הרקע העובדתי 1. בפנינו סכסוך הנוגע לתשלום דמי תיווך דירה. התובע שהנו מתווך במקצועו, טוען כי עמל ויגע ועזר לנתבעים (שהם בעל ואשה) למכור את דירתם. לגרסתו מכרו הנתבעים את הדירה בתיווכו של התובע וכעת הוא תובע את דמי התיווך בסך של כ - 11,871 ₪. אחרי המכירה חזרו הנתבעים להתגורר בצרפת ולדברי התובע מתעלמים ממנו. לפני הופיעו המתווך והבעל שלדבריו כיוון את בואו לארץ במיוחד בשל משפט זה (להלן: "הנתבע"). 2. הנתבע איננו חולק בחבותו אלא שטענתו לפני הייתה כי שילם את כל דמי התיווך במזומנים. טענתו לכן היא טענת "פרעתי". 3. שני הצדדים הסכימו כי בית המשפט יוכל לדון על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. 4. לצורך דיון בבקשה נדון כעת בקצרה בטענת פרעתי בהלכה ונראה אם ניתן להשליך ממסקנותיה למקרה שלפנינו. טענת פרעתי- עמדת המשפט עברי 5. טענת פרעתי מופיעה רבות בהלכה. הבסיס הנו במסכת שבועות פרק שישי משנה א' נא' "מנה לי בידך אמר לו הן, למחר, אמר לו תנהו לי, נתתיו לך, פטור". דין זה נובע מהכלל הפשוט של "המוציא מחברו עליו הראיה". כלל זה נקבע כבר בתורה שנא' "על פי שניים עדים או שלושה יקום דבר" (דברים פרק יט' פסוק טו'). לא למותר לציין, כי כלל זה הוא הכלל המקובל ברוב דיני הראיות המודרניים. 6. יתירה מזו, אפילו היה המלווה בעדים, אך לא הותנה שהפירעון יהיה בעדים, אינו חייב לפורעו בעדים (מסכת שבועות פרק שישי דף מא עמ' ב'). ובלשון הגמרא: "אמר רב אסי המלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפרעו בעדים. ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפרעו בעדים". (כן נפסק להלכה ברמב"ם פרק יא' מהלכות מלווה הלכה א' ובפרק טו' הלכה א' וכן בשו"ע חושן משפט סימן ע' סע' א' ו- ג'). 7. אולם מהגמרא למדים אנו את החריג. אם התנה התובע את הפירעון שיתבצע בפני עדים חייב הנתבע לפרוע בעדים ואינו יכול לטעון פרעתי, שלא בעדים. ובלשון המשנה: "מנה לי בידך אמר לו הן, אל תתנהו לי אלא בעדים, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך חייב, מפני שצריך לתנו בעדים". הסיבה פשוטה. התובע לא סמך על בעל החוב ומראש התנה פרעון בעדים. 8. מקרה נוסף שבו הנתבע אינו יכול לטעון פרעתי זהו מקרה בו יש חוב בשטר. הסיבה לכלל זה היא שהתובע יכול לומר לנתבע "שטרך בידי מאי בעי" (בבא בתרא דף ע' עמ' א'). כלומר, יכול התובע לאמר לנתבע "מה עושה שטרך בידי?" אם אכן פרעת את חובך, היה עליך לקחתו ולקרעו (בבא מציעא דף טז). עצם העובדה שהשטר נמצא בידי התובע מוכיחה כי הנתבע לא פרע את שטרו. בניתוח מודרני היינו אומרים שנטל הראיה עובר על הנתבע. 9. המכנה המשותף העולה מהאמור לעיל, הוא כי בכל חוב על התובע נטל הראיה להוכיח את תביעתו. יתירה מזו, נאמן הנתבע לומר פרעתי ואז שוב עובר נטל הראיה על התובע. נטל זה הוא אפילו אם אין חילוקי דעות על החוב, כגון במקרה שיש עדים על ההלוואה. אציין, כי אמנם הנתבע נאמן לומר פרעתי אך צריך להישבע על כך שבוע היסת- שבועת דרבנן (מסכת שבועות פרק שישי משנה א'), ואולם, היום בתי הדין לא נוהגים להשביע. 10.היוצא דופן הוא במקרה שבו היתנה התובע שהפירעון יתבצע בעדים, או במקרה שיש ראיה בידו לאי הפרעון (כגון שטר). במקרים כגון אלו עובר נטל הראיה על הנתבע להוכיח את חובו. דינם של דמי תיווך בדרך כלל 11. שאלה היא אם דינם של דמי תיווך בדרך כלל כדינו של חוב רגיל בעלפה. דעתי נוטה לקבוע שכיום חוב של דמי תיווך דינו כחוב מול "שטר". דהיינו, כיום הנוהל הוא שאת דמי התיווך משלמים תמורת חשבונית וקבלה ולא במזומנים ללא כל רישום. אם כיום יטען אדם ששילם את דמי התיווך במזומן ולא קיבל