1. ביום 29.1.04 הוגשה על ידי גמשיד מקבולה, באמצעות אחיו, יצחק מקבילה (להלן - "התובע") בקשה לביצוע שטר. 2. השטר בסך 90,000 ₪ מהווה שטר בטחון להלוואה שניתנה לחברת טהיטי בע"מ שבבעלות גבריאל פרץ (להלן - "הנתבע"). 3. הנתבע הסב את השטר לטובת התובע, אך זו חוללה על ידי הבנק בסיבת אכ"מ. טענות הצדדים הנתבע טוען כדלהלן: א. התובע אינו האוחז בשטר ועל כן אין לו זכות תביעה על פיו. ב. לא נתקבלה הודעה כדין על חילול השטר לפי סעיף 48 לפקודת השטרות (להלן - "הפקודה"). ג. ההלוואה בגינה ניתנה ההמחאה נפרעה בשני אופנים: במזומנים, ששולמו במועדים שונים ובמסירת מכונית. לראיה מצרף הנתבע רישומים שערך בכתב ידו. מאידך, טוען התובע, כי: - קיבל הרשאה מאחיו ומאמת בתצהירו מיום 29.1.04 (מסומן נספח א' לתצהיר). -נשלחה לנתבע הודעת חילול על פי כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין ולפי אישור משרד הפנים שצורף לסיכומי התובע (מצ"ב נספח ה). משכך זהו מחדלו של הנתבע שלא עדכן את כתובתו ברשומות. כמו כן, טוען התובע, כי הודיע לנתבע טלפונית מיד עם חילול השיק (תצהיר עדות ראשית - סעיף 5) ועל כן אין מניעה לראות בהודעה זו הודעה בעל פה כדרישת סעיף 48 (5) לפקודה. בנוסף, מביא התובע אסמכתאות לפטור מהודעת חילול בהם נדון בהמשך. -ההלוואה לא נפרעה מעולם למרות בקשות חוזרות ונשנות מהנתבע. לראיה מצרף התובע הקלטות ותמלולים של שיחות שנערכו בינו ובין הנתבע, בהם מודה הנתבע בקיום החוב. כמו כן כאשר, דן בית המשפט בעניין טענת שיהוי, בהודעת החילול יש לתת משקל ראייתי לתמלולים שנמסרו על ידי התובע. זה מאחר אם הנתבע מודה בקיום החוב אין משקל לתקופת השיהוי. דיון 5. אין חולק, כי ההלוואה ניתנה לנתבע וכי השטר נשוא התובענה היה בין המחאות ביטחון לתשלום ההלוואה. 6. לעניין האוחז בשטר - אין גם חולק כי בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים חברית, המבוססת על אמון הדדי, כך שלא נוהלו רישומים מסודרים לגבי הכספים שהעבירו ביניהם. הנתבע טען בסיכומיו, כי התובע אינו אוחז בשטר כנדרש על פי הפקודה. אולם, בתיק ההוצאה לפועל המהווה חלק מתיק לביצוע שטר, נמצא ייפוי כוח אשר אישר הקונסול באנגליה המסמיך את התובע בתביעת כספים מאנשים בשיקים ללא כיסוי (כך במקור) מתאריך 4.7.01. משכך, נדחית טענה זו. מתן הודעת חילול 7. התובע טוען, כי נשלחה הודעת חילול מטעמו לנתבע. עקב מחדלו של הנתבע שלא עדכן את כתובתו ברשומות. ההודעה לא התקבלה לידיו. לעומתו טוען הנתבע, כי אי קבלת הודעת חילול שטר כמשמעותה בפקודה. נקבע בסעיף 47 לפקודה: "מקום שהשטר חולל במיאון או באי פירעון יש ליתן למושך ולכל מסב הודעת חילול". ליתן מלשון נתינה מילון אבן שושן (הוצאת קריית ספר בע"מ 1993 כרך שני) מגדיר את המילה נתינה כ"מתן, מסירה, העברה מיד אל יד". 