1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות אשר הוגשה על ידי המבקש. מדובר בהתנגדות לביצועם של שני שיקים, האחד על סך של 2,801 ש"ח, זמן פירעון 15.9.95, והשני על סך של 26,382 ש"ח זמן פירעון 30.9.95. לטענת המבקש יש להאריך המועד להגשת ההתנגדות, שכן מדובר בתיק הוצאה לפועל ישן, ולטענתו רק בשנת 2011 כאשר מצא נייר מקופל בעניין עיקול מיטלטלין פנה אל לשכת ההוצל"פ ואז הסתבר לו שקיים נגדו תיק הוצל"פ פתוח משנת 1998. לטענתו צילם התיק ואז נוכח כי מדובר בשיקים אותם שילם ואשר כתוב עליהם בצורה מפורשת, "שולם". משכך, הגיש בקשה בטענת פרעתי, וזו נמחקה והוא הופנה להגיש התנגדות, לטענתו משנרשם על גבי השטרות "שולם", נטל ההוכחה להוכיח כי השטרות לא שולמו מוטל על המשיבה. בנוסף הוסיף וטען המבקש, שעל גבי השיקים נרשם השם "דנמור" והוא עצמו מעולם לא היה לקוח של המשיבה ולא רכש ממנה מוצרים, אך מי שעשה כן, היא חברת "דנמור" בלבד. לטענתו, שילם תשלומים והגיש בקשות בתיק הוצל"פ, שלא מתוך הודאה בחוב אלא מתוך לחץ בו היה מצוי, ואף הגיש בקשה להשבת טלוויזיה בתיק ההוצאה לפועל מאחר והיא הייתה מצרך יקר לילדיו והוא לא היה מיוצג, ורעייתו הפעילה עליו לחץ לשם השבתה. המבקש אף הוסיף וטען שלא היה מיוצג ולא ידע כיצד לפעול, וטען שאף מטעם זה, יש ליתן לו את יומו בבית המשפט. 2. מנגד, טענה המשיבה שדין הבקשות להדחות. לטענתה, פתחה ביום 9.12.98, תיק הוצל"פ כנגד המבקש, ואזהרה נמסרה לאשתו של המבקש ביום 20.12.98. לטענתה, בסמוך לפתיחת תיק הוצל"פ, נקטה בעשרות הליכי הוצל"פ לרבות עיקול מיטלטלין בבית המבקש ביום 24.12.98 ועיקולי בנקים. כך גם נטען ש ביום 25.1.99, בוצע בשנית עיקול ואף הוצאו מיטלטלין מבית המבקש כאשר אשת המבקש הייתה נוכחת בעת הרישום. המשיבה אף הוסיפה וטענה שביום 9.5.99 הגיש המבקש בקשה להשבת המיטלטלין בצרוף תעודת זהות, ובהחלטת רשם ההוצל"פ באותו מועד, נקבע שככל שיפקיד סך של 2,000 ₪ יוחזרו לו המיטלטלין ואף נקבע צו תשלומים על סך של 1,000 ₪. משכך שילם המבקש ביום 19.5.99 סך של 2,000 ₪ בתיק ההוצל"פ ובחודשים שלאחר מכן שילם 1,000 ₪ כל חודש לתיק הוצל"פ, עד שהפסיק ולכן החלה המשיבה בשנית בהליכים כנגדו. המשיבה הוסיפה וציינה שביום 25.2.2001 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיכוב הליכים שנדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל וציינה שביום 7.11.2001 נכנס תקבול נוסף מהמבקש ולאחר מכן לא הצליחה לגבות ממנו כספים נוספים, ומשלא אותר המבקש לאחר מכן, פנתה למשרד חקירות על מנת לאתרו והתיק נגדו נותר פתוח. בשים לב לאמור לעיל, טענה המשיבה שמדובר בבקשה להארכת מועד המוגשת לאחר כ - 13 שנה ממועד קבלת האזהרה כדין וללא פירוט הטעם המיוחד שגרם לאיחור בהגשת ההתנגדות, בכל הנוגע להתנגדות לגופא טענה המשיבה, שהמבקש ידע על חובו ואף שילם במסגרת תיק הוצאה לפועל סכומי כסף שונים, ובאם היה המבקש משלם, הרי היה עליו להמציא קבלה מתאימה לבית המשפט. בתגובה לתגובה טען המבקש שלא ניתנה מצד המשיבה כל התייחסות לטענתו כי נרשם על גבי