##האם ניתן לטעון טענת פרעתי חלקית ? ## מפסיקת בית המשפט עולה כי ניתן לטעון טענת פרעתי חלקית, גם בגין סכומים שלא מוסכם ששולמו. גם אלה סכומים קצובים ומבוררים (בניגוד לתביעות נזיקין שאינם "קצובים"). הדיון בטענת פרעתי נועד כדי להוכיח ולקבוע עובדות במקרה של מחלוקת. ניתן לטעון טענת פרעתי גם בשל תשלומים שאינם לפי פסק דין חלוט, כגון תשלום החוב ישירות, או כל טענה אחרת. בע"א 15012-11-11 ג'לאל נ' מריאן נסיעות בע"מ, בית המשפט דחה את הטענה כאילו לא ניתן לטעון טענת פרעתי אלא כאשר הסכום אותו מבקשים לקזז מוסכם ואינו שנוי במחלוקת או שהוא לפי פסק דין חלוט ופסק כי אין בסיס לטענה זו. ##להלן החלטה בנושא טענת פרעתי חלקית:## 1. בפני בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצאה לפועל 305613026 שעניינו בקשה למימוש משכנתא ומינוי כונס נכסים לנכס מקרקעין (גוש 30076 חלקות 42, 125 ו-144), המהווה בית מלון, הידוע כ"מלון רימונים" או בשמו המאוחר יותר "מלון ישרוטל טוואר", והנמצא ברח' יפו, מול בית-החולים "שערי צדק" הישן (להלן: הנכס). הבקשה היא לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד להחלטה בערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, א. פוני, מיום 3.8.03. ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו מושׂא הערעור דחה את טענותיה של המבקשת בטענת "פרעתי", בה דן, והתיר לזוכה (המשיבה) להמשיך בהליך המימוש. 2. להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין: המבקשת ביקשה לנצל מקרקעין שבבעלותה המצויים, כאמור, ברח' יפו, מול בניין בית-החולים "שערי צדק" הישן, לבניית בית מלון. בחיפושיה אחר שותף עסקי להקמת המלון ולהפעלתו, יצרה קשר עם המשיבה. קשר זה גולם ב-4 הסכמים שנחתמו בין בעלות הדין בתאריך 5.12.99. ההסכם הראשון הוא הסכם הלוואה LOAN AGREEMENT (נספח י"ד לתגובת המשיבה), על פיו הלוותה המשיבה למבקשת סך של 15,500,000 $. על-פי ההסכם, היתה ההלוואה אמורה להיפרע בתשלום אחד בתאריך 4.2.00 (כך בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. הצדדים טוענים, כי המועד לפרעון ההלוואה נקבע ליום 4.4.00). ההלוואה הובטחה בשיעבוד מדרגה שניה על הנכס (המשכנתא הראשונה נרשמה לזכותו של הבנק הבינלאומי הראשון). שטר משכנתא בדרגה שניה נחתם בתאריך 7.12.99. הסכם ההלוואה הוא ההסכם מושׂא הבקשה למימוש המשכנתא. ההסכם השני הוא הסכם שכירות LEASE AGREEMENT (נספח ז' לבקשה), על פיו השכירה המבקשת את הנכס למשיבה לשם הפעלתו לתקופה של 24 שנים ו-8 חודשים (סעיף 2.1 להסכם), תמורת תשלום חודשי בסך 104,167 $, שהם 1,250,000 $ לשנה. בנוסף, נקבע כי המבקשת תקבל תשלומי בונוס, המהווים נגזרת מן המחזור הכספי של בית המלון אם יעלה על סכום של 7 מליון $ (סעיף 3.41 להסכם). עוד נאמר בהסכם השכירות, כי המשיבה תשלם למבקשת סכום מינימום של 1,500,000 $ לשנה, המורכבים מדמי השכירות כאמור בתוספת סך של 250,000 $, כבונוס או כהלוואה נוספת לטווח קצר אשר תנאיה מפורטים בהסכם (סעיף 3.4.3 להסכם). ההסכם השלישי הוא הסכם אופציה OPTION AGREEMENT (נספח ח' לבקשה). המדובר באופציה שניתנה למשיבה לרכוש 51% ממניות המבקשת בסכום השווה ל-80% מערכו של הנכס על-פי הערכת שמאי בניכוי התחייבויות ובתוספת הציוד (סעיף 4 להסכם). הסכם האופציה