8. אכן, צודק הנתבע בטענתו כי לא נמסרה הודעת חילול כנדרש, שהרי שליחת ההודעה בלבד אינה מספקת ועל התובע מוטלת החובה להמציא לו את ההודעה כאמור. בנוסף, טען התובע, כי הודיע לנתבע טלפונית מיד עם חילול השיק ותמך טענתו בתצהיר עדות ראשית (סעיף 5). טענתו זו לא נסתרה על ידי הנתבע. אמנם, אין חובה שהודעת החילול תהא דווקא בכתב וכפי העולה מהוראת סעיף 48 (5) לפקודה: "הודעה יכול שתינתן בכתב או בעל פה ויכול שתינתן בכל ביטוי שיש בו כדי לזהות את השטר ושממנו משתמע שהשטר חולל במיאון או באי פירעון". אם כן, ניתן לראות בהודעתו הטלפונית של התובע לנתבע כעומדת בתנאי הודעה בעל פה. לא זו אף זו, קם לעזרת התובע סעיף 49 ב' לפקודה. שיהוי 9. הנתבע העלה את טענת השיהוי בהודעת החילול. סעיף 48 לפקודה קובע, כי ההודעה צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר החילול. השיק נושא תאריך 25.9.00 ואילו המכתב שנשלח נושא את התאריך 18.1.04 דהיינו כשלוש שנים ורבע לאחר החילול. לעניין שיהוי ניתן גם ללמוד מהמשפט העברי. 10. יפים לעניין זה, דבריו של הרא"ש שעקר מאשכנז לספרד ונחשף לפסיקה המקומית המכבדת שטרות ישנים נושנים (א"ח פרימן, הרא"ש ירושלים תשמ"ו, עמ' לב - מא): אם שטר ישן הוא, כמו שנהגו בארץ הזו (ספרד) להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלא גדולה היא, אם לא היה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים, אם לא כדי שתשקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו? ראוי לציין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו (שו"ת הראש, סימן י'). 11. בתשובה אחרת מספר הרא"ש כיצד נהג כשהובאו לפניו שטרות ישנים: מיום באי הנה קראתי תגר על אלו השטרות הישנים שמוצאים בארץ הזאת, כי אני חושש להם לרמאות. דילמה ישהה אדם שטרו ימים רבים כאלה? ואולי פרוע הוא, או השטר אמנה או הברחה? וכשבאים לפני, אני חוקר ודורש על השהייה, אם יאמר התובע סברא ואמתלא על השהייה שהיא מקובלת לי, אני משתדל לדונו ואם לא, אני אומר: איני פוסל שטר ואיני משתדל לדונו כי נראה לי דין מרומה....(שו"ת כלל עז סימן י' וכן כלל ס"ח סימן כ'). אך לאור החשד שדבק בשטרות ישנים, תוקנו בקהילות אחדות תקנות המגבילות תביעות המבוססות על שטרות ישנים, לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק העימות מבעלי ערמה (שו"ת הרשב"א חלק א', סימן נ"ט). כך, דרך משל, תוקנה בקהילת קודש פוזנא בשנת שפ"ח (1628) תקנה ולפיה, שטר ישן הוא שטר שעברו שלוש שנים מן המועד שניתן היה להגישו לפירעון. ההלכה הכללית בדין העברי אינה מכירה בטענת התיישנות כטענת הגנה כמו שנפסק בשולחן ערוך, שהכלל הוא שבעל חוב גובר לעולם: "אפילו שהה כמה שנים, ולא תבעו, אין אומרים מחל לו, כיוון ששהה כל כך ולא תבעו". 