השיקים, "שולם". באשר להארכת המועד טען שבשים לב להוראות לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967, הוא רשאי לטעון טענת פרעתי בכל שלב, לרבות לאחר שהומצאה לו בקשת המשיבה לביצוע שטר. 3. דיון: תחילה אדרש לטענת המבקש לפיה רשאי לטעון טענת פרעתי בכל שלב. אכן בהתאם להוראות הפסיקה לרבות הפסיקה אליה הפנה המבקש, רשאי המבקש להגיש בקשה בטענת פרעתי בכל שלב לאחר מתן פסק הדין. אלא שכפי שנקבע ברע"א 9302/02 בנק ירושלים בע"מ נ' גורדון ליעד, פד"י נז (5) 72, 74: "הפרעון הנטען יכול שייעשה בכל תאריך שהוא, לאחר צאת פסק הדין (הדגשה שלי - ע.ג.) והוא מנקה את החייב מן החוב, יהא אשר יהא תאריכו. הואיל וכך, אין מגבילים את החייב בזמן" (דברי הנשיא י' זוסמן בבר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין (1) בעמ' 146-147; ההדגשה שלי - י' ט'). בכל הכבוד הראוי לאומרם של הדברים, סבורני שכוחם יפה גם היום. כאמור, לא הוגבלה בחוק או בתקנות תקופת הזמן להגשת הבקשה בין במפורש ובין במשתמע. גם הגיונם של הדברים תומך במסקנה זאת. מכאן, שאין להשתיק חייב בטענתו כי פרע את חובו, כולו או מקצתו, אחרי שניתן פסק הדין נגדו (הדגשה שלי - ע.ג.) בין לפני שננקטו נגדו הליכי ההוצאה לפועל ובין במהלכם - כאשר הזוכה ממשיך בהליכים. החייב רשאי אפוא לטעון טענת "פרעתי" בכל זמן אחרי שניתן פסק הדין, או אחרי שהומצאה לו בקשת הזוכה לביצוע שטר, או אחרי מועד הרישום של שטר המשכנתה או המשכון (עניין אלבוים (1) לעיל; ראו גם: ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (כרך ב) (2) בעמ' 625)". משכך ובהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, בקשה בטענת פרעתי בהתאם למועדים הקבועים בחוק ההוצאה לפועלתוגש לאחר מתן פסק הדין בלבד. אומנם הדגיש המבקש, שבפסק הדין לעיל נרשמו המילים לפיהן רשאי לטעון טענת פרעתי "אחרי שהומצאה לו בקשת זוכה לביצוע שטר" אלא שאין להסיק מכך שניתן להגיש הבקשה במסגרת בקשת ההתנגדות לאחר מתן פסק הדין ומקומה של טענת פרעתי בכל עת היא במסגרת הליכי הוצאה לפועל בלבד. כך גם בהתאם. כך גם הוראות סעיף 19 לחוק, קובעות בצורה מפורשת, שרשם ההוצאה לפועל הוא אשר רשאי לקבוע באיזה מידה מותר על החייב למלא אחר פסק הדין. לכן, דין טענה זו, להידחות וככל שמבקש המבקש לטעון טענת "פרעתי" במסגרת התנגדות לביצוע השיקים הרי שעליו להגיש הבקשה בהתאם למועדים לפיהם יש להגיש התנגדות לביצוע השיקים ומשלא עשה כן במועד, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות כפי שעשה בפועל. 4. לפיכך אדרש לבקשה להארכת מועד שהוגשה על ידי המבקש. כפי שנרשם בתגובה לבקשה וכעולה מהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, ההתנגדות הוגשה בתיק ההוצאה לפועל באיחור של כ - 13 שנים. בהתאם להוראות תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם-1979, היה על המבקש להגיש ההתנגדות תוך 20 יום מיום שהומצאה למבקש האזהרה. המבקש לא עשה כן, והגישה כאמור לאחר כ - 13 שנים, ומשכך והואיל והבקשה הוגשה באיחור, היה עליו להגיש בקשה להארכת המועד שהגיש, ובשים