1.בפניי ערעור על החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל בחיפה (מר דאוד מאזן, כתוארו אז), מיום 6.8.07, בה נדחתה טענת "פרעתי" אשר נטענה ע"י המערערת (להלן: "גב' ירום" או "המערערת"). ההחלטה, שדינה כדין פסק-דין של בימ"ש שלום, ניתנה ביום 6.8.07 ואין חולק כי היא הומצאה למשיבה (להלן: "האוניברסיטה" או "המשיבה"), לכל המאוחר, ביום 9.8.07. הערעור הוגש ביום 20.9.07. לאחר שהמשיבה הגישה (ביום 4.11.07), בקשה לדחיית הערעור על הסף, מחמת הגשתו באיחור, הגישה המערערת, ביום 8.11.07, בקשה להארכת המועד להגשת הערעור (בש"א 16924/07). 2.אקדים את המאוחר, ואומר כבר כעת, כי בהחלטתי מיום 8.11.07 בבש"א 16924/07 הנ"ל, קבעתי כי על המשיבה להגיב לבקשה, אולם בשל טעות הקלדה לא הוקלדה החלטה זו ולא נשלחה לצדדים ובמקומה הוקלדה בבש"א זו, ונשלחה לצדדים, החלטה השייכת לתיק אחר ובה נרשם "כמבוקש". עובדה זו התבררה רק לאחר הדיון, שכן בעת הדיון לא היה תיק הבש"א הנ"ל מצוי בתוך תיק בית המשפט. מכל מקום, על פי החלטתי במהלך הדיון, טענו הצדדים גם לענין הבקשה להארכת המועד וגם לגופו של הערעור. אפתח בדיון בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור (בש"א 16924/07) ; 3.דיון בטענת "פרעתי", נערך לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"). סע' 19(ג) קובע: "בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כדין פסק דין של בית משפט שלום..." (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) דרך הערעור על החלטה בעניין "פרעתי", קבועה בסעיף 48 (ב) לחוק, הקובע: "צווים והחלטות של ראש ההוצאה לפועל, לרבות החלטות בערר לפי סעיף קטן (א), ניתנים לערעור, ברשות ראש ההוצאה לפועל או שופט בית המשפט המחוזי, לפני בית המשפט המחוזי; אולם ערעור על החלטה לפי סעיפים 48 ,25 ,19 ו-58, יהא בזכות." כלומר - ערעור על החלטת פרעתי, ערעור בזכות הינו. המועד להגשת ערעור, בענייני הוצאה לפועל, קבוע בתקנה 120(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"), הקובעת: "ניתנה רשות לערער ובית המשפט לא דן בערעור כאמור בתקנת משנה (א), או שהיה על ההחלטה ערעור בזכות, יוגש הערעור תוך חמישה-עשר ימים מיום מתן הרשות לערער, או מיום ההחלטה שהערעור עליה הוא בזכות, אם ניתנו בפני המערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו." העולה מהאמור לעיל הוא, שהמועד להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, בטענת "פרעתי", הינו 15 ימים. למעשה, גם ב"כ המערערת אינה חולקת על כך, אולם, לטענתה, עקב טעות בדין היא סברה שהמועד להגשת הערעור הוא 45 ימים, כקבוע בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדה"ד"), הקובעת: "המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור." 4.