קובע את המועד למימוש האופציה החלה משנת 2010. ההסכם הרביעי שנחתם בין בעלות הדין הוא ראשי פרקים להסכם HEADS OF AGREEMENT (נספח ט' לבקשה). המבקשת טוענת, כי המדובר בהסכם מסגרת, המאגד את שלושת ההסכמים שהוזכרו לעיל, אשר נועד לתת מענה לנושאים אשר לא נדונו בשלושת ההסכמים. על-פי הטענה, "סוכם בין הצדדים כי ראשי הפרקים להסכם יהוו הסכם נפרד שיחתם יחד עם שלושת ההסכמים האחרים וביחד יהפכו ארבעתם להסכם מחייב בין ישרוטל ניהול מלונות בע"מ לרימונים בע"מ" (סעיף 12.6.16 לבקשה, בעמ' 13). בין היתר קובע הסכם המסגרת, בסעיף 5 שבו, זכות למבקשת לקבל מן המשיבה הלוואה נוספת בסכום של 11,000,000 $ לפרעון ביום 31.12.2010, בתנאים כאמור שם. המדובר בהלוואה ברישום, אשר לטענת המבקשת נועדה לפרוע את ההלוואה שהוסכם עליה בהסכם ההלוואה ולדחות את פרעונה לשנת 2010. המשיבה טוענת בקשר לכך, כי מתן ההלוואה הוא "בכפוף ולאחר פרעון מוחלט" של ההלוואה המקורית וכן בכפוף להעמדת בטחונות מתאימים (סעיפים 62-63 לתגובה). 3. כפי שהוזכר, על-פי הסכם ההלוואה היתה זו אמורה להיפרע בתשלום אחד בתאריך 4.4.00. ביני לביני, בתאריך 27.3.00, שילמה המבקשת למשיבה סך של 7,000,000 $ כפרעון חלקי של ההלוואה. בתאריך 13.4.00 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם ההלוואה, לפיה לצורך רכישת ציוד למלון והשלמתו הוגדל סכום ההלוואה (לבקשת המבקשת) והועמד על סכום כולל של 9,900,000 $. הוסכם, כי מועד פרעון ההלוואה על-פי הסכם ההלוואה והתוספת יהיה תוך 30 יום מיום חתימת המסמך או בתאריך 31.5.00 "לפי המוקדם מביניהם" (נספח ט"ז לתגובת המשיבה). בתאריך 4.10.00 נחתמה תוספת נוספת להסכם ההלוואה, לפיה קיבלה המבקשת מן המשיבה הלוואה נוספת בסכום של 200,000 ₪, שמועד פרעונה נקבע לתאריך 3.11.00 (נספח י"ז לתגובת המשיבה). על-פי האמור בשתי התוספות להסכם ההלוואה המקורי, מיום 5.12.99, התוספות מהוות חלק בלתי נפרד ממנו. המדובר, איפא, בהסכם הלוואה אחד (הכולל הסכם מקורי ושתי תוספות) שלהבטחת פרעונו נרשמה משכנתא בדרגה שניה על הנכס וכן שעבוד ספציפי בדרגה ראשונה על כל המטלטלין המצויים בבית המלון. 4. המשיבה טוענת, כי המבקשת הפרה את הסכם ההלוואה, ועל כן הגישה בתאריך 30.1.02 בקשה למינוי כונס נכסים לשם מימוש המשכנתא הרשומה על שמה. יצויין, כי הגשת הבקשה נעשתה בהסכמת הבנק הבינלאומי הראשון, שלזכותו רשומה משכנתא מדרגה ראשונה. באותו יום ניתן צו מינוי כונס נכסים, לפיו מונה רואה חשבון משה ליאון ככונס הנכסים של הנכס. 5. בתאריך 25.2.02 פנתה המבקשת לבית-משפט זה ב-ה"פ 1048/02 שכותרתה "התנגדות למימוש שטר משכנתא ולמינוי כונס נכסים". בגוף הבקשה נטען, בין היתר, כי המבקשת אינה חייבת דבר למשיבה וכי הגשת הבקשה למימוש משכנתא נעשתה בחוסר תום לב, בהעדר נקיון כפיים ותוך הסתרת העובדות לאשורן מראש ההוצאה לפועל. עוד נטען, כי המשיבה אינה מקיימת את חיוביה על-פי הסכם השכירות ואינה משלמת למבקשת דמי שכירות. המשיבה גם נמנעה מלהעמיד לזכות המבקשת את ההלוואה בסך 11,000,000 $ עליה הוסכם בהסכם המסגרת. הטענה היא, איפא, כי לו היתה המשיבה עומדת בחיוביה השונים, לא היתה המבקשת נמצאת במצב בו היא אינה פורעת את ההלוואה. חיובי הצדדים על פי ארבעת ההסכמים שנחתמו בתאריך 5.12.99 הם חיובים שלובים, וארבעת ההסכמים