12. במשפט הישראלי התפתחה פרקטיקת השיהוי המאפשרת לדחות תביעה מחמת שיהוי. אולם ההגיון של משפט העברי אף מוצא ביטוי בישום טענות "שיהוי" המבוססות על המשפט האנגלי לפי דיני היושר ראה: Halstead.v Grinnan 152Z Us 412 טענת "שיהוי" המבוססת על כללי יושר, הינה בקשה לבית המשפט להתערב בתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ובמקרה דנן לקבוע התיישנות התביעה. אין בית המשפט דוחה תביעה עקב טענת "שיהוי" בקלות, זאת מאחר והדבר עשוי לפגוע בציפיות תובע לתקופת הזמן העומד לרשותו להגשת תובענה ומרתיע ניהול מו"מ וחיפוש פיתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. לכן על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בהערכתו באלו נסיבות יחילו ומתי יימנע מהחלת כללי "שיהוי". הדרך לעשות כך היא איזון בשיקולים בין הצדדים. (ראה: "ע"א 6805/98 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים פ"ד נ"ז(5) 933). על המבקשות להתגונן בטענת "שיהוי" להוכיח את קיומם של שני תנאים עיקריים: האחד, שהשיהוי בהגשת התביעה יש בו משום ויתור של התובע על זכותו לתבוע והשני, שעקב השיהוי הורע מצבו. הוכחת קיומם של שני תנאים מצטברים אלה, אינה קלה ולכן הם המקרים שתתקבל בהם טענת השיהוי במשפט הישראלי. 13. נמצאנו למדים, שחרף נקודת המוצא השונה במשפט העברי ובדין הישראלי לעניין ההכרה בטענת "השיהוי", הרי שהלכה למעשה על החשש מהערמה במקרה של "שיהוי" גורם לצמצום הפערים באופן מהותי ביישום ההלכה עמד השופט טירקל בע"א 6912/98 חאלד ראבח ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים. 14. בענייננו, בשנת 1993 נתנה הלוואה לנתבע ואז נוצר החוב. הואיל והחוב לא נפרע ובהתחשב ביחסי הקרבה ששרו בין הצדדים ראה התובע לדרוש את שכרו לראשונה ובשפה רפה במהלך השנים. לאחר מכן בשיחות שהוקלטו בשנים 2003, 2001 חזר והפציר בדרכים שונות בנתבע לקיים את תשלום החוב, אך לשווא. משכך, הגשת תביעה זו בחלוף שלוש שנים מעת הודעת החילול אינה מהווה פרק זמן בלתי סביר בנסיבות העניין. אין המצב שונה מס' 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 המתייחסת למשמעות הודאה בקיום חוב המתחילה את תקופת ההתישנות מאותו מועד. כמו כן כך הדבר בטענת "שיהוי". ההכרה בחוב שוללת טענת "שיהוי". לאור הודאת הנתבע בקיום החוב המופיעה בתימלול השיחות, יש לדחות טענותיו בעניין שיהוי בהגשת התובענה. טענת פרעתי 15.טענת פרעתי הטענה העובדתית השנויה במחלוקת הינה טענת "פרעתי" מכוח ההוראה המפורשת שבסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 (להלן - "החוק") טענת פרעתי, היא בדרך כלל טענת "הודאה והדחה" שבה רובץ נטל השכנוע על החייב. לתמיכה בטענתו זו, הגיש הנתבע רשימה בכתב ידו המפרטת את התשלומים אותם שילם מעת לעת לתובע וכן כלל בה את שווי המכונית שנתן, לטענתו. דא עקא, שהרישומים לא נתמכו לא בתאריכים, לא בחתימת התובע ואף לא בחתימתו הוא, אין בה אף לא סימן אחד שיעיד על קשר כלשהו בין הסכומים הנקובים ובין שטר החוב נשוא התביעה ולא ניתן להסתמך ולקבל מסמך זה כראיה על פי דין. טענת פרעתי - עמדת המשפט העברי 16. טענת פרעתי מופיעה רבות בהלכה. הבסיס לטענת "פרעתי" בהלכה העברית נמצא ב מסכת שבועות פרק שישי משנה א' נאמר: "מנה לי בידך אמר לו הן, למחר, אמר תנהו לי, נתתיו לך, פטור" דין זה נובע מהכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה". כלל זה נקבע כבר בתורה, שנאמר "על