אלא, שב"כ המערערת טוענת, כי המצב המשפטי מעורפל ומורכב, בשל כך שתקנה 120(ב) לתקנות ההוצל"פ מהווה הוראה נוגדת וספציפית. טעות נוספת אירעה אצל ב"כ המערערת באשר למועדים, ואף היא קשורה לכך שאין הלימה בין תקנות ההוצל"פ לבין תקנות סדה"ד. בעוד שעל פי תקנות סדה"ד (תקנה 529), ימי הפגרה אינם נמנים במספר הימים, הרי על פי תקנות ההוצל"פ יש למנות, בערעור על טענת "פרעתי", גם את ימי הפגרה. ב"כ המערערת טוענת לטעות, אולם יחד עם זאת היא טוענת שאין למנות את ימי הפגרה. לטענתה, מאחר שהחלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" דינה, לענין ערעור, כדין פסק דין של בימ"ש שלום, הרי יש להחיל, לענין מנין ימי הפגרה, את תקנה 529 לתקנות סדה"ד, ולכן אין למנות את ימי הפגרה. בטענה זו מתעלמת ב"כ המערערת מלשונה של תקנה 529 לתקנות סדה"ד קובעת: "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת." מאחר שמנין הימים להגשת ערעור על טענת פרעתי, נקבע בתקנות ההוצאה לפועל (תקנה 120(ב) הנ"ל), הרי שאין מדובר ב"ימים שנקבעו בתקנות אלה", כלומר - תקנות סדה"ד, ולכן אין תקנה 529 לתקנות סדה"ד חלה על ענייננו, אלא חלות הוראות תקנות ההוצל"פ. תקנה 128(ב) לתקנות ההוצל"פ קובעת: "תקופת פגרה של לשכת הוצאה לפועל לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית משפט, רשם ראש ההוצאה לפועל לענין הגשת התנגדות לביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב, אלא אם כן הורה בית משפט, רשם או ראש ההוצאה לפועל, הוראה אחרת." קביעת התקנה, כי ימי הפגרה לא יימנו "לענין הגשת התנגדות לביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב", מחייבת מסקנה, כי לגבי כל שאר המועדים המנויים בתקנות ההוצל"פ, יש למנות את ימי הפגרה. מכלל "ההן", החל, במפורש, רק על העניינים המנויים בתקנה 128 הנ"ל, יש לשמוע "לאו" לגבי שאר העניינים לגביהן קובעות תקנות ההוצל"פ מועדים ובכללם ענייננו - ערעור בזכות על טענת "פרעתי". ראו לענין זה (אם כי בנוגע להגשת בר"ע), החלטת כבוד השופט י. כהן בבר"ע (חיפה) 679/03 - גיתית כפר שיתופי של משקי חירות בית"ר בע"מ נ' אביב מלכה ןהחלטת כבוד השופטת י. שטופמן בבר"ע (תל-אביב-יפו) 2444/04 - כיי ברוס בע"מ (בפרוק מרצון) נ' מנהל מס ערך מוסף באר-שבע; בר"ע (נצרת) 1149/05 - מועצה מקומית כפר משהד נ' ד"ר טבעוני אדריכלים ומהנדסים בע"מ. כן ראו: ספרו של כב' השופט ש' לוין "פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט", תשס"ג - 2003, בעמ' 48. 5.ההלכה לגבי קבלת טעות שבדין לעניין הארכת מועדים רוככה בשנים האחרונות - בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון, פ"ד נד (4) 702; רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואכן, ישנם מקרים בהם יתחשב ביהמ"ש ויאריך המועד בשל טעות שבדין. לעניין השיקולים אשר ישקול ביהמ"ש בעניין זה, ראוי להפנות אל דברי ביהמ"ש בבש"א 443/02 - מנהלת הארנונה המועצה נ' שירותי בריאות, אשר מסכמים את ההלכה, כלהלן: "כאשר מדובר בטעות בדין, נדרשות, על כן, נסיבות מיוחדות, של אי בהירות בדין החל או במובנו, המצדיקים ומסבירים את האיחור (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב (2) 936. בגדר זה, אין די בכך שאמנם הייתה טעות בתום לב של הטועה. טעותו צריכה להיות סבירה, על פי קנה מידה אובייקטיווי, במידה המצדיקה פגיעה בציפיתו של בעל הדין שכנגד לכך שההליכים בעניינו יסתיימו. בבחינת סבירותה של הטעות ניתן לבחון גורמים שונים, היכולים להשפיע על ההכרעה. בין היתר, ניתן לבחון האם ההסדר הנדון הוא הסדר סבוך או בלתי ברור מעצם טיבו (ראו לאחרונה ע"א 7764/01 ח' פופלבסקי נ' נשר (לא