1. בפני בקשה מטעם נתבעים 1, 3-7 ו- 10 (להלן:"המבקשים") לדחיית התביעה שהוגשה כנגדם ע"י תובעים 2-3 (להלן:"המשיבים") על הסף בשל העדר עילה ולחילופין, התיישנות ו/או שיהוי. בהחלטתי מיום 15.9.10 קבעתי כי ב"כ נתבעים 9 ו - 11 יודיעו בתוך 7 ימים, אם הם מצטרפים לבקשה דנן. 2. ביום 15.9.10 אושר הסכם הפשרה בין התובע 1 ובין נתבעים 1, 3, 4, 5, 6, 7 ו - 10 וניתן לו תוקף של פסק דין. 3. העובדות הצריכות לענייננו עפ"י כתב התביעה: א. עניינה של התביעה, בשירותים המקצועיים שהעניקו המשיבים, במשך למעלה מעשור לבעלי חלקות במגרש המסומן ב' בתכנית בנין עיר שמספרה תא/2609 במתחם נחמיה - דניאל המאגד חלקות שונות בגוש 7229 בתל אביב ועיקרה תשלום שכר טרחה ראוי בגין תשלומי האיזון שהשיגו המשיבים בעמלם לנתבעים, מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט. ב. מתוך בעלי החלקות, חלקם התחייבו לשלם למשיבים את שכרם בכתב. הנתבעים לא חתמו על יפויי כוח עבור המשיבים אך נהנו מפועלם של המשיבים עבורם וקיבלו את חלקם היחסי בתשלומי האיזון. נתבעים 1 ו-10 היו מעורבים והופיעו לדיונים. ג. השירותים המקצועיים ניתנו במסגרת הליכים שונים הנוגעים לזכויות הנתבעים וסופם, בתשלומי איזון לבעלי חלקות הנכללים במגרש ב' במתחם נחמיה - דניאל בסך כולל של 1,759,355 דולר. ד. לטענת המשיבים, תשלומי האיזון שולמו לנתבעים רק בזכות פועלם של המשיבים, לאחר ששמאי התכנית קבע בתחילה כי התכנית מאוזנת ואין לשלם דמי איזון לבעלי החלקות במגרש ב' במתחם נחמיה - דניאל. ביום 23.3.03 אימצה הועדה המחוזית את טבלת האיזון של השמאי פרלמן מיום 2.7.02, שהינה תוצאה של דיונים והליכים רבים שניהלו המשיבים בפניו ובפני בתי המשפט והרשויות השונות, במשך שנים רבות. בעניינה של טבלת האיזון נערכו עוד מספר פגישות בוועדה המקומית לצורך מימושה, דהיינו, קבלת תשלומי האיזון לבעלי החלקות במגרש ב'. כתוצאה מפועלם של המשיבים, שולמו בין השנים 2005-2006 לבעלי החלקות במגרש ב' ובכללם לנתבעים, תשלומי איזון עפ"י חלקם היחסי. ה. בסעיף 61 לכתב התביעה טוענים התובעים כי: "שלל פעולותיהם של התובעים במשך למעלה מעשור כפי שפורטו לעיל, החל משלב ההתנגדויות, דרך הגשת העתירה, ההליכים שהתקיימו מול השמאי המכריע והוועדה המקומית, ההליכים בערכאות השונות, לרבות ההליכים בבית המשפט לעניינים מינהליים ובבית המשפט העליון אותו יזם עו"ד אלי טמיר לאחר אישור טבלת האיזון, הפגישות וההתכתבויות שנעשו בין כל הגורמים הרלוונטיים לאורך השנים ויתר הפעולות שפורטו בכתב תביעה זה - הם הם שהביאו לכך שהנתבעים קיבלו את תשלומי האיזון". 3. תמצית טענות המבקשים בבקשה: באשר להעדר עילה: א. תנאי לחיוב בהשבת ההתעשרות לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן:"חוק עשיית עושר ולא במשפט") הוא שהזוכה קיבל נכס שלא עפ"י זכות שבדין ויסוד זה כלל לא נטען בענייננו. בנסיבות הנטענות, כאשר המשיבים פעלו עבור לקוחותיהם ועתה הם באים להוסיף ולהיפרע גם מאחרים שלא פעלו עבורם, הלכה היא כי אין להם כל זכות שבדין לדרוש זאת. באשר להתיישנות ו/או שיהוי: ג. תשלומי האיזון בשיעורם המתוקן נקבעו בטבלת איזון חדשה שהוציא השמאי פרלמן ביום 2.7.02 והואיל וחלפו מאז למעלה מ-7 שנים, הרי שהתביעה התיישנה. ד. אף אם לא חלפה תקופת ההתיישנות, עדיין לוקה התנהלות המשיבים בשיהוי כבד. המשיבים