידי הלווים והעברתם למבקשת 3, נעשו תוך כדי תרמית ולפיכך מדובר בקבלת הכספים על ידה שלא כדין. המשיב טוען כי כל עוד הוא לא ידע על מצגי השווא והתרמית, ממילא לא יכול היה לדעת כי כספי ההלוואה הגיעו למבקשת 3 שלא על פי זכות שבדין. בתשובתם טוענים המבקשים, בין היתר, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאפשר דחייה של ההתיישנות בשל עובדות המקימות את עילת התביעה שנעלמו מן התובע, מתנות זאת בכך שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לטענתם, המשיב יכול היה, בזהירות סבירה, לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה, אך בחר לעצום את עיניו. עוד טוענים המבקשים כי המשיב מנוע מלהגיש תביעה בגין תרמית לאור הוראת סעיף 57 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ג. דיון והכרעה דין הבקשה להידחות. עילת התביעה היא מערכת הנסיבות העובדתיות המצמיחה זכות לתבוע סעד. מערכת הנסיבות הנטענת בכתב התביעה היא כזו שהמשיב נתן ללווים הלוואה על סך מיליון ₪ על סמך מה שהתברר, לאחר שנים רבות, כמצג שווא העולה כדי תרמית מתכוננת. מערכת נסיבות זו מצמיחה למשיב את הזכות לתבוע את השבת סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שיעור הרווח הנטען שהלווים התחייבו לשלם לו. עילת התביעה מבוססת כולה על תרמית הטעייה ומצגי שווא שביצעו הלווים כלפי המשיב. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה." לפיכך, כאשר מדובר בתביעה שעילתה תרמית, מתחיל מרוץ ההתיישנות מיום שבו נודע לתובע על התרמית. המבקשים טוענים כי המשיב העלה בכתב התביעה את טענת התרמית כדי להתגבר על המחסום הדיוני של ההתיישנות, שכן לפי גישתם, עילת התביעה התיישנה בשנת 2001 או בשנת 2008, לכל המאוחר. לטענת המבקשים, על מנת שטענת התרמית תעמוד יש לפרש את פרטי טענת התרמית ואת התאריכים הנלווים לה. המשיב מצדו טוען כי פרש בכתב תביעתו את פרטי טענת התרמית. אמנם הוא לא נקב בתאריכים ספציפיים אך הוא ציין את מסגרת הזמן שבה התרחשו המעשים המהווים תרמית. אני מקבלת את טענת המשיב לפיה טענותיו לעניין התרמית בכתב התביעה מפורטות דיין, וכי הוא עומד בתנאי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בכתב התביעה פרש המשיב פירוט עובדתי רחב ומלא, הבונה, בסופו של דבר, את טענות התרמית, ההטעיה ומצג השווא, במיוחד בהתחשב בכך שאלה התבררו למשיב, לטענתו, שנים רבות לאחר נטילת ההלוואה, בשנת 2010, בפגישה עם המבקש 1. השאלה אם יעלה בידי המשיב להוכיח את טענותיו או שיתברר, כטענת המבקשים, כי הטענות הועלו רק כדי לנסות ולהתחמק מהתיישנות עילת התביעה, יתבררו במסגרת הראיות בתובענה. כך גם השאלה, אם נעלמו מהתובע העובדות המקימות את עילת התביעה, וכי הוא לא יכול היה לדעת אותן גם בזהירות סבירה או שעצם את עיניו מצריכות בירור עובדתי אשר יעשה במסגרת שמיעת ראיות בתובענה. לאור האמור לעיל, אין מקום לסילוק התביעה על הסף, ויש לערוך בירור עובדתי גם בשאלות שהועלו במסגרת הבקשה. כמו כן, לא מצאתי כי המשיב מנוע מלהגיש את התביעה לאור סעיף 57 לפקודת הנזיקין. המבקשים טוענים בתשובה לתגובה כי למצער יש למחוק את עילות התביעה שאינן מבוססות על תרמית והטעיה, ובהן הטענות בדבר אכיפת הסכם, גזל, נזק ממון בעקבות מצג שווא ועשיית עושר ולא במשפט, כאמור בסעיף 27 לכתב התביעה. אינני מקבלת את הטענה. כתב התביעה כולו נסמך ושזור על הטענות בדבר מצג שווא ותרמית, ואת אלה יש לברר בראיות. כן לא ראיתי לנכון למחוק את התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כנגד המבקשת 3, לאור טענת המשיב, אותה יש לברר בראיות, ולפיה, עקב מצגי השווא והתרמית, נודע למשיב רק לאחר שנים כי נפל קורבן לתרמית וכי כספי ההלוואה הגיעו אליה ומוחזקים על ידה שלא כדין. ד. סיכום לאור כל האמור לעיל, נדחית הבקשה. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות התובענה, בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מצג שווא