פורסם) ; ראו גם בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702. ניתן לבחון האם מדובר בדין חדש, אשר טרם נתפרש, או נתפרש לראשונה בסמוך לנקיטתו של ההליך, ואשר בעת נקיטת ההליך לא היה בעל הדין או בא כוחו לדעת את מובנו המחייב (שם, שם). ניתן לבחון גם, האם הדין הרלוונטי השתנה בסמוך לנקיטת ההליך, באופן שבעלי הדין ובאי כוחם טרם הספיקו לקלוט, להפנים או להסתגל אליו. כל אלה יכולים להשפיע על סבירות הטעות, ועל ההצדקה שניתן לראות בה למתן ארכה." 6.חוסר ההלימה האמור לעיל והבלבול, אשר יוצרות תקנות ההוצל"פ, אינם חדשים וכבר נכתבו בעניין זה החלטות ופסקי דין רבים, כאשר בחלק גדול מהם הביא חוסר בהירות זה למתן הארכות מועד. ראו למשל (רשימה חלקית בלבד): רע"א 2939/98 - שמחוני-לופו חברה לבניין בע"מ נ' בז'ה רוזה; ע"א (חיפה) 2780/01 - נחום פרבר נ' קאדרי בסאם; בר"ע (ירושלים) 815/05 - בנק ירושלים בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים; בש"א (חיפה) 17708/06 - המועצה המקומית מג'אר נ' עאדל סלים ח'ורי; בר"ע (תל-אביב-יפו) 2444/04 - כיי ברוס בע"מ (בפרוק מרצון) נ' מנהל מס ערך מוסף באר שבע; דווקא משום כך, משום ריבוי פסקי הדין בעניין זה, התלבטתי לא מעט בשאלה, האם עדיין יש לראות בטעות כזו שבדין, משום נימוק מיוחד להארכת המועד וזאת - גם אם אניח, לטובת המערערת, כי מדובר, אכן, בטעות בתום לב. מצד אחד - אין מדובר בנושא חדש, או בתקנות חדשות, אלא עסקינן בסוגיה אשר נדונה רבות בשנים האחרונות. דווקא לאור פסקי הדין וההחלטות הרבות, אשר ניתנו במהלך השנים בנוגע להחלת תקנות ההוצל"פ ולא תקנות סדה"ד על הגשת בקשות רשות ערעור וערעורים על החלטות של ראש ההוצאה לפועל, בהם צויינה אי ההלימה בין תקנות ההוצל"פ לבין תקנות סדה"ד ובהם הובהר, שוב ושוב, באופן חד משמעי ועקבי, כי הדרך והמועדים נקבעים על פי תקנות ההוצל"פ ולא על פי תקנות סדה"ד, קשה לומר שמדובר בנושא שאינו בהיר די צרכו. עד מתי ראוי לאפשר למי שמאחר בהגשת ערעור בזכות על החלטת ראש ההוצאה לפועל, להאחז בחוסר בהירות זו. האם לא די בהררי המילים אשר נכתבו בעניין זה עד כה? אולם, מנגד - אולי דווקא העובדה שמתדיינים רבים שבים וטועים, שבים ונכשלים, בענין זה, היא היא המצביעה על כך שאמנם חוסר הבהירות עדיין מהווה מכשול, שאינו רק סוביקטיבי, אלא גם אוביקטיבי. עוד אבקש לומר, כי הפתרון אשר ניתן לבעייה זו ע"י כבוד השופט י. כהן בע"א 4357/07 פלאפון תקשורת בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לפיו על מנת למנוע את התקלה, די היה להוסיף בסוף סעיף 48(ב) לחוק, לאחר המילים "דין החלטתו כפסק-דין של בית משפט שלום" את המילים: "למעט לעניין המועד לערעור", וכך היה נמנע "הפח היקוש אשר הניח המחוקק לרגלי המתדיינים", כלשונו, הינו פתרון כה פשוט ויעיל, עד שקשה להבין, הכיצד לא שונו התקנות עד היום . 7.