אינם יכולים להחריש ולראות את המבקשים משקיעים משאבים בקבלת תשלומי האיזון ורק לאחר שהושלמו המאמצים ע"י אחרים לבקש ליטול על כך שכר. 4. ביום 16.9.10 הודיעה נתבעת 2 כי היא מצטרפת לבקשה ומוסיפה כי: א. הנתבעים ו/או המנוחה כלל לא ידעו ו/או בקשו ו/או אישרו ו/או רצו בפועלם של התובעים. מאחר והפניה אל המנוחה היתה קלה ואפשרית ובכל זאת התובעים לא טרחו לפנות אליה, התנהלותם של התובעים נגועה בחוסר תום לב. ב. לא ברור האם האינטרס אותו התובעים יצגו במהלך כל השנים, הוא האינטרס של בעלי חלקה 58, תואם את האינטרס של המנוחה והאם היה זה נכון מבחינת המנוחה, לקבל את הסך הנטען, למרות הסכום הדרמטי לכאורה של תשלום האיזון הכולל. ג. מספר גורמים נלחמו בהחלטה הראשונה לפיה מגרש ב' אינו זכאי לתשלומי איזון. באם תיקבע זכאותם של המשיבים, גם גורמים אחרים יהיו לכאורה זכאים לתשלום מהנתבעים. ד. המשיבים עבדו עבור הלקוחות שלהם, לקוחות שאיתם הם נקשרו בהסכמי שכר טרחה, התובעים יצגו את האינטרסים של אותם לקוחות ומהם הם קיבלו את שכרם. ה. דרישתם של המשיבים נגועה בשיהוי קיצוני. המשיבים נמנעו משך כל השנים מלפנות אל הנתבעים ו/או אל המנוחה ולהסדיר את נושא שכרם. ו. המנוחה קיבלה את חלקה בתשלום האיזון (ככל שקיבלה ונראה שכלל לא קיבלה אותו) עפ"י זכות שבדין. אין לדבר על עשיית עושר ולא במשפט, נוכח הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. ז. גם בלעדי פועלם של המשיבים, הדין היה אותו דין ותשלומי האיזון היו מתקבלים אצל הנתבעים. ח. הנתבעים לא לקחו מהמשיבים דבר והמשיבים לא הפסידו בגלל התעשרות הנתבעים. המשיבים פעלו כי כך הם רצו לפעול עבור לקוחות שלהם ששילמו להם שכר טרחה. לפיכך, עפ"י סעיף 2 לחוק, לא קמה חובת תשלום/השבה של הנתבעים למשיבים. ט. בענייננו הנתבעים כלל לא ידעו על פועלם של המשיבים כי כך בחרו המשיבים לכלכל צעדיהם. הימנעותם של המשיבים היתה מכוונת ומלמדת על חוסר תום ליבם. 5. ביום 21.9.10 הודיע ב"כ נתבע 11 (להלן:"האפוטרופס הכללי") כי הוא מצטרף לבקשה, בין היתר, מהנימוקים בכתב ההגנה מטעמו. בכתב ההגנה נטען כי בין התובעים לאפוטרופוס הכללי אין כל קשר חוזי או אחר, התובעים לא נתבקשו לפעול בשם הנעדרים והנעדרים לא הזמינו את שירותם של התובעים והם לא ידעו ו/או אישרו את פועלם. זאת ועוד; עילת התביעה, ככל שקיימת, הינה בגין "שכר ראוי" והיא באה לעולם במועד בו ניתנו השירותים וכולם או מרביתם, ניתנו לפני 22.3.03 לפיכך, יש לדחות את התביעה על הסף ביחס לשירותים אלו. 6. תמצית טענות המשיבים בתגובה לבקשה: א. שלושה הם היסודות שהתקיימות מבססת עילה של עשיית עושר ולא במשפט: קבלת נכס, שירות או טובת ההנאה - היא ההתעשרות; ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה; ההתעשרות נתקבלה ע"י הזוכה שלא עפ"י זכות שבדין. בענייננו, כמפורט בכתב התביעה, עבודתם האינטנסיבית והמקצועית של התובעים משך כעשור שנים היא שהביאה להתעשרות המבקשים - תשלום דמי איזון למבקשים. ב. רק בשנים 2005 - 2006 כאשר שולמו למבקשים דמי האיזון התקיים יסוד ההתעשרות, המהווה את אחד הרכיבים להיווצרות עילת עשיית עושר ולא במשפט. בנסיבות אלה, הגשת התביעה ביום 21.3.10 נעשתה תוך 7 שנים ממועד היווצרות העילה. ג. אין יסוד לטענת המבקשים לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו פרסם השמאי פרלמן