מהווים מיקשה אחת. לכן, לא ניתן לנתק את הסכם ההלוואה משאר ההסכמים ולבחון את קיום החיובים על-פיו באופן עצמאי. טענה נוספת בהמרצת הפתיחה היתה, כי נקיטת ההליכים למימוש המשכנתא נועדה להשתלט על בית המלון ולרכוש אותו בחסות הליך המימוש בהוצאה לפועל במחיר הנופל משוויו האמיתי. בית-המשפט (כבוד השופט צמח) עיכב את הליכי ההוצאה לפועל באופן זמני ונתן למשיבה אפשרות להשיב לבקשה. בהודעה משותפת של הצדדים, אשר הוגשה לבית-המשפט בתאריך 6.5.02 וקיבלה תוקף של החלטה, הודיעו הצדדים כי הם מבקשים להעביר את הדיון בטענות המבקשת בפני ראש ההוצאה לפועל. כמו-כן, הוסכם על ביטול צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל שניתן בתאריך 16.4.02. 6. עם ביטול צו עיכוב ההליכים המשיכה המשיבה בהליך המימוש. בתאריך 14.1.03 ולאחר שכבר פורסמה הזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס, הגישה המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל בקשה בהולה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וכן בקשה לביטול צו מינוי כונס נכסים. שוב עוכבו ההליכים עד למתן החלטה. המבקשת טענה בפני ראש ההוצאה לפועל, כי על-פי הסכמת הצדדים ב-ה"פ 1048/02 הוסמך ראש ההוצאה לפועל לדון בכל הטענות המובאות בהמרצת הפתיחה. המשיבה טענה, לעומת זאת, כי "ב"כ החייבת מנסה להעביר את בית-המשפט המחוזי ללשכת ההוצאה לפועל" (פרוטוקול הדיון מיום 26.3.03). ראש ההוצאה לפועל קיבל בתום הדיון את ההחלטה הבאה: "בשלב זה תינתן החלטה באשר ל-2 הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הזוכה דהיינו טענת הפרעון החלקי, וטענת הקיזוז וכל טענה שאיננה טענת פרעתי, ולאור תגובת ב"כ החייבת לטענות אלה" (כך במקור - א.א.ג.). בתאריך 3.8.03 דחה ראש ההוצאה לפועל את בקשת המבקשת. בהחלטתו דחה ראש ההוצאה לפועל את טענת המבקשת, כי כל ההסכמים שנחתמו בין הצדדים בתאריך 5.12.99 מהווים מיקשה אחת וקובעים חיובים שלובים, שיש לקיימם בד בבד. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי על המבקשת לקיים את חיוביה על-פי הסכם ההלוואה, על תוספותיו, אף אם לטענתה הפרה המשיבה את חיוביה על-פי הסכם השכירות. ראש ההוצאה לפועל איזכר את הטענה בדבר הפרת החיוב על-פי הסכם המסגרת להעמיד הלוואה נוספת, אך נמנע מלדון בה. עוד נקבע, כי כאשר המדובר בטענת "פרעתי" בתיק בו הוגש למימוש נכס שניתן כבטוחה לפרעון חוב כספי, על החייב להוכיח כי פרע את החוב במלואו לאחר רישום המשכון. בענייננו, אין טענה כי החוב נפרע במלואו, אלא כי הוא עומד על סך של 6,700,000 $ בלבד. טענת "פרעתי חלקית" אינה מקימה סעד של עיכוב מימוש משכנתא. בהעדר מחלוקת על תוקפה המשפטי של המשכנתא ובהעדר הוכחה בדבר פרעון מלא, אין עילה לעכב את המימוש. בשולי החלטתו הוסיף ראש ההוצאה לפועל, כי לא מצא צורך לדון בשאר טענותיה של המבקשת, אשר אינן בבחינת טענת "פרעתי", וכי על המבקשת לשטוח את טענותיה בפני הערכאה המוסמכת. סיכומם של דברים. ראש ההוצאה לפועל קבע, כי הטענה היחידה אשר יכולה לעמוד למבקשת במסגרת הליכי ההוצאה לפועל היא טענת פרעון מלא של החוב לאחר רישום המשכנתא. טענה כזו אין בפי המבקשת. בנסיבות אלה, כאשר המבקשת מודה בקיומו של חוב כלשהוא, אין עילה בדין למנוע מן הזוכה את מימוש הבטוחה. מכאן הערעור שהגישה המבקשת