פי שני עדים או שלושה יקום דבר" (דברים פרק י"ט פסוק ט"ו) כלל זה הוא הכלל המקובל ברוב דיני הראיות המודרניים, אולם מהגמרא אנו למדים את החריג: המקרה בו הנתבע אינו יכול לטעון פרעתי. זהו מקרה בו יש חוב בשטר. הסיבה לכלל זה היא שהתובע יכול לומר לנתבע "שטרך בידי מאי בעי" (בבא בתרא דף ע' עמ' א'). כלומר התובע יכול לאמר לנתבע "מה עושה שטרך בידי?" : אם פרעת את חובך הרי שהיה עליך לקחתו ולקרעו (בבא מציעא דף ט"ז). עצם העובדה שהשטר נמצא בידי התובע מעלה חזקה, כי הנתבע לא פרע את שטרו. בניתוח מודרני נאמר שנטל הראייה עובר אל הנתבע. כך, במשנה (בבא בתרא פרק י' משנה ו') מי שפרע מקצת הסכום הנקוב בשטר, לדעת רבי יהודה, אין להסתפק בשובר על הפירעון החלקי כפי שסבור רבי יוסי, אלא יש לקרוע את השטר הקודם ותחתיו לחתום על שטר חדש עם יתרת חוב. ראה דברי השופט זילברג בע"א 158/54 דה בנטון נ' בנק המזרחי פ"ד י (1) 687, 695. 17. בענייננו, לא עלה ביד הנתבע להרים את הנטל ולהוכיח את גרסתו. בתצהיר הוא מעיד כי שילם לתובע סכומים של 200, 300, 500 ו-700 ₪ ועד מעבר לסכום החוב, אך אין בידו מסמך המאשר קבלת סכומים. על כן, דין טענתו זו להידחות. משקלם של הקלטות והתמלולים 18. כנגד טענת פרעתי של הנתבע, הציג התובע תמלולי שיחות שנערכו בינו לבין הנתבע בתאריכים שונים. 19. בית המשפט אינו נדרש לעניין קבילות ההקלטות, כיוון שב"כ הנתבע לא ביקש רשות לחקור את הנאשם על דרך ההקלטה והתמלול וכן הסתמך אף הוא על הנאמר שם ובהעדר חקירה, יש לקבל את גרסת התובע בתצהירו. (לעניין כללי הקבילות של הקלטה (ראה: ע"פ 869/81 מוחמד שקיר נ' מדינת ישראל פ"ד לא (4) 169). התרשמותו של בית המשפט היא כי הדברים נאמרו בשיחה חופשית והודאת הנתבע בקיום חוב ניתנה מרצונו ולא כפייה. (ראה תמליל 1 עמוד 4: "אני יודע, יש את הדולרים שמגיעים לך, את ההפרש של הבית יש את השיקים האלה"). 20. אמנם הנתבע אינו נוקב בסכום החוב, אך גם בחקירתו הנגדית בפני כב' השופט ברנר הודה מס' פעמים כי "לוויתי ממנו כסף", באין הוכחה אחרת יש לקבל את טענת התובע הנתמכת בשטר. 21. עדותו של הנתבע כי שילם את החוב ואף למעלה ממנו אינה אמינה בעיניי. בהתחשב בקלטות הנ"ל וניתן לומר, כי יש בכוחן של ההקלטות כדי להוות ראיות של ממש להוכחת האמור בהן הן מבחינת קבילותן והן מבחינת המשקל שיש לייחס להן. 22. גם בטענת פרעתי הנתבע לא הרים את הנטל. 23. לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, בתצהירי עדות ראשית, במסמכים, בראיות שהוגשו וכן בסיכום טענותיהם, אני סבור, כי דין התביעה להתקבל. נחה דעתי, כי כיוון שהנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח טענותיו במידה הנדרשת במשפט אזרחי ובפרט לאור הכחשת התובע את טענתו, כך גם התרשמותי מעדותו "והראיות" שהומצאו על ידו. מה גם, לא הוכח, כי אכן שילם הנתבע את הכספים אותם חב. 24. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 90,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו. טענת פרעתישטר