את טבלת האיזון. למעשה, המבקשים טוענים בהקשר זה כי יסוד ההתעשרות נוצר כבר במועד בו היו זכאים המבקשים לקבל את דמי האיזון. גם על פי גישה זו, המועד בו היו זכאים המבקשים לקבל את דמי האיזון לא קם במועד בו אישר השמאי פרלמן את טבלת האיזון, אלא ביום בו אימצה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה את טבלת האיזון של פרלמן ונתנה תוקף לתוכנית, יום 23.3.03 (סעיף 56 לכתב התביעה) ועל כן, כתב התביעה שהוגש ביום 21.3.10, הוגש בתוך תקופת ההתיישנות. ד. דין טענת האפוטרופוס הכללי כי עילת התביעה באה לעולם במועד בו ניתנו השירותים ע"י המשיבים וכי רובם ניתנו לפני יום 22.3.03, להידחות. תביעת המשיבים הינה בגין עמלם מול ועדות התכנון והבניה ובערכאות משפטיות, לאורך תקופה של עשור שנים, עד לקבלת תשלומי האיזון בשנים 2005-2006. מדובר במכלול שלם של פעולות שהביאו בסופו של דבר לתשלום דמי איזון למבקשים ולא ניתן לנתק באופן מלאכותי בין פעולה אחת לפעולה אחרת של המשיבים. פעולות אלה כמכלול שלם הם שהביאו להתעשרותם של המבקשים על חשבון המשיבים ועל בסיסן הוגשה התביעה. ה. אין יסוד לטענה כי התביעה לוקה בשיהוי כבד. הנתבעים טענו את טענת השיהוי בצורה סתמית וכוללנית,ללא תמיכה בתצהיר, מבלי להוכיח את היסודות הנדרשים לגיבושה ויסודות אלה לא התקיימו. טענות המבקשים מצריכות בירור עובדתי ואינן מהוות עילה לדחייה על הסף. המשיבים לא השתהו בהגשת תביעתם, מקום בו דמי האיזון שולמו למבקשים בין השנים 2005 - 2006 והתביעה הוגשה במרץ 2010. בנוסף, התנהלות המשיבים אינה מלמדת על ויתור זכות התביעה - לאחר קבלת דמי האיזון ובטרם פנייתם לערכאות, פנו המשיבים בכתב למבקשים בדרישה לתשלום שכר ראוי עבור פועלם (סעיפים 62-65 לכתב התביעה). כמו כן, לא הוכח חוסר תום לב בהגשת התביעה. ו. בסעיפים 67-78 לכתב התביעה, פירטו המשיבים את עילת תביעתם ואת קיומם של יסודות העילה של עשיית עושר ולא במשפט. ז. טענת המבקשים כי בענייננו לא התקיים היסוד "שלא על פי זכות שבדין" דינה להידחות. לטענת המשיבים, כמפורט בכתב התביעה, המשיבים אמנם פעלו עבור לקוחותיהם שחתמו עבורם על הזמנת עבודה, אך פועלם היה עבור כלל מגרש ב' וממנו נהנו כלל בעלי החלקות במגרש ב' ובכללם המבקשים. כמפורט בכתב התביעה, מרבית המבקשים ידעו, היו בקשר עם המשיבים והיו מעורבים בפועל, והיתר היו צריכים לדעת על פועלם של המשיבים. פועלם של המשיבים עבור כלל בעלי החלקות במגרש ב' הוא שהביא לתשלום דמי האיזון וזאת לאחר שקודם לפועלם של המשיבים, נקבע ע"י שמאי התוכנית כי התכנית מאוזנת והם אינם זכאים לתשלום. ח. נקבע בפסיקה כי שאלת קיומו של היסוד להתעשרות "שלא עפ"י זכות שבדין" תוכרע עפ"י מבחן הצדק - התעשרות אינה כדין אם היא נוגדת את תחושת המצפון והיושר. השאלה האם התקיים בענייננו היסוד "שלא עפ"י זכות שבדין" אינה יכולה להיות מוכרעת בשלב מקדמי זה ועל הצדדים לשכנע את ביהמ"ש בעדויותיהם כי הצדק עמם. ט. טענות האפוטרופוס הכללי לסילוק התביעה על הסף בהיעדר יריבות והיעדר עילה מקום בו הנעדרים לא הזמינו את שירותי המשיבים ולא ידעו או אישרו את פועלו הינן טענות עובדתיות שנטענו מבלי שנתמכו בתצהיר ובשל כך דינן דחייה. עילת התביעה היא עשיית עושר ולא עילת תביעה חוזית ויסודותיה מפורטים בכתב התביעה ויוכחו במהלך המשפט. טענות נתבעת 2 בדבר חוסר תום ליבם של המשיבים הינן טענות עובדתיות, שלא נתמכו בתצהיר ולפיכך, דינן דחייה. בנוסף, טענות אלה מצריכות בירור עובדתי. 