לבית-משפט זה. 7. בערעורה על החלטת ראש ההוצאה לפועל טוענת המבקשת, בין היתר, כי ראש ההוצאה לפועל טעה בכך שצמצם את הדיון בפניו לטענת "פרעתי" בלבד, שכן הסכמת הצדדים ב-ה"פ 1048/02, אשר קיבלה תוקף של החלטה, היתה, כי "טענות הצדדים בהמרצת הפתיחה 1048/02 והבקשות שהוגשו במסגרתה תועברנה לדיון בפני כבוד ראש ההוצאה לפועל במסגרת תיק 6-02-05613-03 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים" (נספח ד' להודעת הערעור). בנסיבות אלה, קנה ראש ההוצאה לפועל סמכות לדון גם בשתי הטענות המרכזיות שבפי המבקשת, בדבר סיכול האפשרות לפרוע את ההלוואה: האחת, טענת הקיזוז שבפי המבקשת בנוגע לחובה של המשיבה למבקשת בגין דמי שכירות על-פי הסכם השכירות, אותו יש לקזז מחוב ההלוואה. בהקשר זה יצויין, בהערת אגב, כי המשיבה עצמה, בדו"ח שהוגש מטעמה לבורסה (נספח ב' לתגובת המבקשת לתשובת המשיבה) הצהירה, כי המבקשת דרשה ממנה תשלום סך של 9 מליון ₪ בגין תשלום דמי שכירות, וכי "בתגובה לדרישה, דחתה החברה את דרישת התשלום בטענה כי לרימונים לא מגיעים דמי שכירות נוספים כלשהם מעבר לדמי השכירות אשר שולמו באמצעות קיזוז אל מול הלוואה..." השניה, אי העמדת ההלוואה ארוכת הטווח בסכום 11,000,000 $, שנועדה לפרוע את ההלוואה על-פי הסכם ההלוואה ולדחות את מועד פרעונה לשנת 2010. בבקשה לעיכוב ביצוע נטען, כי אם לא יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל והמבקשת תזכה בערעורה, יהא הדבר בבחינת אות מתה, שכן המשיבה תמכור את הנכס ותעביר אותו לצד ג', ובכך תצליח, בין היתר, להתחמק מביצועו של הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים לתקופה של כ-25 שנים. 8. ההלכה היא, כי לצורך קבלת סעד זמני לתקופת הערעור על המבקשת להוכיח שניים אלה: ראשית, כי סיכויי ההליך העיקרי הם טובים, או לפחות מועמדת בהם לדיון שאלה רצינית; שנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בפסק-הדין ב-רע"א 5368/01 פנחס יהודה ואח' נ' עו"ד יוסף תשובה (תק-על 2003(3) 2265), אומר כבוד הנשיא ברק: "האיזון בין האינטרסים של מבקש עיכוב הביצוע לבין האינטרסים של המבקש למנוע אותו היא מלאכה מורכבת (ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב -יפו, פ"ד נ(1) 668). במסגרת מלאכה מורכבת זו על בית המשפט הדן בהליך מימוש המשכנתה לקחת בחשבון כמה פרמטרים. ראשית, עליו לבחון את סיכויי המבקש לעכב את ביצוע המשכנתה, להצליח בהליך המשפטי שהוא מנהל. שנית, עליו לבחון את מאזן הנוחות שבין הצדדים (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529; להלן: פרשת אמר). לעובדה כי אנו עוסקים במשכנתה ובמימוש משכנתה יש חשיבות רבה במסגרת איזון זה. 'כל תכליתה של משכנתה היא שהחוב המובטח על פיה ייפרע ללא דיחוי' (ד' בר אופיר הוצאה לפועל: הליכים והלכות 104 (תשס"א)). עיכוב מימוש הבטוחה עלול לגרום לזוכה נזק במובן זה שיגרעו סיכויו להיפרע מהבטוחה, באותה המידה, גם אם יורשה המימוש בסופו של חשבון (ראו רע"א 4075/99 קצירי נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם); בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלות ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם)). בכך תיפגע התכלית (הספציפית) של גביית החוב המהירה והתכלית (הכללית) של הגנה על קניינו של הזוכה" (וראה גם: רע"א 6653/00 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ' (תק-על 2001(2) 1605). בהקשר זה נקבע, כי שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה וישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, היינו: "... ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן, כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש. אולם מקום שאין ענין בתביעה כזו אלא בשאלת-סף האם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהיפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו באם תתקבל, בסופו של דבר, התביעה העיקרית" (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1) 529, 533, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה). כאשר המדובר במימוש זכות קניין במקרקעין, נוטה הדעה לכך שברגיל הנזק אינו ניתן לפיצוי כספי (ע"א 538/80 דרחי (אברהמי) נ' כורש ואח', פ"ד לו(3) 498, 501; ר"ע 555/85 מרכז הארגזים בע"מ נ' שאול שמה, פ"ד מ(1) 559, 560). הדברים ברורים לגבי נכס המשמש דירת מגורים (רע"א 5686/00 אסתר מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (תק-על 2000(4), 215). ואולם, הם הוחלו גם לגבי משכון שנרשם על נכס עסקי (רע"א 4615/00 גבאי שלמה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (תק-על 2000(3), 2098, וראה גם החלטתו של כבוד השופט גל ב-בש"א 2137/00 (י-ם) שלמה גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (דינים מחוזי, כרך לב(7), 584), וגם במקרה של מימוש משכון על דירת מגורים שבעליה לא גרו בה (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, שם ראה כבוד השופט אור באפשרות המימוש "...פגיעה בלתי הפיכה בזכותם הקניינית בנכס..." (בעמ' 668)). קרוב לענייננו המקרה שנדון ב-ב"ש 839/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126, 129, בו עמדה על הפרק שאלת עיכוב ביצועו של צו כינוס (והפעולות לקראת מכירת המלון שנעשו מכוחו), אשר הוצא לבקשת הבנק (המשיב) מכוח שיעבוד קבוע ושיעבוד צף שניתנו לטובתו לגבי זכויותיה של המבקשת במלון נאות מרינה בת-ים. וכך קובעת כבוד השופטת נתניהו באשר לסיכויי המבקשים: "המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי אין לקבוע שלגירסת המבקשים אין כל סיכוי להתקבל. הסיכוי אמנם קלוש, ובייחוד נוכח המסמכים המתפרשים על-ידי הבנק כהודאה בחוב, אך לא ניתן בשלב זה לשלול אותו לחלוטין" (בעמ' 134). ובהמשך: "מבחינת המבקשים, מכירת המלון היא מעשה בלתי הפיך. את השינוי שתביא במצב הקיים לא ניתן יהיה להחזיר לקדמותו, אם יתקבל ערעורם... מבחינת הבנק קיים חשש, לא בלתי סביר, שאם הערעור יידחה והבנק יהיה זכאי לריבית בשיעור שהוא טוען לו, יגדל החוב במשך התקופה שעד לבירור הערעור למימדים כאלה, שהבטחונות לא יספיקו לסילוקו. מבחינת המבקשים ברי, שייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון. מבחינת הבנק - חשש, אמנם סביר. במאזן זה מן הראוי להיענות לבקשה..." (בעמ' 135). עוד נקבע, לנוכח סיכויי ההצלחה הקלושים של הערעור להתקבל, כי העיכוב יותנה בשני תנאים כספיים, כמפורט שם. 9. יישומם של הכללים שהותוו לעיל לעובדות שבפנינו מוביל לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. במה דברים אמורים. אשר לסיכויי הערעור להתקבל, כפי שהובא לעיל דן ראש ההוצאה לפועל בטענות המבקשת באקספלריה של טענת "פרעתי". אכן, על-פי הדין, טענת "פרעתי" היא "הטענה היחידה שהיא [המבקשת - א.