קבלה, הרי חובת ההוכחה תהיה עליו כדין כל אחד שטוען “פרעתי במזומן" מול שטר. אומנם ההלכה היא שניתן לומר "פרעתי" במלווה רגיל, אך גם על כך ניתן להתנות. ראו למשל דברי הריב"ש : "אפשר שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה, אלא הלכה רופפת, אבל הלכה ברורה, אין מנהג סתם מבטלה, אלא מנהג שהתנו עליו בני העיר; כמו שנטה הרמב"ן ז"ל לסברא זו. כמו שכתוב בפ' מי שמת, שאם נהגו, על דרך משל, שמלוה את חבירו בעדים לא יהיה נאמן לומר: פרעתי , או ששומר חנם יהיה חייב כשואל, אין מנהגם כלום לבטל ההלכה, אלא א"כ התנו עליו".(שו"ת הריב"ש סימן שמה ד"ה ועוד י"ל). 12. במקרה שלפנינו, אין ספק שחוק המדינה הוא כי גם אם יש תשלום במזומנים, צריכה להיות מוצאת חשבונית כחוק למשלם, התשלום צריך להיות רשום במפורש בספרי המתווך וכן הלאה. העובדות במקרה שלפנינו - הן הקנייה והן המכירה היו במזומן 13. מכל אלו עולה כי טענה רגילה של לקוח כי שילם במזומן ללא כל קבלות לא תשמע. אולם לא זה המקרה שלפנינו. במהלך המשפט התברר כי הנתבעים קנו את דירתם ומכרו אותם תוך מספר חודשים מועט. הסתבר כי לאחר הקנייה איבד הנתבע את מקור פרנסתו והתברר לו כי לא יוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא. מסיבה זו החליט למכור את הדירה. דהיינו, הנתבעים השתמשו בשירותי התובע הן לקניית דירה זו והן למכירתה. גם התובע מסכים כי הנתבעים שילמו לו את דמי התיווך המגיעים לו עבור התיווך לקנייה, והמחלוקת היא לגבי דמי התיווך הראויים למכירתה. 14. כשהתבררה לי עובדה זו, בקשתי מהתובע לראות את פרטי עסקת הקנייה. דהיינו, את החוזה שנחתם בינו לבין התובעים, את החשבונית שהוציא עבור התשלום, ואת הרישום המתאים בספריו. התובע משום מה לא הביא את כל ספריו ומסמכיו הנוגעים לכלל עסקיו עם הנתבעים. בסופו של דבר הודה בפני אם כי בשפה רפה, כי כאשר קיבל את דמי התיווך עבור עסקת הקניה הוא לא הוציא חשבונית כמקובל (פרו' עמ' 2 ש' 27-28). לכל הפחות, עסקה זו לא נרשמה בספרי המס. לא אתעכב על העובדה שבתחילה אמר לי התובע שהוא כן הוציא חשבונית מלאה כדת וכדין (פרו' עמ' 1 ש' 32-33) ואחר כך חזר בו. 15. התוצאה היא שלפנינו מסתבר שהתובע עצמו ביקש כי "יפרע חובו שלא בעדים". התובע העיד על עצמו כי הוא מעדיף פרעון במזומנים על הדרך המקובלת. במקרה כזה לא עומד לו המנהג המקובל ודינו כדין כל בעל חוב שנאמן הלווה לאמר פרעתי במזומנים. 16. אשר לכן, היות ונאמן הנתבע לאמר פרעתי, על התובע להוכיח את תביעתו, ובכך לא עמד. ממילא דין תביעתו להדחות. עניין מהימנות הצדדים 17. אודה ולא אבוש כי סכסוך זה בין הצדדים לא נשא חן בעיני. שני צדדים הטוענים אחד כלפי השני כי הוא משקר במצח נחושה וכשברור שאחד מהם איננו מדייק בדבריו (בלשון המעטה). שני הצדדים הציעו להישבע על מזוזה או ספר תורה, הצעה שסירבתי לה מיידית. ראשית, אין מנהג זה של שבועה מקובל בבתי המשפט. שנית, נראה היה ששני הצדדים יישבעו בשמחה וכדי ביזיון וקצף.. 18. הנתבע הסביר כי לאור גילו הצעיר וחוסר ניסיונו בעסקים, ולאור העובדה שחשב כי התובע הוא ידידו, הסכים לשלם את שני התשלומים במזומן. טענתו של הנתבע כי התשלום התבקש במזומן נשמעה סבירה בהתייחס לכך שהתובע הוא ידידו של אבי הנתבע מזה עשרות בשנים. טענתו של הנתבע נשמעת מהימנה. מהימנה על כל הפחות כדי להשאיר את נטל הראיה על התובע. סוף דבר לסיכומו של דבר, לאור כל האמור למעלה, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח את תביעתו כנדרש ולכן החלטתי לדחות את התביעה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. טענת פרעתינטל הראיה / נטל הבאת הראיות