6. תשובת האפוטרופוס הכללי לתגובת המשיבים: א. טענת המשיבים לפיה רק בשנים 2005 - 2006 כאשר שולמו למבקשים דמי האיזון התקיים יסוד ההתעשרות סותרת את טענתם בסעיף 73 לכתב התביעה, לפיה גם הזכות לקבל את תשלומי האיזון הינה בגדר התעשרות ועל כן, דינה להידחות. ב. אין לקבל את טענת המשיבים כי פעולתם כמכלול שלם הביאה להתעשרות המבקשים. הישג המשיבים שממנו עפ"י הטענה נהנים גם המבקשים, הוא בהוצאת טבלת האיזון החדשה שהוציא השמאי פרלמן ביום 2.7.10. פעולות המשיבים, שהובילו לאותו הישג נעשו לפני 2.7.02, ומאז חלפו למעלה מ- 7 שנים. ג. הפעולות שבוצעו ע"י המשיבים לאחר שאושרה טבלת האיזון החדשה מיום 2.7.02, נועדו לשם קבלת תשלומי האיזון עבור לקוחותיהם בלבד, חלק מבעלי חלקה 58 (נספח 33 לכתב התביעה). פעולות אלה לא היוו חלק ממכלול הפעולות שהובילו להוצאת הטבלה המתוקנת ופעולות שבוצעו בשלב זה לא היה בהן כדי לתרום לנעדרים. כראיה לכך, עד היום האפוטרופוס הכללי לא קיבל את תשלומי האיזון המגיעים לנעדרים. ד. בנסיבות אלה, עילת התביעה בגין השירותים שלכאורה נתנו המשיבים עד למועד הוצאת טבלת האיזון החדשה, התיישנה. ה. אין חולק כי המשיבים פעלו מכוח הסכמי שכר טרחה שנחתמו בינם לבין בעלי חלקה 58, שהתחייבו בהסכמי שכר טרחה לשלם להם את שכרם. לפיכך, המשיבים עשו בשירותם של מי שביקש את המינוי שלהם ועבורם בלבד ואין להם כיום את הזכות לדרוש מיתר הבעלים שכר ראוי ולכפות את שירותיהם על הנעדרים. ו. לא היה כל צורך שהאפוטרופוס הכללי יתמוך בתצהיר את הטענה לפיה הנעדרים לא הזמינו את שירותי המשיבים ולא ידעו ו/או אישרו את פועלם. משלא נטען אחרת ע"י המשיבים הרי שאין מחלוקת שבין המשיבים לנעדרים לא היה כל קשר חוזי ו/או אחר. 7. ביום 4.11.10 הוגשה תשובה מטעם נתבעת 2 לתגובת המשיבים, בגדרה היא למעשה חוזרת על טענותיה. 8. ביום 4.11.10 הגישו המבקשים תשובה לתגובה במסגרתה הם מוסיפים וטוענים כי, בנוגע ל"ציפייה" לקבל שכר, לה טוענים המשיבים, הפסיקה העוסקת בדיני עשיית עושר, כלל לא התייחסה לציפייה מן הסוג שמציגים המשיבים ובנוגע לטענת המשיבים כי הנתבעים "ידעו ו/או היו צריכים לדעת" על פעולת המשיבים, מובן שעצם הידיעה על כך שעו"ד עושה פעולות (שכאמור, אין מחלוקת שנעשו בראש ובראשונה עבור לקוחותיו), גם אם תוכח, אינה יכולה לבסס טענת התעשרות שלא כדין וגם אם ידיעה על פעולות היתה יכולה להקים עילת עשיית עושר, הרי שלא ניתן לכרוך אותה באופן סתמי עם "או היו צריכים לדעת" ועל המשיבים היה לפרט כדבעי. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן: א. עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך אין הוא חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה , כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת החוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56קרמש נ' דבי פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פ"ד נד (4) 464, 478. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית המשפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לעניין זה: ע"א 335/78שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 156-155. סילוקה על הסף של התובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב- יפו, פ"ד מ (2) 668) ב. ביהמ"ש העליון התייחס לסוגיית עשיית עושר ולא במשפט בפסק דין מיום 20/2/2006, ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, שם נאמר, בין היתר בסעיף 26 לפסה"ד: "דיני עשיית עושר ולא במשפט מייסדים עצמם על עקרונות הצדק והיושר הטבעי (ex aequo bono). הרוח המנשבת בהם היא תחושת המצפון והיושר המורה אותנו כי יש למנוע התעשרות לא מוצדקת של ראובן על חשבונו של שמעון. ומכוח תחושת צדק עמוקה זו נקבעה חובת השבה בדין...". ג. על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט "א. מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. ב. אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". ד. בד"נ 20/82 אדרס חומרי בינן בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב (1) 221, 273 (להלן:"פסק דין אדרס") קבע כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק : "...חוק עשיית עושר קובע את העיקרון הכללי של חובת השבה, מקום שאדם קיבל על חשבון רעהו דבר שלא כדין. עיקרון זה בא למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו. החוק אינו קובע רשימה של מצבים, שבהם מוכרת התעשרות זו. ממילא אין להגביל עיקרון כללי זה לרשימה נתונה של מצבים, שבהם תהא השבה. אכן, הקטיגוריות של עשיית עושר ולא במשפט לעולם אינן סגורות ולעולם אינן שוקטות על השמרים (ראה ע"א 280/73 [2] הנ"ל, בעמ' 603)...על השופט לפרש את הוראת המחוקק על-פי תכלית החקיקה. התכלית היא, בין השאר, מניעת התעשרות שלא כדין, ועל רקע תכלית זו יש לפרש את הוראתו הכללית של המחוקק. ביסוד תכלית זו עומדת התפיסה...לפיה יש להורות על השבה, מקום שתחושת המצפון והיושר (ex aequo et bono) מחייבת השבה". ה. על מנת שתתגבש עילה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: קבלת טובת הנאה. על חשבון המזכה. שלא על פי זכות שבדין. ו. המבקשים, אליהם מצטרפים כאמור גם נתבעת 2 ונתבע 11, טוענים כי היסוד השלישי שבסעיף 1 לחוק, קרי:היותה של ההתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" כלל לא נטען וכי "הציפייה" לקבל שכר לה טוענים המשיבים אינה מן הסוג בה עוסקת הפסיקה ולא בוססה כדבעי. ח. בסעיפים 67-78 לכתב התביעה מפרטים התובעים כי הנתבעים לא חתמו על הזמנת עבודה/הסכם שכר טרחה עם המשיבים והמשיבים פעלו עבור כלל בעלי החלקות במגרש ב', שהרי לא ניתן לפעול לשינוי טבלת האיזון רק לטובת אלו שחתמו על הסכם עימם, כך שבפועל, תוצאת פועלם של המשיבים היתה שטבלת האיזון תוקנה כלפי כלל בעלי החלקות במגרש ב' וכלל בעלי החלקות במגרש ב' קיבלו תשלומי איזון. הנתבעים התעשרו בעקבות פועלם האינטנסיבי המוצלח של המשיבים שהושלם עם קבלת דמי האיזון. הנתבעים נהנו מתשלום דמי האיזון ומיהרו לקבלם. באשר לנתבע 11 המשיבים מציינים כי אינם יודעים אם האפוטרופוס הכללי קיבל את תשלומי האיזון עבור החלקות עליהם הוא ממונה ואף אם לא, הרי שגם הזכות לקבלם הינה בגדר התעשרות. המשיבים טוענים כי הנתבעים קיבלו טובת הנאה זו "שלא על פי זכות שבדין". בסעיפים 75 ו - 76 המשיבים, למעשה, מסבירים מדוע לטענתם יסוד זה מתקיים: "75. הנתבעים ידעו ו/או היו צריכים לדעת כי שלושת התובעים עמלים עבורם, בצורה אינטנסיבית ביותר, במשך תקופה של למעלה מעשר שנים, לצורך קבלת תשלומי האיזון וכי הם מצפים לקבל שכר עבור פועלם. כאמור לעיל, הנתבעים 1 ו-10 פנו אל התובעת 2 ואל התובע 1 בשמם ובשם הנתבעים 2-9 לשם ייצוגם... זאת ועוד, בין היתר, הנתבע 1, מר עוזרי, והנתבע 10, מר תעשה, היו מעורבים לאורך כל ההליכים ונכחו בדיונים (ומן הסתם אף יידעו את חברי קבוצת עוזרי וקבוצת תעשה בדבר פועלם של התובעים). 