א.ג.] יכולה להעלות בפני ראש ההוצאה לפועל כנגד הליכי מימוש שטר משכנתא הנחזה כ'פסק-דין' לצורך אכיפתו" (רע"א 102/00 נאוה קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, תק-על 2000(3), 2012). ואולם, בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך, כי הצדדים - בהסכמה - החליטו להעביר לראש ההוצאה לפועל את הדיון בכל טענותיה של המבקשת בהמרצת הפתיחה (ה"פ 1048/02), ובהן הטענות כי המשיבה הפרה את חובה השלוב לשלם למבקשת דמי שכירות, וכן את חובה על-פי הסכם המסגרת להעמיד לרשות המבקשת הלוואה נוספת בסכום של 11,000,000 $ שפרעונה בתאריך 31.12.2010 (ולא 31.12.01 כפי שנרשם בטעות בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל - עמ' 4 שורה 23). בעניין זה ניתנה על-ידי ראש ההוצאה לפועל החלטת ביניים, בתאריך 26.3.03, שפישרה לא התחוור עד תום. בכל מקרה, טענותיה של המבקשת לגופו של עניין לא נדונו וראש ההוצאה לפועל ראה להפנות אותה ל"ערכאה המוסמכת". במצב דברים זה אני סבורה, כי הליך הערעור מעמיד לדיון שאלה שיש להתלבט בה. 10. אשר למאזן הנוחות, זה נוטה באופן מפורש לזכות המבקשת. מכירת הנכס במסגרת הליכי מימוש המשכנתא תגרום לפגיעה בלתי הפיכה בזכויות הקניין של המבקשת, ואת הנעשה לא ניתן יהיה להשיב גם אם ימצאו טענותיה של המבקשת צודקות ונכונות. כמו-כן, תסכל מכירת בית המלון את ביצועו של הסכם השכירות ארוך הטווח שנחתם בין הצדדים. קניית נכס מקרקעין אחר תחתיו לא תשיב לחיים את חוזה השכירות ויתר ההסכמים שנחתמו בתאריך 5.12.99, המגבשים את המיזם העסקי המשותף שנוצר בין הצדדים. המשיבה טוענת בהקשר זה, כי מצבם הכלכלי של המבקשת ובעלי מניותיה הוא בכי רע. עוד נטען, כי בשִׂים לב לכך שלמבקשת משכנתא מדרגה שניה בנכס, אשר קודמת לה משכנתא לטובת הבנק הבינלאומי הראשון, ולכך כי החוב המובטח במשכנתא הראשונה הולך ותופח, בעוד שערכו של הנכס הולך ופוחת, ספק אם תזכה המשיבה לקבל דבר מה מתמורת המכירה, אם יעוכב הביצוע עד למיצוי הליך הערעור (ראה בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3) 232). 11. בבחינת מכלול הנסיבות ובמיוחד בשִׂים לב לשיקולים בדבר מאזן הנוחות, כפי שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לעכב את ביצוע הליכי מימוש המשכנתא עד למתן פסק-הדין בערעור. ואולם, בשִׂים לב לנזקים עליהם הצביעה המשיבה בדבר "כירסום" ערכה של הבטוחה שניתנה לה, הגעתי למסקנה כי יש להתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבויות להבטחת נזקיה של המשיבה כתוצאה מן הסעד הזמני. לאור כל האמור, אני מחליטה כדלקמן: א.ניתן בזה צו זמני האוסר על המשך הליכי מימוש המשכון בתיק הוצאה לפועל 305613026, בנוגע לנכס, עד למתן פסק-הדין בערעור, זולת אם הצו יבוטל או ישונה קודם לכן על-ידי בית-המשפט. ב.הצו האמור יפקע אם המבקשת לא תפקיד תוך 14 ימים מיום המצאת ההחלטה ערבות עצמית ללא הגבלה בסכום להבטחת כל נזק העלול להיגרם למשיבה. כמו-כן, תפקיד המבקשת בקופת בית-המשפט סך של 500,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית. טענת פרעתי