לב לכך שמדובר במועדים שנקבעו בחיקוק, הרי שבית המשפט רשאי להאריכם רק מטעמים מיוחדים שירשמו בהתאם להוראות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי אין בנמצא רשימה סגורה של נסיבות אשר מהוות משום "טעם מיוחד" להארכת מועד, אולם ובנסיון לקבוע כלל מסוים נוטה בית המשפט לסווג את הנסיבות שבפניו "כטעם מיוחד" כאשר אלו היו חיצוניות ומחוץ לשליטתו של בעל הדין. ראה בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכשוילי, פ"ד נ(3) 209 ;ב"ש 1638/85 ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חב' לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1) 57; ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ו-4 אח', פ"ד נה(2), 904. במסגרת השיקולים הנשקלים יש להתיחס אף לנדבך שנוסף בפסקי דינו של בית המשפט העליון בבש"א 7608/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון ואחרים, פ"ד נ"ד (4) 702, וכן בש"א 5925/01 נסימי מנגד הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נ"ו (1) 193. בפסקי דין אלו ואחרים נתן בית המשפט דעתו לצורך בבחינת מידת הפגיעה בציפייתו של בעל הדין שכנגד ביחס לסופיות ההליכים בציינו, כי יש והתנהגותו של בעל דין או הצהרה בדבר כוונותיו, שוללת את ציפייתו של בעל הדין האחר להתגבשותה של מעין "חסינות" מפני המשך ההליכים. במקרים כאלה בהם לא נתגבשה ציפייה בדבר סופיות ההליכים, יש ואפשר להכיר בטעותו של בעל הדין. ראה אף בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תק-על 2000 (1), 486. בעניין הנדון, אין מדובר בטעם חיצוני לבעל הדין אלא מדובר בטעם הקשור לבעל הדין, המבקש טען, כי הגיש בקשות בתיק ושילם לנוכח לחצים מבית ומשעה שעשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו, המבקש שילם במהלך השנים כספים לתיק ההוצאה לפועל ועתר להשבת המיטלטלין שעוקלו והגיש בקשות שונות, ולכן די בכך בכדי לקבוע שהתנהגותו זו של המבקש בשים לב לפרק הזמן שחלף מעת המועד להגשת ההתנגדות ועד כה, מעידה על רצון לשלם החוב והתנהגות זאת גבשה למשיבה "חסינות" מפני המשך ההליכים שכן האזהרה נמסרה למבקש לפני כ - 13 שנה! אשר על כן, סבורני שבנסיבות המקרה דנן והתנהגות המבקש במהלך השנים, הרי שהעתרות לבקשה יש בה משום קיפוח זכויות המשיבה, באופן שלא ניתן לאזנו באמצעות פסיקת הוצאות ראויות ולכן והואיל ואין בבקשת הארכת מועד טעמים מיוחדים שירשמו, דין הבקשה להארכת מועד להדחות, וכפועל יוצא מכך נדחית גם ההתנגדות לגופה. 5. למעלה מן הצורך הוסיף ואומר שלא מצאתי שקיימת למבקש הגנה, שכן טענתו היחידה כי שילם את מלוא החוב לנוכח המילים "שולם" על גבי השטר, אלא שחרף המילים הללו, הרי שיש בהתנהגותו במהלך השנים והעובדה כי המשיך לשלם לתיק ההוצאה לפועל ולא הגיש כל בקשה, בכדי להעיד שמדובר בהגנת בדים ואף מטעם זה דין הבקשות להדחות. 6. אשר על כן, הבקשות נדחות. הליכי הוצאה לפועל יימשכו כסדרם. בשים לב לכך שלא התקיים דיון בתיק, אני מורה שהמבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,000 שקלים. טענת פרעתי