76.הלכה היא כי פגיעה בציפייה של אדם לרווח, אף שציפייה זו איננה עולה לכדי זכות חוזית או זכות קניינית, עשויה להיחשב כהתעשרות שלא כדין. זאת כאשר ניתן לראות בה התנהגות פסולה אשר פוגעת בחוש הצדק וההגינות. סירובם של הנתבעים לשלם עבור ציפייה זו של התובעים לקבל את שכרם עבור עמלם הרב בנסיבות העניין עולה כדי התעשרות שלא כדין על חשבונם של התובעים. ובהמשך: "78. התנהלותם של הנתבעים המסרבים לשלם לתובעים את שכרם בעבור פועלם, הינה חסרת תום לב ומהווה התנהגות פסולה הפוגעת בכללי ההגינות והצדק". ט. מדברי כב' הש' ברק בפסק דין אדרס בעמ' 276 עולה כי גם פגיעה באינטרס או בציפייה עשויה להקים זכות להשבה עקב התעשרות שלא כדין: "אכן, התעשרות שלא כדין יכול שתבוא מפגיעה בזכות קניין או מפגיעה בזכות חוזית, ואין כל צידוק להגבלתה אך לפגיעה בזכות הקניין. זאת ועוד: קיימים מצבים רבים, שבהם עשויה לבוא התעשרות שלא כדין מפגיעה בציפייה בלבד, שאינה מגיעה לכדי זכות (חוזית או קניינית). "עקרונית, קיימת בהחלט אפשרות שאינטרס, שלגביו לא הייתה לתובע זכות קניינית או אפילו זכות לחוב (in personam), אלא ציפיה בלבד, יחשב כאינטרס הבא מן התובע, כזכיה שנעשתה על חשבונו" (פרידמן, במאמרו הנ"ל, בעיוני משפט ח' בעמ' 266)". י. המשיבים טוענים בכתב התביעה כי הנתבעים ידעו ו/או היו צריכים לדעתם על פועלם. מנגד,נתבעת 2 והאפוטרופוס הכללי טוענים כי לא ידעו על פועלם של המשיבים. עסקינן בטענות הגנה לגופו של עניין הדורשות בירור עובדתי. מידת ידיעתם של המבקשים ונתבעים 2 ו -11 לגבי פעילותם של המשיבים וכוונתם לדרוש שכר ראוי, עשויה להיות בעלת חשיבות לעילה של עשיית עושר ולא במשפט ויהיה צורך לבחון את הראיות שיובאו בנוגע לנתבעים השונים. (ראה בעניין זה סעיף 80 לפסק דינו של כב' הש' ד"ר עמירם בנימיני מיום 28.1.07 תא (ת"א) 884/92 אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל). מהאמור לעיל עולה כי כתב התביעה על פי לשונו מקים עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט נגד המבקשים ונתבעים 2 ו-11. אם המשיבים יצליחו לעמוד בנטל ולהוכיח את העילה שנטענה בכתב התביעה אזי יוכלו לקבל פסק דין מלא או חלקי לטובתם. במקרה דנן, לא אוכל להצדיק סילוקה של התובענה כנגד המבקשים ונתבעים 2 ו- 11 על הסף, בטענה של העדר עילת תביעה, בשלב הנוכחי, בטרם נשמעו עדויות בדבר הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה. טענות אלו צריכות להתברר בדרך של הבאת ראיות. י"א. באשר לטענת ההתיישנות: סע' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") קובע, כי תביעה, שאינה במקרקעין, מתיישנת לאחר שבע שנים. סע' 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה. המונח "עילת התובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות, והנטיה הרווחת הינה לפרש הסדר התיישנות בצמצום, בדרך שלא תמנע, מעבר לסביר, סגירת שערי בתי המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו. לעניין