1. המבקשים רכשו מן המשיב דירה בהתאם להסכם שנחתם ביניהם ביום 29.12.92. הוסכם, כי מחיר הדירה יהא בסכום השווה ל-78,000 דולר. לטענת המשיב, הוא קיבל לידיו סכום השווה ל-60,000 דולר בלבד והיתרה לא שולמה, ועל כן תבע את המבקשים בבית משפט השלום באשדוד (ת"א 256/95), שם עתר למתן פסק דין המצהיר כי הוא זכאי לבטל את הסכם המכר ולקזז מסכום ההשבה את הפיצוי המוסכם. המבקשים הודו בכריתת ההסכם ובתנאיו, לרבות סכום התמורה, אך טענו - וזו טענתם כנגד התובענה - כי שילמו את מלוא התמורה המוסכמת ועל כן אין המשיב זכאי לסעד המבוקש על ידו. בתאריך 18.2.96 ניתנה החלטה על ידי כבוד השופט ח' עמר. השופט מיקד את המחלוקת לשאלה על מי רובץ נטל הראיה, וקבע כי מדובר במקרה של "הודאה והדחה" שיסודה בטענת "פרעתי". השופט קבע, כי המבקשים מודים בכל פרטי ההסכם ומכחישים רק את טענת המשיב לפיה שילמו רק חלק מסכום התמורה, ובכך למעשה טוענים הם טענת "פרעתי" אשר בעקבותיה חל הכלל בדבר "הודאה והדחה" שלו השלכות במישור הראייתי, לפיהן עובר נטל השכנוע על הנתבע. לאור האמור, קבע שופט השלום כי המבקשים יפתחו בהבאת הראיות. 2. על החלטה זו של בית משפט השלום הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 5053/96), ובבקשתם טענו כי מדובר בתביעת המשיב לסעד הצהרתי הקובע שהסכם המכר בטל, ולגבי סעד זה אין בהודאתם משום הודאה בכל העובדות המהוות את עילת התביעה, כלומר הודאתם בכריתת החוזה, ובתמורה אינה מהווה הודאה בהפרת ההסכם בדרך של אי תשלום התמורה. בתאריך 16.9.96 נדחתה הבקשה על ידי כבוד סגן הנשיא, כבוד השופט א' ריבלין. בית המשפט המחוזי קבע, כי העובדה שהסעד המבוקש על ידי המשיב הוא סעד הצהרתי וכי אין הוא תובע תשלום סכום כסף, אין בה, כשלעצמה, כדי לשנות מן העובדה כי המדובר במקרה של "הודאה והדחה". נקבע, כי המבקשים הודו בכל עובדות העילה ואם לא תוכח טענתם כי פרעו את מלוא תמורת ההסכם, כי אז יזכה המשיב וייטול פסק דין על יסוד ההודאה. בית המשפט המחוזי הבהיר שאילו בחר המשיב בסעד של אכיפת ההסכם היה זוכה בפסק דין המחייב את המבקשים בתשלום סכום כסף. כיוון שבחר בסעד של ביטול, אם יזכה, יקבע בית המשפט כי ההסכם מבוטל. בית המשפט המחוזי קבע, כי בין כך ובין כך נתפסים המבקשים על הודאתם ואת הפירעון עליהם להוכיח. 3. החלטה זו של בית המשפט המחוזי היא נשוא בקשת רשות הערעור שבפני. השאלה המשפטית העולה בבקשה היא, האם עצם הודאת המבקשים בכריתת הסכם לרכישת הדירה, תוך הכחשת טענת המשיב כי התמורה לא שולמה במלואה, מהווה "הודאה והדחה" ומעבירה את נטל השכנוע על המבקשים. המבקשים מציינים, כי עילת תביעתו של המשיב היא הפרה יסודית של החוזה בין הצדדים. לטענתם, לצורך הקמת עילה זו צריך המשיב להוכיח הן את כריתת החוזה עם המבקשים והן את הפרתו. המבקשים טוענים, שיש לאבחן את המקרה הנדון ממקרה של תביעת חוב, בה טוען הנתבע טענת פרעתי, שאז על התובע להוכיח את כריתת החוזה בלבד על מנת שתקום לו עילת התביעה. אם בנוסף לסעד של תשלום החוב תובע התובע פיצויים, נדרש הוא להוכיח עילה של הפרת חוזה. המבקשים טוענים, כי בפסיקה נקבע שכאשר בעל דין מבקש להכיר בביטול חוזה, עליו להרים את נטל השכנוע ולהוכיח קיומה של הפרת חוזה, שכן ההפרה היא המהווה את עילת התביעה. לגוף העניין, טוענים המבקשים כי הודאתם בכריתת החוזה אינה מהווה טענת "הודאה והדחה", שכן אין הם מודים בהפרת החוזה, אשר היא עילת התביעה אשר ממנה נובע הסעד המבוקש של ביטול החוזה ופיצויים בגינו. המשיב צריך להוכיח את הפרת החוזה על ידי המבקשים ואת היות ההפרה יסודית על מנת שיזכה בסעדים המבוקשים. המבקשים מבהירים, כי לו תבע המשיב סעד של תשלום כל הסכום הנקוב בחוזה (כלומר, אכיפה), והמבקשים היו מודים בעובדת כריתת החוזה כאשר עילת התביעה היא עצם כריתת החוזה, אזי ניתן היה לראות בהודאתם בכריתה משום "הודאה והדחה". 4. לדעתי, המבקשים נתפשו לכלל טעות. השאלה אם לפנינו "הודאה והדחה" אם לא איננה תלויה בסעד המתבקש על ידי המשיב. שאלת הסעד המבוקש היא שאלה נפרדת ומאוחרת, אשר אינה רלוונטית בשלב סיווג טענת ההגנה. אחד הרציונלים להעברת נטל השכנוע מקום שנטענת טענת "הודאה והדחה" נעוץ בכך שקל יותר להוכיח טענה חיובית (כגון "פרעתי") מאשר טענה שלילית (כגון "החוב לא שולם"). רציונל זה מתקיים באותה מידה כשמדובר בתביעת חוב וכשמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בגין אי תשלום חוב. בנוסף, תיאור העילה כמכילה שני אלמנטים נפרדים - כריתה והפרה - באופן המצריך את הודאת המבקשים בכל אחד מאותם אלמנטים, הוא תיאור מטעה. גם כאשר מדובר בתביעת חוב בה טוען הנתבע טענת "פרעתי", הרי שלכאורה צריך התובע להוכיח הן את כריתת החוזה והן את הפרתו, במובן שהחוב לא הוחזר לו. טענת "פרעתי" מהווה הכחשה של אותה הפרה נטענת, אולם אין לומר שהכחשת ההפרה משמעה שלא הייתה "הודאה" במובן טענת הודאה והדחה. זאת, מאחר שכנגד טענת ההפרה טוען הנתבע את טענתו "המדיחה". ברור שה"הודאה" הדרושה לצורך יצירת מצב של "הודאה והדחה" אינה כוללת הודאה בהפרה הנטענת, שאחרת מתרוקן הכלל הראייתי במידה רבה מתוכן. אכן, קיימים מצבים בהם במסגרת "הודאה והדחה" מודה הנתבע גם בהפרה, כמו מצב בו הנתבע מודה בקבלת הלוואה, מודה שלא החזיר אותה, אך טוען שהיה ויתור מאוחר על החוב. אולם גם מצבים בהם ההפרה עצמה מוכחשת נכללים במסגרת "הודאה והדחה". לאור האמור, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הבקשה נדחית. הודאה והדחהטענת פרעתי