בענייננו טענה ב"כ המערערת לסיבות נוספות (חופשת לידה, פגיעה בצוואר), אשר ממילא היה בהן די, לטענתה, כדי לאפשר לה להגיש בקשה להארכת מועד. ב"כ המשיבה טוען, כי טענות אלה אינן מתיישבות עם הטעות בדין, לה טוענת ב"כ המערערת. יש טעם בטרונייתו של ב"כ המשיבה, שכן מדובר בטענות עובדתיות סותרות, אולם ב"כ המערערת טענה בפניי (כפי שגם רשמה בבקשה), כי כוונתה היתה לכך שאילו לא היתה טועה בדין, באשר למועד הקצוב להגשת הערעור, הרי היה בסיבות אלה משום עילה לבקש הארכת מועד להגשת הערעור ומקבלת אני הסבר זה. כן טוען ב"כ המשיבה, כי משרדה של ב"כ המערערת הינו משרד העוסק בהוצאה לפועל, כפי שעולה מפרסומיו ולכן אין זה סביר שאמנם נעשתה טעות כזו. לא אוכל לקבל טענה זו, לאור כך שב"כ המשיבה ויתר על חקירתה של ב"כ המערערת. בנסיבות אלה יש לקבל דבריה, לפיהם היא אמנם טעתה במועדים. 8.בסופו של דבר, מאחר שמקבלת אני את דברי ב"כ המערערת (אשר לא נסתרו) לפיהם היא אכן טעתה טעות שבדין, לאור טיבה של הטעות, כמבואר לעיל ואף לאור כך שהיו לב"כ המערערת סיבות טובות אשר בגינן סביר להניח כי אילו לא היתה טועה ואילו היתה מגישה בקשה להארכת המועד (לפני עבור המועד) סביר שביהמ"ש היה נעתר לבקשה, החלטתי לא להקפיד עם המערערת ולהאריך את המועד להגשת הערעור, כמבוקש. הערעור ; 9.תיק ההוצאה לפועל נפתח בבקשה לביצוע פסק דין, אשר ניתן ע"י ביה"ד הארצי לעבודה, בעע 261/99 (וערעור שכנגד), ביום 4.5.06, לזכות המשיבה, (להלן: "פסק הדין בערעור"). אין חולק שבפסק הדין התקבל ערעורה של האוניברסיטה בנוגע לפיצוי על אי יציאה לשבתון ונדחה ערעורה הנגדי של הגב' ירום, באופן שהגב' ירום חוייבה להשיב כספים למשיבה. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, מהו הסכום אשר על הגב' ירום להשיב לאוניברסיטה, על פי פסק הדין. 10.לצורך הבנת המחלוקת, אביא, תחילה, את הנתונים, אשר אינם שנויים במחלוקת: בעקבות פסק הדין של ביה"ד האזורי, שילמה האוניברסיטה לגב' ירום, סך של 212,309 ₪, כאשר סך של 190,024 ₪, נכון ליום 21.7.99, מהסכום הנ"ל, שולם לה כפיצוי בגין "מניעת מימוש שבתון". הסך הנ"ל מורכב מקרן בסך של 53,566 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.12.90. ביום 25.7.06, שילמה המערערת למשיבה סך של 85,041 ₪ וטענה כי בכך קיימה את פסק הדין שבערעור. לאחר מכן הגישה האוניברסיטה את פסק הדין שבערעור לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, לגבי יתרת התשלום, אשר לטענתה על הגב' ירום להחזיר לה, דהיינו - ההפרש שבין 190,024 ₪ לבין 85,041 (בערכים נומינליים). למרות שאין חולק שפסק הדין בערעור קיבל את ערעורה של האוניברסיטה לעניין הפיצוי בגין מניעת מימוש שבתון, טוענת המערערת, כי אין עליה להשיב לאוניברסיטה את מלוא הסכום אשר קיבלה כפיצוי בגין מניעת מימוש שבתון, אלא רק סך של 53,566 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.99 (סכום המגיע, נכון ליום 25.7.06, לסך הנ"ל של 85,041 ₪). 11.החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל - כבוד ראש ההוצאה לפועל דחה את טענת "פרעתי" שטענה הגב' ירום. ראוי להביא את החלק הרלבנטי מעיקר קביעותיו ונימוקיו של כבוד ראש ההוצאה לפועל כלשונו: "מקריאת פסק הדין במלואו, עולה כי בית הדין ביטל את החיוב במלואו והורה על השבת הסכום ששולם במלואו לידי החייבת." וכן: "לא יעלה על הדעת שבית הדין שלל את זכאות החייבת לכספים שנובעים ממניעת מימוש שבתון והורה לה להחזיר את הסכום במונחי קרן שקיבלה ולא הורה לה להשיב הפרשי ריבית והצמדה שקיבלה לידיה. פרשנות זו היא פרשנות אבסורדית לפיה הקרן תושב