1.המבקש, בנק ירושלים בע"מ (להלן - הבנק), נקט הליכי הוצאה לפועל נגד המשיב 1 והמשיבה 2 למימוש משכנתה שנרשמה לטובתו על דירת מגוריהם הידועה כגוש 30115, חלקה 34, תת-חלקה 3 (להלן - הדירה), בגין חוב של 79,224 ש"ח. תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 18.11.1998. לפי בקשת הבנק, מינה ראש ההוצאה לפועל כונס נכסים לצורך הליכי המימוש. לפי בקשת כונס הנכסים, אישר ראש ההוצאה לפועל ביום 18.4.1999 את מכירת הדירה למשיבה 3, והחזקה בדירה נמסרה לה. ביום 29.4.1999 ביקש המשיב 1 לבטל את הליכי המכירה ולעכבם משום שנפלו בהם פגמים. ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשתו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה) נעתר בהחלטתו מיום 9.9.1999 לבקשת המשיב 1 והחזיר את העניין לדיון לפני ראש ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל ביטל בהחלטתו מיום 23.5.2001 את הליכי המכירה משום "שנפלו פגמים מהותיים בהתנהגותם של כל הצדדים להליך...". כמו כן קבע כי "ביטול המכר מותנה בכך שהחייב יפדה תוך 30 יום מקבלת החלטה זו את המשכנתא בדרך של תשלום מלוא חובו לזוכה". ביום 11.7.2001 הפקיד המשיב 1 בלשכת ההוצאה לפועל סכום של 79,224 ש"ח, שהיה כאמור סכום החוב המקורי ביום פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל. כמו כן ביקש לפנות את המשיבה 3 מן הדירה ולסגור את תיק ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטתו מיום 29.7.2001 כי הסכום שעל המשיב 1 לשלם לצורך פדיון המשכנתה ולביטול המכר הוא הסכום המעודכן ולא סכום החוב המקורי. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צמח) דחה בהחלטתו מיום 29.8.2002 את בקשתו של המשיב 1 להרשות לו לערער על ההחלטה. המשיב 1 הגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - החוק). הבנק ביקש למחוק את בקשתו על הסף משום שלטענתו חלף המועד להגשתה. ראש ההוצאה לפועל דחה בהחלטתו מיום 20.5.2002 את בקשתו של הבנק בלי לדון בטענת ה"פרעתי" לגופה. כמו כן הרשה לבנק לערער על החלטתו. הבנק ערער על ההחלטה. 2. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש) דחה בפסק-דינו מיום 9.10.2002 את ערעורו של הבנק על דחיית בקשתו למחיקת הבקשה על הסף והורה להחזיר את הדיון לראש ההוצאה לפועל לבירור טענותיו של המשיב 1 לגופן. בית-המשפט המחוזי קבע כי אין בחוק הגבלה של תקופת הזמן שבמהלכה ניתן להעלות טענת "פרעתי", לפיכך רשאי המשיב 1 - שלטענתו פרע את חובו על-ידי הפקדת סכום החוב המקורי - להעלות טענות בדבר שיעור החוב שעליו לשלם כתנאי לפדיון המכירה ולביטולה. הבנק ביקש להרשות לו לערער על פסק-הדין. המשיבים 1 ו-3 השיבו על הבקשה. 3. דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 19 לחוק, שכותרתו "טענת פרעתי": "(א) חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב)החליט ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות הענין, שלא לצוות כן. (ג) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום; דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו". עינינו הרואות שלא נקבע בסעיף 19 לחוק פרק הזמן שבמהלכו על החייב להגיש בקשה בטענת "פרעתי". פרק זמן כזה גם לא נקבע בפירוש בהוראות אחרות שבחוק או בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן - התקנות), עם זאת בהוראות שונות של החוק בעניינים אחרים נקבעו בפירוש המועדים להגשת בקשות של החייב: לפי סעיף 7א לחוק, חייב המבקש צו תשלומים יגיש בקשתו תוך 20 ימים מיום המצאת האזהרה; לפי סעיף 67 לחוק, חייב שאין ביכולתו לשלם את החוב יתייצב לחקירת יכולת תוך 21 ימים מיום המצאת האזהרה; לפי סעיף 81ב1 לחוק, חייב רשאי להגיש בקשה למכור בעצמו דירת מגורים שהנושה מבקש לממש תוך 20 ימים מיום המצאת האזהרה; לפי תקנה 106 לתקנות, חייב המבקש להגיש התנגדות לביצוע שטר יגישה תוך 20 ימים מיום המצאת האזהרה. משום מה כמעט שלא זכתה השאלה מה המועד להגשתה של בקשה בטענת "פרעתי" לדיון ולעיון של בית-המשפט העליון, ודומה שהדיון היחיד בשאלה היה לפני כ-30 שנה: "ובעוד שלהתנגדות לביצועו של שטר נקבע בתקנה 88ה [היום תקנה 106 - י' ט'] מועד של 10 ימים [היום 20 ימים - י' ט'], זכות הפניה אל ראש ההוצאה-לפועל לפי סעיף 19 לחוק אינה מוגבלת בזמן. ...הפרעון הנטען יכול שייעשה בכל תאריך שהוא, לאחר צאת פסק הדין, והוא מנקה את החייב מן החוב, יהא אשר יהא תאריכו. הואיל וכך, אין מגבילים את החייב בזמן" (דברי הנשיא י' זוסמן בבר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין [1], בעמ' 147-146; ההדגשה שלי - י' ט'). בכל הכבוד הראוי לאומרם של הדברים, סבורני שכוחם יפה גם היום. כאמור, לא הוגבלה בחוק או בתקנות תקופת הזמן להגשת הבקשה בין במפורש ובין במשתמע. גם הגיונם של הדברים תומך במסקנה זאת. מכאן, שאין להשתיק חייב בטענתו כי פרע את חובו, כולו או מקצתו, אחרי שניתן פסק-הדין נגדו - בין לפני שננקטו נגדו הליכי ההוצאה לפועל ובין במהלכם - כאשר הזוכה ממשיך בהליכים. החייב רשאי אפוא לטעון טענת "פרעתי" בכל זמן אחרי שניתן פסק-הדין, או אחרי שהומצאה לו בקשת הזוכה לביצוע שטר, או אחרי מועד הרישום של שטר המשכנתה או המשכון (עניין אלבוים [1], לעיל; ראו גם: ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (כרך ב) [2], בעמ' 625). 4. בענייננו נפתח תיק ההוצאה לפועל ביום 18.11.1998. ביום 11.7.2001 הפקיד המשיב 1 בלשכת ההוצאה לפועל סכום של 79,224 ש"ח. לדעת הבנק, לא יצא המשיב 1 ידי חובת התשלום על-ידי פירעון זה. לדעת המשיב 1, יצא ידי חובתו. מחלוקת זאת יש לברר בגדר הבקשה שהגיש המשיב 1 לפי סעיף 19 לחוק. 5. הבקשה להרשות ערעור נדחית. הבנק יישא בהוצאות המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבה 3 בסך 5,000 ש"ח. טענת פרעתיהוצאה לפועל