זה ראו: ע"א 244/81פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח 673, 678; ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא (1) 85. כאשר בית המשפט דן בטענת התיישנות בשלב המקדמי כטענת סף - חי הוא לצורך עניין זה מפי כתבי הטענות ועל פיהם יקום וייפול דבר. בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק אם יגיע למסקנה כי גם אם יוכח הנטען בכתב התביעה ועל אף האמור בו לא יהיה זכאי התובע לסעד המבוקש. על כן, כל שצריך לעשות הוא, לבחון אם בהנחה שהאמור בכתב התביעה, אמנם יוכח, עדיין יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש, לאור גורם הזמן. התובענה הוגשה ביום 21.3.10. על פי הנטען בכתב התביעה "הנתבעים התעשרו שלא עפ"י זכות שבדין על חשבון התובעים בכך שנמנעו מלשלם את התמורה עבור עבודת התובעים, אשר תוצאתה - קבלת תשלומי איזון אשר לא היו מקבלים אלמלא פועלם של התובעים. יודגש שוב, כי יש לקחת בחשבון את פועלם האינטנסיבי, רחב ההיקף, במשך למעלה מעשר שנים של התובעים" (סעיף 77). בענייננו התגבשה עילת התביעה הקונקרטית של המשיבים כנגד המבקשים ונתבעים 2 ו-11 (עילה בעשיית עושר לתשלום שכר טרחה ראוי בגין תשלומי האיזון שהשיגו המשיבים, לטענתם, בעמלם לנתבעים) לאחר שאושרה טבלת האיזון של השמאי פרלמן ע"י הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (23.3.03). הדברים עולים מעיון בפסק הדין מיום 10.10.01 שניתן בהסכמת הצדדים בע"א 2293/00 וצורף כנספח 31 לכתב התביעה. מפסק הדין עולה ברורות כי נדרש אישור של טבלת האיזון החדשה של השמאי פרלמן ע"י הוועדה המחוזית. אני קובעת, על כן, כי עילת התביעה של המשיבים נולדה ביום אישור טבלת האיזון של השמאי פרלמן ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (23.3.10). הואיל והתביעה הוגשה ביום 21.3.10, הרי שטרם חלפה תקופה בת שבע שנים מיום הגשת התביעה. אשר על כן, תביעת המשיבים, במועד בו הוגשה, לא התיישנה. י"ב. באשר לטענת השיהוי: יפים לעניינינו דברי כב' השופט דנציגר בפס"ד מיום 23/1/08 בר"ע 9060/04 טפת נבו נ' אליעזר כאשי ויוסף כאשי, שם נכתב בסעיף 13 לפסה"ד: "יסודותיה של טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, ושאלת היחס בין טענה זו לבין טענת התישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, נדונו באריכות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נ"ז (5) 433 (להלן - עניין תלמוד התורה). באותו העניין נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. לפיכך, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע.התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי , שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים". במקרה שבפני, אין מקום לדון בטענת שיהוי כטענה מקדמית, ויש לבדוק בדרך של הבאת ראיות, אם אכן נוצר שיהוי ובין היתר, אם אכן נגרם נזק ראייתי למבקשים כתוצאה משיהוי זה או אחר בהגשת תביעה. אם ביהמ"ש ימצא בסופו של דבר, כי בפועל נגרם נזק ראייתי, וכי התביעה הוגשה בשיהוי, תהיה לכך התייחסות, ממילא בפסק הדין. 10. לסיכום: א. דין הבקשה להידחות. ב. המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪. הנתבעת 2 והנתבע 11 ישאו, כל אחד בהוצאות בסך 2000 ₪. ג.עשיית עושר ולא במשפט