לזוכה ואילו הפירות יישארו בידיה." "פרשנות זו לא יכולה לעמוד בשל העובדה שאינה זכאית לתשלום בגין רכיב זה כלל ועיקר. בית הדין קבע חובת השבה לסכום שנתקבל בידי החייבת. מכאן שיש לפרש את פסק דהין לפי לשונו ורוחו, ועל כן על החייבת להשיב את מלוא הסכום שנתקבל בידיה על פי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי". יצויין, כי לאחר קבלת החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל, שילמה המערערת למשיבה את ההפרש. 12.טענות המערערת - המערערת טוענת, כי כבוד ראש ההוצאה לפועל נטל לעצמו חירות לקרוא בפסק הדין שבערעור את אשר אין בו וכי הוא לא היה רשאי לעשות זאת, שכן על ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין, כפי שניתן. אין לו להרהר אחריו וגם אם הוא מוטעה - יש לבצעו. אין ראש ההוצאה לפועל מוסמך לקבוע מה צריך היה בית המשפט לפסוק, אלא חובתו לקיים את אשר פסק ביהמ"ש בפועל. אין הוא רשאי למלא את החסר בפסק הדין ואין הוא רשאי להשלים את החסר בו. אכן, דברים כדרבנות. כך, אמנם, הוא הדין. אלא, שראש ההוצאה לפועל לא עשה דבר מכל האמור לעיל, אלא עשה בדיוק מה שהיה עליו לעשות - פירש את פסק הדין פרשנות העולה בקנה אחד, הן עם לשונו והן עם תוכנו המהותי. המערערת היא זו אשר קוראת את פסק הדין לא כפי שנכתב, והיא זו אשר מנסה לפרשו בניגוד לאשר נאמר בו ולהוסיף לו (או, יותר נכון, לגרוע ממנו), את אשר לא נכתב בו. 13.את טענתה לפיה עליה לשלם, על פי פסק הדין, רק 53,566 ₪, בצירוף הפרשים מיום 1.8.99, סומכת המערערת על הפסקה המסיימת את פסק הדין שבערעור, המכונה "סוף דבר", אשר זה לשונה: "ערעור האוניברסיטה מתקבל בחלקו כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. הגב' ירום תחזיר לאוניברסיטה את הכספים שקיבלה כפיצוי בגין יציאה לשבתון. אנו ממליצים לצדדים להגיע להסכמה לעניין דרך החזרת הפיצויים שקיבלה הגב' ירום בסך 53,566 ₪ בתשלומים, שאם לא כן יוחזר הסכום כולו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו לגב' ירום." (להלן: "פסקת הסיום"). לטענתה, החיוב הפוזיטיבי בפסק הדין, כפשוטו, הוא חיוב לשלם קרן בסך 53,566 ₪, שאליה מצטרפים הפרשים - "מיום תשלומו", כלומר מהיום בו התקבל הסכום אצל המערערת דהיינו - מיום 1.8.99. 14.המערערת מוסיפה ומציינת, כי היא התנגדה לכך שכבוד ראש ההוצאה לפועל יפנה אל בית הדין הארצי בבקשה להבהרת פסק דינו, שכן אין מדובר בהבהרה משום שפסק הדין ברור לחלוטין וחד משמעי. עם אמירה אחרונה זו נכונה אני להסכים. פסק הדין אכן ברור וחד משמעי: בתחילת עמ' 13 לעותק פסק הדין שבערעור, אשר צורף לעיקרי הטיעון מטעם המערערת (העמודים אינם ממוספרים), נרשם: "משכך אנו מקבלים את הערעור של האוניברסיטה באשר לפיצוי על אי יציאה לשבתון". לאחר מכן מבהיר פסק הדין שבערעור, כי ערעורה של האוניברסיטה הנוגע לפדיון קרן השתלמות דולרית, נדחה. 15.לאור הקביעות המהותיות בפסק הדין, כאמור לעיל, נשוב ונבחן את אשר נאמר בפסקת הסיום, לחלקיה. ראשית נאמר בה, כי: "ערעור האוניברסיטה מתקבל בחלקו כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין." אמירה זו ברורה לחלוטין ואינה זקוקה לכל פרשנות: ברי כי הכוונה לכך שערעורה בנוגע לפיצוי בגין יציאה לשבתון התקבל. בהמשך נאמר: "הגב' ירום תחזיר לאוניברסיטה את הכספים שקיבלה כפיצוי בגין יציאה לשבתון." שוב - המובן היחיד האפשרי לאמירה זו, הוא חיובה של הגב' ירום להחזיר לאוניברסיטה את הכספים שקיבלה כפיצוי בגין יציאה לשבתון. טענת ב"כ המערערת לפיה לא נאמר כל הכספים, הינה טענה מתחכמת. המשמעות היחידה של האמירה לפיה על הגב' ירום להחזיר "את הכספים שקיבלה" יכולה להיות רק כל הכספים שקיבלה ובוודאי שכך הוא הדבר, כאשר המשפט הנ"ל נסמך אל המשפט הראשון, אשר קובע, כי הערעור (לעניין זה) התקבל. על המשפט הבא שמה ב"כ המערערת את עיקר יהבה, והוא: "אנו ממליצים לצדדים להגיע להסכמה לעניין דרך החזרת הפיצויים שקיבלה הגב' ירום בסך 53,566 ₪ בתשלומים, שאם לא כן יוחזר הסכום כולו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו לגב' ירום." ב"כ המערערת טוענת, כי האמירה "שאם לא כן יוחזר הסכום כולו" מתייחסת לסכום הנקוב, דהיינו - לסך של 53,566 ₪. אין לקבל טענה זו. ביה"ד המליץ לצדדים להגיע להסכמה, בציינו את סכום הקרן, אולם בהעדר הסכמה נקבע, כי יוחזר "הסכום כולו". פשוטו של מקרא מחייב, כי הביטוי "הסכום כולו" מתייחס לפיצוי אשר קיבלה המערערת בגין מניעת יציאה לשבתון ואשר פסק הדין קבע כי אין היא זכאית לו, כפי שנאמר גם בתחילת פסקת הסיום. אילו הכוונה היתה לסך של 53,566 ₪, היה מקום לומר "סכום זה", ולא "הסכום כולו". כאמור - אין חולק שהסכום אשר קיבלה הגב' ירום כפיצוי בגין מניעת שבתון הוא סך של 190,024 ₪, והקביעה לפיה הוא יוחזר לאוניברסיטה בשערוך מהיום בו הוא שולם על ידה לגב' ירום, הינה קביעה מקובלת. 16.פסה"ד אליהם מפנה ב"כ המערערת אינן ממין ענייננו, שכן הנסיבות שם היו שונות בתכלית ואתייחס לשניים מהם. ברע"א 6856/93 - בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד . פ"ד מח (5) 785, החליפה כבוד ראש ההוצאה לפועל חיוב בו חוייב צד בפסק הדין, להתקין מונה, בחיוב לשלם לצד השני את עלות התקנת המונה. החלטה כזו אכן חורגת ממלאכת הבנת פסק הדין, מלאכה המוטלת על ראש ההוצאה לפועל, ומהווה שינוי של ממש בחיובים אשר נקבעו בפסק הדין. כך גם נעשה, באופן שגוי, בע"א (תל-אביב-יפו) 1094/03 - בנק מסד בע"מ נ' הרצל יצחק, עו"ד, שם נקבע בפסק הדין תשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ואילו כבוד ראש ההוצאה לפועל קבע כי ההפרשים יחושבו על פי מנגנון השערוך האמור בתביעה. כאמור - לא כך בענייננו. 17.הבנת פסק הדין, לרבות פסקת הסיום, באופן הנאמר בסעיף 16 לעיל, מתבקשת, כאמור, הן מלשון הפסקה והן ממהות הקביעה אשר בפסק הדין שלערעור. אין בכך כדי להוסיף על פסק הדין או כדי לשנותו. לפיכך מצויה החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל במסגרת סמכותו, ואין מקום להתערב בה. בצדק ובדין דחה כבוד ראש ההוצאה לפועל את טענת "פרעתי" של המערערת. הפרשנות אשר מבקשת המערערת ליתן לפסקת הסיום היא זו אשר מבקשת לשנות את האמור בפסק הדין ואת תוצאתו ועומדת בניגוד לו. 18.סופו של דבר, אני דוחה את הערעור. סבורתני שלא היה כלל מקום להגיש ערעור זה. בשל כך ובשל הכבדה בניהול ההליך מצד ב"כ המערערת, אני מחייבת את המערערת לשלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. פגרהטענת פרעתי